במשך שלוש שנים הוא אמר שהוא מתגעגע. ואז פשוט ספרתי את התאריכים

ליאת ישבה במטבח, ידיה אוחזות בספל קפה שהתקרר מזמן. מולה היה מונח יומן קטן, עמודיו מכוסים בתאריכים שרשמה בכתב ידה. היא הביטה במספרים האלה כבר עשרים דקות, קפואה במקומה. יותר מדי פרטים התיישרו לכדי תמונה אחת ברורה. כל שיחת טלפון, כל הודעה, כל "בואי נדבר" פתאומי שלו נפלו בדיוק לאותה תבנית. ליאת לא ראתה את זה מיד. זה דרש גירושים, כמעט שנתיים ולילה לבן אחד עם היומן.

הם היו נשואים תשע שנים. ליאת ויואב הכירו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת, כששניהם היו בני עשרים ושש. הוא עבד אז כאיש מכירות בחברת נדל"ן, היא ניהלה חשבונות במשרד קטן. נראו כמו כולם. התחתנו תוך שנה, אולם אירועים קטן בפאתי ראשון לציון, שישים מוזמנים. ליאת תפרה לבד חלק מקישוטי השולחן, ויואב צחק ואמר שהיא פרפקציוניסטית. ואז התחילו החיים.

בתם נוגה נולדה בשנה השנייה. ליאת לקחה חופשת לידה, יואב קודם בעבודה. כסף היה, אבל הזמן שהקדיש למשפחה הלך והתכווץ. איחורים הפכו להיעדרויות ליליות, ערבי גיבוש נמתחו אל תוך הבוקר. ליאת הבליגה. אמה תמיד אמרה: "גבר עובד קשה, הוא מפרנס. מה עוד את רוצה?" אבל בשנה החמישית התחילה ליאת לקלוט מה שפעם פספסה. בושם חדש. קוד נעילה על הטלפון. ההרגל לצאת למרפסת בכל פעם שהטלפון צלצל. היא לא עשתה סצנות. רק שאלה ישירות פעם אחת. יואב חייך ואמר, "ליאת, את ממציאה דברים." והיא האמינה. לעוד ארבע שנים.

הגירושים קרו כשלנוגה היה שבע וחצי. לא בדיוק בגלל בגידה, כלומר, לא ישירות. ליאת מצאה התכתבות במקרה, כשיואב השאיר את הטאבלט על השולחן. היו שם בדיחות פנימיות, אימוג'י של לבבות, תמונה של מישהי בשמלה אדומה על רקע חוף. זה הספיק. היא לא צרחה, לא בכתה מולו. רק אמרה: "אני רוצה להתגרש." ויואב, להפתעתה, לא התווכח. לימים הבינה למה: פשוט היה לו לאן ללכת. ארז את חפציו בסוף השבוע ושכר דירה בשכונה סמוכה. החודשים הראשונים היו קשים. נוגה שאלה לאן אבא הלך. ליאת בחרה מילים בזהירות על חבל דק, שיגנו על בתה אבל לא יצבעו את יואב כגיבור שהתעייף. ואז, באיטיות, נהיה יותר קל. ליאת מצאה עבודה חדשה, התחילה ללכת לפילאטיס בימי רביעי, פיתחה הרגל של קפה שחור על אדן החלון. החיים בלי יואב היו שקטים, וזה הבהיל אותה. איפשהו בפנים היא חיכתה שהכול יתפרק. שהיא לא תסתדר. שנוגה תסבול. אבל הילדה הסתגלה מהר ממנה. מצאה חברות בחצר, נרשמה לחוג ציור, הפסיקה לשאול על אבא כל ערב.

