HE
# מבט מהחלון: הגברת ממדרגה שנייה
אני זבידה, גרה בקומה השנייה בבניין ברחוב הרצל בחדרה, ממש מעל המספרה של בעלי. שלושים ואחת שנים אני יושבת בקופה שם, רואה את כל הרחוב עובר לי מול העיניים. את נועה הכרתי לפני איזה שבע שנים, כשעברה לגור בבניין ממול, בקומה שלישית, דירה עם מרפסת קטנה שבה היא תלתה כביסה כל יום שלישי בבוקר.
בקיץ ההוא, כשהיא עברה, היא הייתה נשואה לאלון. בחור שקט, מסגר במקצועו, עבד במפעל מתכת באזור התעשייה. לא ראיתי אותו הרבה — הוא יצא בשש בבוקר וחזר בשש בערב, תמיד עם השקית של הפלאפל מהדוכן בפינה, כי נועה לא אהבה לבשל אחרי יום עבודה ארוך. הייתי רואה אותם יושבים במרפסת בערבים, לא מדברים הרבה, סתם יושבים.
ואז יום אחד, זה היה בחודש מרץ, ראיתי מונית עוברת אורז מהדירה. שני מזוודות, קופסאות. נועה עזבה. שאלתי את השכנה שלי, רחל, מה קרה, והיא אמרה לי מה שכולם כבר ידעו — נועה הכירה בחור, בעל עסק, מישהו עם אאודי חדש ודירת פנטהאוז בקיסריה. עזבה את אלון בשביל יורם.
לא שפטתי. זה לא העניין שלי. אבל משהו בי כן הצטער על אלון, כי הוא היה מהאנשים ששותקים ולא מספרים לאף אחד כשכואב להם. הוא המשיך לבוא למספרה שלנו לתספורת, כל חודשיים בדיוק, ובכל פעם היה יותר רזה.
מה שקרה אחר כך, את זה שמעתי בחתיכות — קצת מנועה עצמה כשחזרה לגור באזור אחרי שנה וחצי, קצת מבעל שלי שתיקן לאלון את המכונית פעם, וקצת סתם ראיתי בעיניים שלי מהחלון.
יורם, מה שהבנתי, היה בעל שרשרת מסעדות בסביבות הרצליה. במשך שנה נועה חייתה כמו בסרט — נסיעות לפראג, שמלות ממותגות, ערבים במסעדות יוקרה בתל אביב. פעם היא עברה ליד המספרה עם תיק שכתוב עליו שם של מותג שאני אפילו לא ידעתי לקרוא. אבל אחר כך, זה נגמר מהר. שמעתי שהעסקים של יורם התמוטטו — חובות, בדיקות מס הכנסה, שכירות שעלתה. הוא מכר את הבי.אם.וו שלו, ואז את המסעדה השלישית, ואז את השנייה. בסוף נשאר לו רק דירה אחת ממושכנת שגם אותה הבנק לקח.
נועה חזרה לאזור שלנו בלי כלום. שכרה חדר קטן אצל בת דודה שלה ברחוב ויצמן. ראיתי אותה פעם בסופר, קונה רק את מה שבמבצע, בודקת כל תווית מחיר. זה לא היה קל לצפות בזה.
ואז, איך שהחיים אוהבים לסדר דברים, יום אחד ירד גשם חזק — לא רגיל בחדרה, אבל זה קרה, נובמבר עם רוח וברד קטן — וראיתי מהחלון שלי את נועה עומדת בתחנת האוטובוס ברחוב, בלי מטרייה, נראית קפואה. ואז נעצרה לידה מכונית. ג'יפ שחור, מרצדס חדש, כזה שבחדרה כמעט ולא רואים. הנהג פתח את החלון. הזזתי את הווילון קצת כדי לראות טוב יותר. זה היה אלון.
לא ידעתי אז מה קרה עם אלון בשנתיים האלה. מסתבר שהוא לקח את הכסף שהיה לו בחיסכון, שכר מוסך קטן באזור התעשייה, והתחיל לתקן רכבים בעצמו. עבד לילות. בעלי סיפר לי שהוא ראה אותו פעם באחת עשרה בלילה עדיין במוסך, עם פנס ראש, מתחת למכונית. תוך שנה וחצי היה לו מוסך שני. אנשים דיברו עליו — "אלון מהמוסך, הוא לא מרמה אף אחד, תבואו אליו."
