הרכבת האחרונה מקריית ים

אף פעם לא חשבתי שאני אעמוד ככה באמצע הסלון שלי, עם המזוודה של אמא שלי ביד, ואני לא יודע לאן לקחת אותה.

קוראים לי דני. אני בן חמישים ואחת, נשוי לאורלי כבר עשרים ושבע שנים, אבא לשניים. עובד כבר שש עשרה שנה במפעל באזור המפרץ, משמרות בוקר וערב. לפני חצי שנה הבאתי את אמא שלי, רבקה, לגור איתנו. היא בת שמונים ושלוש. מאז שאבא נפטר, לפני שנה וחמישה חודשים, היא גרה לבד בדירה הקטנה בקריית ים, ואני נסעתי אליה חצי שעה לכל כיוון, אחרי משמרות של שמונה שעות, העליתי לה סלים מהסופר, תליתי כביסה, החלפתי נורה במטבח. כל פעם שחזרתי הביתה, הרגשתי את זה בצוואר.

אז אמרתי לאורלי: תראי, יש לנו מרתף. למה שאמא לא תעבור אלינו? הילדים גדלו, הדירה שלוש קומות עכשיו, לא צפוף. והיא חשבה שזה רעיון סביר. בהתחלה זה עבד. אמא לקחה על עצמה לקפל את הכביסה, לשמור על הסירים, לשבת במרפסת עם תה. אבל בערך אחרי שבוע, אורלי התחילה להתפרק. היה לה קשה עם הקולות מהקומה למטה, עם ריח התרופות, עם זה שאמא שוטפת כלים במים חמים שלושים דקות כי היא מפחדת שזה לא מספיק נקי.

ואז זה התחיל.

"דני," היא אמרה לי ערב אחד, "לא נוח לי שהיא אוכלת איתנו ליד השולחן."

"למה?"

"כי אני שומעת אותה לועסת. זה תוקע לי את האוכל בגרון."

"אורלי, זה אמא שלי."

"אז אני לא בן אדם? אני לא יכול לאכול בשקט?"

זה לא נגמר שם. היא התחילה לבקש שאמא לא תעלה למעלה בלי לדפוק. אחר כך, שלא תשתמש בשירותים ליד הסלון. אחר כך, שהיא לא תגיע לחצר בשעות שאורלי עובדת מהבית. כל פעם זה היה עוד גבול קטן, ועוד אחד, ועוד אחד. ואני שתקתי. לא ידעתי עם מי לדבר. עם אמא בת השמונים ושלוש, או עם האישה שגידלה איתי שני ילדים ומחזיקה את הבית כבר כמעט שלושים שנה.

אמא שלי לא אמרה שום דבר. היא רק הפסיקה לצאת מהחדר שלה. רק הורידה את הווליום של הרדיו. רק התחילה לאכול במטבח הקטן שבמרתף, לבד, מול הקיר.

ואז ביום חמישי, בערב, אורלי סגרה את דלת חדר השינה ואמרה לי: "אני לא גרה עם אמא שלך. או שהיא הולכת, או שאתה הולך."

עמדתי עם כוס מים ביד. הסתכלתי על הטלפון. הלילה הראשון שלי במפעל היה אמור להתחיל בעוד שעה. הלכתי לעבודה.

חזרתי בבוקר. פתחתי את הדלת.

אמא ישבה במסדרון. לבושה. עם המעיל של שבת. ומזוודה שחורה לידה.

"אמא, מה את עושה?"

"דני, אני צריכה לחזור לקריית ים."

"מה פתאום?"

היא ניסתה לחייך. "כל אחד צריך את הבית שלו." ואז היא אמרה את המשפט שהרג אותי: "אני לא רוצה שתתגרש בגללי."

אורלי ישבה בסלון עם הקפה. היא לא הסתכלה עלינו.

"אמא, אף אחד לא מתגרש. את לא הולכת."

"אז מה? שאני אראה איך את הורס לעצמך את החיים? איך אורלי סובלת? דני, הילדים שלה, הבית שלה…" היא נעצרה. "אני בת שמונים ושלוש. יש לי ארבע תרופות ביום, ואני כבר לא יודעת מי מפעיל את הטלוויזיה. אבל אני יודעת מתי אני מיותרת."

החזקתי את ידית המזוודה. היה לי קר באצבעות. בחוץ התחיל לרדת גשם קל. הריח של הלכלוך מהגינה עלה מהמרפסת. אורלי קמה.

"דני, תגיד לי מה אתה רוצה."

"לא יודע."

"אתה חייב לדעת. כי ככה אי אפשר."

ואז אמרתי לאמא: "תחכי."

עליתי למעלה. פתחתי את המגירה בחדר השינה. הוצאתי את ספר הביטוח הלאומי שלה, את העותק של צו הירושה של אבא, ואת התדפיס מהבנק. הכנסתי הכל לתיק. ירדתי למטה.

"אמא, קחי את הדרכון. אנחנו נוסעים לקריית ים."

אורלי הסתכלה עליי. "למה?"

"כי יש לה שם דירה. ואם היא לא יכולה לגור פה, אני אגור שם."

"מה?"

"אני נוסע. את רוצה שהיא תעזוב? היא לא תעזוב לבד. אני נוסע איתה."

אורלי התחילה לצעוק. אני זוכר רק משפט אחד: "ואני? מה אני עשיתי בחיים האלה? גידלתי לך שני ילדים! אני עשרים ושבע שנים שוטפת את הרצפות שלך!"

אמא שלי עמדה שם. היא לא אמרה כלום.

לקחתי את המזוודה. פתחתי את הדלת. ירדנו במדרגות. הגשם נרטב לי על הפנים. שמתי את המזוודה בתא המטען. דלת הבית נשארה פתוחה.