שיחת הטלפון הראשונה מיואב הגיעה ארבעה חודשים אחרי הגירושים. קול שקט, מעט מתנצל. "ליאת, חשבתי על זה. אולי מיהרנו להחליט?" היא התבלבלה. מלמלה משהו כמו "לא עכשיו" וניתקה. הסתובבה בבית כל הערב. אבל לא התקשרה בחזרה. שבוע אחר כך שלח הודעת וואטסאפ ארוכה על כמה שהוא מתגעגע לנוגה, לבית המשותף, לעוגות הגבינה שלה. ליאת קראה פעמיים. בשלישית לא קראה. ואז הוא נעלם. חודשיים בלי מילה. דממה. ופתאום, בסוף נובמבר, שוב: "היי. מה שלום נוגה? אפשר לקפוץ?"

אחר כך ליאת ראתה אצל איריס, החברה שלה, צילום מסך: יואב בדיוק רב אז עם מישהי, אחת הבלונדיניות שראתה בפארק. לא נפרדו סופית, אבל הוא נעדר מהתמונות שלה לשבוע. ליאת הר�תה. הוא הגיע עם בובת ענק, קופסת שוקולדים והפרצוף שליאת קראה לעצמה "מצב אבא טוב". ישב שעה, שיחק עם נוגה, התעכב על מפתן הדלת. "אני מתגעגע, ליאת. באמת." היא סגרה את הדלת ונשענה עליה בגבה. הלב הלם. אבל משהו חסם אותה. הגיחה השנייה הייתה בפברואר. הוא התקשר מאוחר, קול מתוח. הם נפגשו בבית קפה בכיכר רבין. אמר שטעה, שהאישה ההיא לא הייתה חשובה, שהבין שמשפחה זה הכול. ליאת הקשיבה והנהנה. שקלה אולי לנסות שוב. אבל שלושה ימים אחר כך איריס שלחה לה צילום מסך. יואב עדכן סטטוס: "במערכת יחסים". תמונה עם מישהי על חוף תל אביב. השיחה בפברואר איבדה טעם. ליאת מחקה אותו מהמועדפים.

במאי הוא הופיע שוב. פרחים, התנצלויות, הבטחות. בדיוק אותו סט, רק זר אחר. פעם רביעית בספטמבר, הודעה קולית של שש דקות: "השתנתי, באמת." חמישית, ערב ראש השנה. ברכה לנוגה ופתק לליאת: "את הדבר הכי טוב שקרה לי." היא אפילו שמרה את הפתק במגירת המסמכים. לא בגלל שהאמינה. בגלל שחלק ממנה עדיין רצה הוכחה שהיא הייתה חשובה. ובכל פעם בין הופעה להופעה היה פער של חודשיים-שלושה. ליאת לא ייחסה לזה חשיבות. вернее, לא רצתה לייחס. עד שבאחד הלילות פתחה את היומן.

זה קרה באביב, באפריל. נוגה נרדמה מוקדם, דממה שררה בדירה. ליאת גללה בהודעות ישנות ופתאום החלה לרשום תאריכים. סתם כך, מתוך סקרנות. שיחה ראשונה: 12 באוקטובר. גיחה שנייה: סוף נובמבר. שלישית: 13 בפברואר. רביעית: 8 במאי. חמישית: 22 בספטמבר. שישית: 28 בדצמבר. היא הביטה בתאריכים, חיפשה חוקיות. חגים? לא מדויק. ימי הולדת? לא. ואז נזכרה במשהו. באוקטובר איריס סיפרה שראתה את יואב לבד בבר, זועף. בפברואר הוא התלונן על "תקופה קשה". במאי כתב ש"נמאס מהכול". בספטמבר ביקש עצה "איך ממשיכים הלאה". ליאת פתחה את דף הפייסבוק שלו. גללה בין הפוסטים. והתחילה להצליב.

אוקטובר. תמונה עם בחורה ג'ינג'ית בפארק. הפוסט המשותף האחרון: תחילת אוקטובר. שיחה לליאת: 12 באוקטובר. פברואר. בלונדינית מהחוף. תמונה אחרונה: 10 בפברואר. פגישה עם ליאת: 13 בפברואר. מאי. בלי תמונות, אבל חבר של יואב העלה סטורי עם הכיתוב "יואב שוב לבד". תאריך: 5 במאי. זר פרחים מיואב: 8 במאי. ספטמבר. מישהי חדשה, ברונטית. תמונות מאמצע הקיץ. האחרונה: 18 בספטמבר. ההודעה הקולית: 22 בספטמבר. דצמבר. לא העלה תמונות זוגיות מנובמבר. ברכה לנוגה: 28 בדצמבר.

