האישה שעזבה אותנו ביום ההולדת הכי עצוב

מעולם לא חשבתי שאצטרך לעצור את אגם ואת יעל מלהתנפל על מישהי באמצע מסיבת הפתיחה של המסעדה החדשה שלי. אבל כשראיתי את המבט בעיניים של הבנות שלי, ידעתי שהערב הזה הולך להשתנות לגמרי.

האולם היה מלא עד אפס מקום. אור צהבהב ורך נשפך מהנברשות הקטנות שתליתי בעצמי לפני שבועיים. אגם עמדה עם הגב לקיר, ליד שולחן הקינוחים, ויעל קפאה באמצע הדרך למטבח עם מגש של כוסות שמפניה. שתיהן נעצו מבט בכניסה.

אישה בשמלת משי בצבע שמפניה עמדה שם. בשנות החמישים לחייה, שיער אסוף בתסרוקת מוקפדת, חיוך רחב מדי. אוחזת בשתי קופסאות מתנה ענקיות עטופות בסרטים נוצצים.

— אימא?

זה יצא מיעל בלחישה, אבל באולם הקטן שלי בנתניה זה נשמע כמו צעקה.

האישה — אורלי קראו לה, כך התברר לי אחר כך — התחילה לצעוד לעבר הבנות שלי כאילו לא עברו עשרים ושתיים שנים. כאילו היא לא נעלמה שבועיים אחרי הלידה שלהן. כאילו לא השאירה אותי עם שתי תינוקות פגות ופתק על השולחן במטבח שכתוב בו: "אני לא מסוגלת".

— בנות שלי! — היא פתחה את הידיים לרווחה. — באתי לחגוג איתכן!

אגם תפסה לי את המבט. העיניים הירוקות שלה, בדיוק כמו של אמא שלה, התמלאו במשהו שלא ראיתי שם אף פעם. לא כעס. לא שנאה. משהו קר בהרבה.

— אולי כדאי שתשבי קודם, — אמרתי בשקט.

— יוסי, — היא חייכה אלי. — אפילו לא התקשרת להודיע לי שהבנות סיימו תואר שני. אבל אני לא כועסת. באתי לתקן.

אף אחד באולם עוד לא הבין מה קורה כאן. האורחים המשיכו לשוחח, המלצרים עברו ביניהם עם מגשי פינגר פוד. רק אגם ויעל עמדו כמו שני פסלי מלח.

ואז אגם זזה.

היא ניגשה אל עמדת הדי ג'יי, לקחה את המיקרופון, ובום — כל האולם השתתק.

— לפני שאנחנו ממשיכים בערב, — הקול שלה היה יציב, כמעט רגוע, — יש משהו שחשוב לי לשתף את כולם.

אורלי חייכה חיוך קפוא. — אגם, מותק, בואי קודם נדבר בארבע עיניים, כן? יש לי מתנות—

— עשרים ושתיים שנים בלי טלפון, — אגם חתכה אותה. — עשרים ושתיים שנים בלי ימי הולדת. עשרים ושתיים שנים בלי לדעת בכלל אם את בחיים.

האולם נעשה שקט כל כך, ששמעתי את המזגן מזמזם מעלינו.

— כשהיינו קטנות, — יעל לקחה את המיקרופון מאחותה, — והיינו רואות ילדות אחרות עם האמהות שלהן בגן השעשועים, היינו בוכות בלילה. אבא היה יושב ליד המיטה שלנו עד שנרדמנו.

— כשהיה לנו חום, — אגם המשיכה, — אבא היה נשאר ער כל הלילה עם מדחום ביד.

— כשהופענו בטקס הסיום של התיכון, — יעל כמעט צעקה עכשיו, — אבא סגר את העסק ליום שלם כדי להיות שם. ישב בשורה הראשונה. מחא כפיים עד שהידיים שלו האדימו.

כל משפט היכה באורלי כמו סטירה.

