**הילד שאף אחד לא ראה**

החניון של קניון "עזריאלי חולון" הריח מאספלט חם ומהפלאפל של הדוכן בפינה. השעה הייתה ארבע וחצי אחר הצהריים ביום שלישי באוגוסט, ומירי אזולאי יצאה מחנות הזארה עם שני שקיות תלויות על הזרוע והטלפון צמוד לאוזן, מתווכחת עם אחותה על מי משלם על הקייטרינג לבת מצווה של האחיינית.

"לא ולא, שירן, אני כבר שילמתי את האולם, שלושת אלפים שקל, את תשלמי על התקליטן וזהו" — היא אמרה, בלי להאט את הצעד.

היא דחפה את העגלה ביד אחת, השנייה עסוקה בפלאפון. הבת שלה, נועה, בת שנה ושניים חודשים, ישנה מתחת לסוככת הבד, מוצצת אצבע.

זה היה הרגע שבו העקב שלה נתקל בכוס קרטון שהונחה על המדרכה, ממש בכניסה.

"זוז, אתה חוסם את הכניסה" — היא זרקה, בלי אפילו להסתובב ולראות למי היא מדברת.

המטבעות שהיו בתוך הכוס עפו לכל עבר, התגלגלו על הבטון, כמה נפלו לכיוון הנתיב שבו מכוניות חיכו בתור לצאת מהחניון.

הנער — לא היה נראה מעל גיל שלוש עשרה, עם קפוצ'ון אפור קרוע במרפק ושפתיים סדוקות משמש קיץ ישראלי — נעצר להביט בהם לרגע. אחר כך כרע וגיבב אותם, אחד אחד. זה היה כל מה שהיה לו לערב הזה.

קראו לו עידו. הוא ישן כבר שלושה שבועות מתחת לגשר הרכבת ליד תחנת החולון, מאז שדוד שלו זרק אותו מהדירה בדרום העיר. אף אחד בחניון הזה לא ידע את שמו. בשביל רוב האנשים, הוא היה רק צל שיושב ליד דלת הזארה עם שלט קרטון שכתוב עליו "רעב, תעזרו".

מירי כבר לא ראתה אותו. היא חזרה לשיחה שלה, תיק היד של קסטרו מתחת לזרוע, ודחפה את העגלה בקושי בשתי אצבעות בזמן שצעדה לכיוון הרכב שלה.

העגלה התחילה להתגלגל לבד.

בהתחלה לאט. אחר כך מהר יותר, לוקחת את השיפוע הקל של הרמפה לנכים, ישר לכיוון נתיב היציאה, שם טנדר איסוזו לבן נסע אחורה בלי לראות כלום במראה הצד.

עידו קפא לרגע. המטבעות עדיין היו מפוזרים ליד המדרכה.

"לא, לא, לא" — הוא מלמל, הקול נשבר.

הוא הביט בכסף. הוא הביט בעגלה שכבר צברה מהירות.

והוא רץ.

יחף — הוא איבד נעל אחת לפני שני רחובות, החליף אותה בכריך — עם בטן ריקה מאתמול, הוא חצה את החניון במהירות מקסימלית. הוא זינק ותפס את ידית העגלה בדיוק כשהגלגלים הקדמיים נגעו באספלט של נתיב התנועה. המכה הפילה אותו לקרקע, שפשפה לו את המרפק על הבטון.

נועה התעוררה בוכה, אבל היא הייתה שלמה. בלי פגע.

"הבת שלי!" — צעקה מירי, מפילה את הטלפון.

היא רצה לעגלה, אחזה בה בשתי ידיים קודם, בדקה את נועה מלמעלה למטה. אחר כך היא ראתה את הנער שוכב על הרצפה, נושם בקושי, כף היד פתוחה ומדממת מהשפשוף.

הוא הביט בתינוקת ולחש, כמעט בלי אוויר:

"היא בסדר… לא קרה לה כלום."