נסענו לקריית ים בשקט. בכביש ארבע היה פקק. עצרתי תחנה אחת לקנות שקית עם בייגלה ודיאט קולה. אמא לא אכלה. היא ישבה עם הראש על החלון ואני ראיתי את הנשימות שלה, קטנות, רדודות.

פתחנו את הדירה בקריית ים. הריח של סגור. עובש קטן בפינת הסלון. לא גרה שם אף אחד חצי שנה. העליתי את התריסים. שכנה מלמטה דפקה בדלת, אישה בשם עדנה, בת שישים וחמש. "רבקה! טוב שבאת. היה פה שקט מדי." עדנה הביאה לאמא צנצנת דבש.

אמא ישבה על הספה. היא לא שאלה למה אני עדיין שם. היא רק אמרה: "עדנה תעזור לי. לך הביתה."

"אני לא חוזר."

"דני."

"אני לא חוזר."

בערב אורלי שלחה הודעה: "זה מה שבחרת. אל תחזור."

לא עניתי.

עברו שבועיים. גרתי אצל אמא, ישנתי על מזרן בסלון, הלכתי לעבודה מקריית ים. בבוקר חיכיתי חמישים וחמש דקות בתחנה המרכזית. אורלי ניתקה. הילדים לא התקשרו.

ואז הבנתי משהו. לא הבנתי, בעצם. פשוט נפל לי משהו ביד. חיכיתי יומיים. ביום השלישי התקשרתי לעורך דין.

עורך הדין, בחור צעיר בשם איתי, ישב איתי בבית קפה ליד התחנה. "אני רוצה שתבין," הוא אמר, "הדירה בהרצליה רשומה על שם שניכם. חצי שלך. אבל אם אתה עוזב את הבית, היא עלולה להגיש בקשה לפסק דין בלעדי. אתה תצטרך לשמור על זכויותיך."

שתיתי מים. מזגן. שלושה אנשים לידנו דיברו על יוקר המחיה.

"תעשה מה שאתה צריך," אמרתי. "אני לא חותם על כלום בלי לקרוא."

באותו לילה עליתי על אוטובוס להרצליה. לאוטובוס הייתה חסרה ידית לעצירה. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על הכביש הרטוב. כשהגעתי לדירה, אורלי פתחה. היא ראתה אותי. לא הזמינה להיכנס.

"באת לקחת עוד דברים?"

"באתי להגיד לך משהו."

היא הצטרפה אליי במדרגות. היה קר. השכנה ממול הוציאה עיתון מהדלת.

"אני לא מתגרש," אמרתי. "עוד לא."

"אבל אתה גר אצל אמא שלך."

"נכון. כי אמא שלי לא צריכה לסיים את החיים שלה במוסד. ואת, אורלי, לא צריכה להמשיך לחיות עם מישהו שאת לא רוצה. אז עשיתי משהו אחר."

הוצאתי מהתיק דף מודפס. "החתמתי על כך שאני מעביר אלייך את החלק שלי בדירה. במתנה."

הדף היה עם חותמת של עורך דין. אורלי הסתכלה עליו. "אתה לא רציני."

"אני רציני מאוד. הדירה. הכול. שלושים ושבע שנים של משכנתא? שלוש מאות שמונים אלף שקל שנשארו? אני גומר את זה. תשלמי לבד."

"דני, השתגעת."

"לא. אני פשוט מבין שאת לא רוצה את אמא שלי, ואת לא רוצה את מי שאני כשהיא לידי. אז קחי מה שאת רוצה. אני לוקח את אמא."

היא עמדה עם הדף ביד. שתי ילדות עברו במדרגות עם קורקינט. הן צחקו. אורלי חזרה פנימה. נשארתי במדרגות עוד רבע שעה. שקט.

עכשיו, שלושה חודשים אחרי, אני יושב בקריית ים. את הדירה בהרצליה מכרנו. אורלי קיבלה שישים אחוז, אני קיבלתי ארבעים. את שלי שמתי על שולחן המטבח. אמא שלי, כשראתה את התדפיס של הבנק, אמרה: "תקנה לעצמך פינה. תפסיק לישון על מזרן."

"אני אשן על מזרן," אמרתי. "את פה."

אתמול התקשר עורך דין. "יש הצעה," אמר. "הדירה הקטנה ממול, זאת שמשקיפה לחצר, ירדה למחיר. חמש מאות עשרים אלף. דירה קטנה. שני חדרים."

הלכתי לראות אותה. מהחלון רואים את הים, רצועה אפורה בין הבתים. במטבח יש כיור קטן ואריחים ישנים. אבל יש לה מקום לכורסה, ולשולחן. ולשניים.

אמא שלי באה איתי. היא לא דיברה הרבה. בסוף היא אמרה: "הגשם עבר."

ואז היא שמה את היד על ידית החלון. אני חתמתי על זיכרון הדברים. חמש מאות עשרים אלף.

אמש ישבתי עם אמא במרפסת שלה. עדנה העלתה קובה וכנאפה. היה ריח של מנטה. אמא סיפרה לאט לאט על אבא, איך הוא נהג לנסוע לחדרה בשישי בבוקר לקנות סירים. ואז היא עצרה. "דני," היא אמרה, "אתה לא מתגעגע להרצליה?"

הסתכלתי על הים. "אני מתגעגע לשקט," אמרתי. "אבל לא לשקט ההוא."

היא לא שאלה שוב.

ביום ראשון אני מחליף משמרת במפעל. באוטובוס של חמש וארבעים אני אסע מקריית ים למפרץ, כמו שעשיתי כשהייתי ילד, לפני שלושים וחמש שנה. רק שהפעם, כשאחזור, אני לא אסע הביתה להרצליה.

אני אסע לאמא. והחלון שלה יהיה דלוק.