הוא הכניס אותה למכונית. ראיתי מהחלון איך הוא נותן לה משהו — סוודר, כנראה, מהמושב האחורי. הם ישבו שם דקה שתיים, לא זזו. אחר כך המכונית נסעה.
אחרי זה נועה החלה להגיע לבניין שלנו יותר. פעם ראיתי אותה יושבת עם אלון בבית קפה קטן ברחוב הפלמ"ח, מולם דפים על השולחן, נראה כמו מסמכים. שאלתי את רחל אם היא יודעת מה קורה, והיא אמרה שנועה עוזרת לאלון עם עניין משפחתי — אחיו הצעיר, שי, הפסיד סכום גדול, קרוב לארבע מאות אלף שקל, בהשקעה שהתבררה כהונאה. נועה, שעבדה בינתיים כמזכירה במשרד עורכי דין, הבינה בניירת, ועזרה להם לגלות שהחתימה על הסכם נוספה יום אחרי שהכסף כבר הועבר.
באותה תקופה שמעתי גם על יורם. הוא התקשר אליה כמה פעמים, ביקש עזרה, ביקש שתחזור. פעם עמדתי בחלון בערב וראיתי אותו מגיע לבניין שלה, עומד למטה, מסתכל למעלה על החלון החשוך. היא לא ירדה. אחר כך שמעתי שגם הוא נקלע לצרה — השם שלו הופיע בחקירה על אותה חברת השקעות שרימתה את שי, כי הסתבר שהיה מכר של האיש שעמד מאחורי התרמית. יורם, כך אמרו, ידע על עסקאות חשודות ושתק כי רצה להציל את עצמו.
לא הייתי בחדר כשנועה ואלון ישבו והחליטו מה לעשות עם הידיעה הזאת. אבל ראיתי אותה, אחרי כמה ימים, יוצאת מהבניין בבוקר עם תיק עור חום, הולכת ברגל לכיוון הרחוב הראשי, כנראה למשרד עורך הדין. עמדתי אז בחלון עם ספל קפה, מחכה שהמספרה תיפתח, וראיתי אותה חוצה את הכביש בביטחון שלא זכרתי אצלה קודם.
יורם הגיע בעצמו, כמה שבועות אחר כך, למשרד עורך הדין שם עבדה נועה — ראיתי אותו יורד ממונית, לא הייתה לו כבר מכונית משלו. עמד ברחוב, חיכה. כשנועה יצאה בסוף היום הוא ניגש אליה. לא שמעתי מה אמרו, הייתי רחוקה מדי, אבל ראיתי אותה מוציאה מהתיק מעטפה ונותנת לו. בעלי, ששמע את זה מבעל המשרד שהיה לקוח שלו, סיפר לי אחר כך שזה היה כתב ויתור — נועה סגרה רשמית את חשבון המשותף שעוד היה פתוח מהתקופה שלהם, ומעתה לא הייתה אחראית לאף חוב שלו. היא גם החזירה לו שרשרת זהב שהוא נתן לה בזמנו, באותה מעטפה. לא כעס, לא נאום. פשוט מסמך, חתימה, ומעטפה.
יורם עמד שם רגע עם הנייר ביד, לא זז. אחר כך הלך.
בחורף שאחרי זה נועה קנתה דירה קטנה — לא ממני שמעה, זה בעלי סיפר, כי הוא תיקן לה משהו במטבח כשעברה. שתי חדרים ברחוב ביאליק, לא רחוק מאיתנו, קנתה עם משכנתא ועם מה שחסכה בשנה וחצי של עבודה ובלי לבזבז שקל מיותר. ראיתי אותה עומדת בחדר הריק ביום שקיבלה מפתחות, מסתכלת דרך החלון על העץ בחצר.
אלון עדיין בא לפעמים לרחוב שלנו, במוסך השני שפתח לא רחוק, ואני רואה אותם — אותו ואת נועה — נפגשים לפעמים בבית קפה, שותים קפה, מדברים. לא נראה כמו זוג. נראה כמו שני אנשים שכבר לא צריכים כלום אחד מהשני חוץ מהשיחה.
לפני חודש ראיתי אותה במרפסת שלה, החדשה, תולה כביסה ביום שלישי בבוקר, בדיוק כמו פעם. עצרתי רגע בחלון, עם הספל בכף היד, וחשבתי שזה מוזר איך דברים חוזרים לאותה נקודה, רק שהפעם היא תולה כביסה בבית שהוא שלה.