מירי הביטה במטבעות המפוזרים ליד המדרכה. אחר כך ברגליו היחפות של עידו, אחת עם יבלת שנפרצה. אחר כך בבתה, שכבר לא בכתה, מוצצת אצבע שוב כאילו כלום לא קרה.

משהו בפניה השתנה. זה לא היה רק פחד. זה היה בושה, כזאת שעלתה לה בגרון וגרמה לידיים שלה לרעוד.

עידו הרים את מבטו אליה, בקושי בכוחות.

"אפשר… לקחת את המטבעות שלי? רציתי לקנות משהו לאכול עם זה."

מירי לא ענתה מיד. היא כרעה, אספה את המטבעות אחד אחד מהרצפה החמה — ספרה בלי משים, שבעה שקלים וחצי — ושמה אותם ביד הפצועה של הנער, סוגרת לו את האצבעות סביבם.

"חכה לי כאן" — היא אמרה לו. "אל תזוז."

היא חזרה עם דלת הרכב פתוחה, הוציאה מהמושב האחורי את ערכת העזרה הראשונה שהיא תמיד נושאת מאז שנועה נולדה, וניקתה לו את השפשוף במרפק בלי לשאול אם כואב. הנער אפילו לא התלונן, רק הביט קבוע בשלט של הזארה, כאילו חיכה שבכל רגע מישהו יגרש אותו משם.

"איך קוראים לך?"

"עידו."

"יש לך איפה לישון הלילה, עידו?"

הוא לא ענה. הוריד את מבטו לרגליו היחפות.

מירי חייגה מספר ששמרה מהעבודה של חברה שלה, שהתנדבה כבר שנים בעמותת "עיר ללא אלימות" בחולון, שמפעילה מקלט לנוער במצוקה. היא דיברה עשר דקות, מסתובבת במקום, בזמן שנועה שיחקה עם המפתחות של הרכב.

באותו לילה, עידו ישן במיטה אמיתית בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות. מירי לקחה אותו בעצמה, שילמה מכיסה חודש מראש בתוכנית לבני נוער במקלט, והשאירה לו את המספר שלה כתוב על פתק.

"כל דבר שאתה צריך, תתקשר אליי. מה שלא יהיה."

זו לא הייתה הבטחה מהסוג שנאמר ונשכח בדרך למכונית. היא חזרה באותו שבוע עם בגדים חדשים, נעלי נייק שקנתה בביג פאשן, ופגישה שכבר נקבעה עם עובד סוציאלי כדי להסדיר לו תעודת זהות, כי בלי מסמכים הוא לא יכול היה אפילו להירשם לבית ספר.

עברו חודשים. עידו נכנס לכיתה ח' בבית ספר תיכון באזור, עם מירי חותמת כאפוטרופסית זמנית בזמן שהמערכת החליטה מה לעשות עם קטין בלי משפחה שתדרוש אותו. בימי שלישי, אחרי הלימודים, הוא נשאר בבית שלה בדרום העיר, עושה שיעורי בית על שולחן המטבח בזמן שנועה, שכבר הלכה לבד, משכה לו את שרוכי הנעליים החדשות.

שנה אחרי, באותו חניון של עזריאלי חולון, מול אותה חנות זארה, מירי חנתה את הרכב וירדה עם נועה ביד. עידו בא איתן, גבוה יותר, עם חולצת נבחרת הכדורגל של בית הספר.

הוא עצר לרגע מול הכניסה, בדיוק במקום שבו פעם ישב עם הכוס קרטון שלו. לא היה יותר כוס. לא היה שלט.

"הכול בסדר?" — שאלה מירי.

"כן" — הוא אמר, ובפעם הראשונה מזה זמן רב הוא באמת התכוון לזה.

נועה הושיטה זרועות אליו, מבקשת שירים אותה, ועידו הרים אותה כמו מישהו שכבר יודע לעשות את זה מזמן, בלי לחשוב פעמיים. הם נכנסו שלושתם יחד לקנות את הגלידה שהובטחה לו אם יקבל ציון טוב במבחן במתמטיקה.