ליאט הניחה את העט. שש פעמים. שש חזרות אחרי פרידות מאחרות, ריבים או כישלונות. שש פעמים שהוא התקשר אליה. טווח הזמנים: יומיים עד ארבעה. הוא לא בחר בה. הוא נזכר בה ברגע שמישהי אחרת הפסיקה לבחור בו.

היא ישבה במטבח עד שתיים בלילה. התה כבר היה קר לגמרי. בחוץ הלמו פטישי בנייה רחוקים ואיפשהו נבח כלב. הדבר הפוגעני ביותר לא היה שיואב שיקר. לזה היא כבר התרגלה. הפוגעני היה שהיא האמינה כל פעם מחדש. כל פעם חשבה: "אולי הפעם זאת האמת?" שהרי הוא ידע בדיוק אילו מילים לומר. ידע ש"אני מתגעגע לריח הבישולים שלך" יפגע ישר במטרה. שהודעה קולית של שש דקות, שבה כמעט בכה, תרכך אותה. שנוגה היא התירוץ שעובד כמעט תמיד. והוא ניצל את זה. אולי לא ישב ותכנן תוכנית זדונית. אבל הרגל לפעמים גרוע מכוונה. כמו מישהו שיודע שבמקרר תמיד יש מרק. לא כי הוא מעריך את המרק. אלא כי הוא רגיל.

ליאת נזכרת איך אמא שלה אמרה פעם: "גבר תמיד חוזר למקום שמחכה לו." בעבר זה נשמע לה כמו חכמת חיים, עכשיו כמו גזר דין. כי לפעמים לחכות פירושו להפוך למסלול נחיתה חלופי. מקום שנוח לנחות בו כשאין לאן לטוס.

למחרת בבוקר צלצלה לאיריס. "איריס, הבנתי משהו. על יואב." איריס הקשיבה בשתיקה, ואז אמרה, "ליאת, אני ראיתי את זה כבר לפני שנה. אבל לא היית מאמינה לי." ליאת לא התווכחה. איריס צדקה. לפני שנה היא הייתה מכחישה. לפני שנה עוד קיוותה. ואילו עכשיו, כשהיא הביטה ביומן הקטן, היא חשה רוגע משונה. לא כעס, לא עלבון. פשוט רוגע. כאילו מישהו סוף סוף הדליק אור בחדר שבו ישבה שנים ופחדה להביט לפינות.

שיחת הטלפון הבאה שלו הגיעה תוך שבוע, כמו על פי לוח זמנים. "ליאת, אני יכול לקפוץ? אני חייב לדבר איתך. באופן אישי." קולו היה שונה, מתחנן קמעה, כאילו חש שמשהו השתנה. ליאת חייכה לעצמה וקבעה איתו פגישה בבית הקפה השכונתי, זה שליד גינת השעשועים. למחרת בשעות אחר הצהריים.

יואב הגיע לבית הקפה עם זר קטן של נוריות. לבש חולצה לבנה מגוהצת, הביא איתו ניחוח של אפטר שייב מוכר. ליאת המתינה ליד שולחן צדדי, היומן בידה. היא סימנה לו לשבת. "בוא, תשב. תזמין לך קפה." יואב ניסה לחייך, הניח את הזר על השולחן, הושיט יד לגעת בידה. היא משכה את ידה לאחור, הניחה את היומן פתוח ביניהם.