אורלי ניסתה לפתוח את הפה. — עשיתי טעויות, כן? הייתי צעירה, לא ידעתי איך להתמודד עם תאומות קטנות ועם עסק כושל ו—

— ואנחנו היינו תינוקות, — אגם אמרה את זה כל כך בשקט, שכאב לי הלב.

— המתנות האלה, — יעל ניגשה לאורלי, לקחה מידיה את הקופסאות המעוצבות והניחה אותן בצד על שולחן ריק, — לא יכולות לקנות עשרים ושתיים שנים.

אורלי החווירה. החיוך המזויף שלה נעלם לגמרי.

— בנות, אני באתי לכאן כדי לנסות—

— לא, — אגם הניפה את היד. — היום אנחנו לא מדברות על מי שעזבה.

היא הוציאה מכיס הז'קט שלה מעטפה קטנה. פתחה אותה. בפנים היה מכתב כתוב בכתב יד.

— לפני שלושה חודשים, כשאבא התחיל לשפץ את המקום הזה, — היא הפנתה את המבט אלי, — ישבנו כאן, על הרצפה, בין שקי המלט והצבע. וכתבנו את זה.

יעל לקחה נשימה עמוקה.

— "לאבא. לאיש שלא בחר בנו פעם אחת. שבחר בנו כל יום מחדש."

זהו. נשברתי.

הדמעות התחילו לזלוג לי על הלחיים. אני, יוסי, בן חמישים וחמש, בעלים של מסעדה קטנה בנתניה, אבא לשתי נשים מדהימות — עמדתי שם וביקשתי. כמו ילד.

ואז כל האולם קם על הרגליים. מחיאות כפיים אדירות, צעקות, אנשים הרכינו ראש. חלק מהאורחים בכו ביחד איתי. איציק השכן, שעזר לי להרים את המקום הזה מאפס, מחא לי כף על השכם ואמר משהו שלא שמעתי. מקס, הכלבלב של הבנות, נבח בתזזית.

אגם ויעל ניגשו אלי. חיבקתי אותן חזק כל כך.

— תודה, — לחשתי להן. — תודה שבחרתן בי.

כשהרמתי את העיניים, אורלי כבר לא הייתה שם. דלת הזכוכית של המסעדה נטרקה מאחוריה. היא נעלמה עוד לפני שהספיקה להבין מה הפסידה. שתי הנשים הצעירות האלה, שפעם מישהי ראתה בהן נטל, היו כל משמעות החיים שלי. הן המצפן שלי, הבית שלי, הסיבה שאני קם בבוקר.

מאוחר יותר בלילה, כשהאולם התרוקן ואחרוני האורחים התפזרו, ישבנו שלושתנו על הבר. אגם הכינה לי כוס תה עם נענע, בדיוק כמו שאני אוהב. יעל ניגבה את השיש בסמרטוט, באותה תנועה שלמדה ממני כשהייתה בת שמונה ועמדה על שרפרף במטבח הישן.

— אבא, — אמרה אגם פתאום, — היא השאירה את המתנות.

הסתכלתי על שתי הקופסאות המפוארות. סרטי משי, נייר עטיפה נוצץ. כנראה תכשיטים או שעונים יקרים. אורלי תמיד חשבה שהכל אפשר לפתור בקניונים.

יעל קמה, הרימה את הקופסאות וצעדה לכיוון דלת המטבח. פתחה את פח המחזור. זרקה אותן פנימה.

חזרה לבר, מזגה לעצמה מים מהברז שזה עתה הבריקתי.

— אני חושבת, — היא אמרה בלי להרים את המבט, — שמחר נתחיל עם תפריט הקינוחים החדש. זה עם המוס שוקולד לבן שאבא הכין שבוע שעבר.

— רעיון מעולה, — חייכתי.

השעה הייתה אחת בלילה. ניקינו את המסעדה יחד. אגם קיפלה מפיות, יעל סידרה כיסאות, ואני שטפתי רצפה. כמו תמיד. שלושתנו. בלי אף אחד אחר.