"יואב, בוא ניגש ישר לעניין. אתה רואה את התאריכים האלה? רשמתי פה שש פעמים שבהן התקשרת ואמרת שאתה מתגעגע." יואב הנהן בזהירות, זיקית שמנסה לקרוא את הסביבה. "12 באוקטובר," היא המשיכה בקול שקט ויציב. "התמונה האחרונה שלך עם שiraz, הג'ינג'ית, הייתה ב-8 באוקטובר. 13 בפברואר – יומיים אחרי שהבלונדינית מהחוף העלימה את התמונות שלכם מכל הרשתות. 8 במאי – שלושה ימים אחרי שהחבר שלך הכריז שאתה 'שוב פנוי'. 22 בספטמבר, ארבעה ימים אחרי הפוסט האחרון שלך עם הברונטית. 28 בדצמבר, חודש אחרי שהפסקת להעלות תמונות חדשות בכלל. רוצה שאמשיך?"

פניו של יואב קפאו. במשך דקה ארוכה לא אמר דבר, רק אצבעותיו תופפו על השולחן. "ליאת, מה זה השטויות האלה? את חוקרת אותי עכשיו? מחפשת קונספירציות? פשוט התגעגעתי. אל תהפכי משהו אמיתי לאיזה מסמך משפטי." קולו עלה, צבר עוצמה. אנשים בשולחנות סמוכים הפנו ראש.

ליאת לא מצמצה. היא שלפה את הטלפון, פתחה גלריית צילומי מסך מול עיניו. "הנה. כל פעם שמישהי זרקה אותך, חיכית יומיים, שלושה מקסימום, ורצית 'אותי'. לא את אמא של נוגה, לא את האישה שאהבת. רצית חיבוק, מישהי שתגיד לך שאתה בסדר. השתמשת בי כתחנת דלק רגשית."

"תפסיקי עם השטויות האלה!" יואב חבט באגרופו בשולחן, כוסות הקפה ניתזו. המלצר ניגש בהיסוס, אבל ליאת סימנה לו בידה שהכול בשליטה. יואב השפיל את קולו, הפך אותו למתוק ומתחנן, בדיוק כפי שעבד עליה בעבר. "אני אוהב אותך. תמיד אהבתי. טעיתי, עשיתי שטויות, אבל את יודעת מה יש בינינו. ובשביל נוגה… את רוצה שהיא תגדל בלי אבא בבית?"

ליאת קמה. אט אט סגרה את היומן, הרימה את תיק הכתף. "יואב, נוגה תגדל עם אבא שרוצה להיות איתה. אני לא גשר בינך לבין הבת שלך. דבר איתה בוואטסאפ, קבע איתה ימי ביקור, תעשה מה שאתה רוצה. רק דרכי – נגמר." היא הניחה שטר של עשרים שקלים על השולחן. "זה על הקפה שלי. את הזר אתה יכול לקחת בחזרה. נוריות זה בכל זאת הפרח האהוב עלי, חבל שימותו פה סתם."

היא הסתובבה והלכה לעבר היציאה. יואב קרא מאחוריה, "ליאת, חכי, את הורסת הכול!" אבל היא כבר דחפה את דלת הזכוכית ויצאה אל שדרות העיר. שמש אפרילית נעימה ליטפה את פניה. היא צעדה אל הגינה הסמוכה, אותה גינה שבה נוגה למדה ללכת, התיישבה על ספסל ושלפה טלפון. לחשה לאיריס, "סיימתי את זה." איריס פלטה צחוק קטן. "את גיבורה. בואי, אני מכינה קפה אצלי."

יומיים אחר כך, בשעת בוקר שקטה, ליאת הכינה פנקייקים לנוגה. השתיים צחקו ממשהו מטופש בטלוויזיה, והיומן הקטן עדיין היה מונח במגירה. ליאת קמה, שלפה אותו, ניגשה אל פח המחזור וזרקה אותו פנימה בלי דרמה, בלי טקס. לא היה צורך יותר בתזכורת. הטלפון שלה זמזם הודעה מיואב, "אני מצטער, בואי נדבר," אבל היא רק השתיקה את ההתראה. אחר כך שלחה הודעה קצרה: "אפשר לתאם את יום שישי הקרוב עם נוגה. רק מולה, לא דרכי. ליאת."

היא לגמה מהקפה שלה, הביטה בנוגה שצבעה במרץ דף לבן בצבעי מים. לראשונה מזה שנים, הדממה לא הרגישה ריקה. היא הרגישה כמו חופש.