רגע לפני שאני מתחיל, אני צריך לוודא שהגרסה הזו תספר את הסיפור מנקודת המבט של הבעל — הצד השני של הקונפליקט — עם שמות, עיר ופרטים משלה.

תמר עזבה אותי עם התינוק בכניסה למיון

אני עוד זוכר את הצליל של הדלת האוטומטית שנפתחת ונסגרת, נפתחת ונסגרת, כאילו גם היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. עמדתי שם, ליד המרכז הרפואי "וולפסון" בחולון, עם דנה בזרועות, והיא בוכה כאילו העולם נגמר. ותמר, אשתי, כבר הייתה בתוך המונית, בלי להסתכל אחורה.

בואו אני אתחיל מההתחלה, כי ככה זה נראה מבחוץ — ואני מבין למה זה נראה ככה — אבל מבפנים זה היה אחרת לגמרי.

שמונה עשרה שעות לפני זה אימא שלי, רוחמה, התקשרה אליי בפעם השביעית באותו יום. "אתה חייב להביא אותה לפה, אני כבר קניתי עוגה מפירמת הקונדיטוריה ברחוב סוקולוב, אני לא אתן שהנכדה הראשונה שלי תיוולד בלי שאני שם עם כל המשפחה." אני יודע איך זה נשמע. אני יודע. אבל תבינו — אימא שלי גידלה אותי לבד אחרי שאבא שלנו עזב כשהייתי בן תשע. שנים היא עבדה בתפירה בבית, שתי משמרות, כדי שיהיה לי מה לאכול. כשהיא אומרת "המשפחה חייבת להיות שם", זה לא גחמה. זה הדבר היחיד שהיא באמת יודעת לתת.

תמר לא גדלה ככה. ההורים שלה גרושים בשלווה, כל אחד בעולם שלו, בלי דרמות. היא לא מבינה למה אימא שלי צריכה להיות בכל תמונה, בכל אירוע. וזה בסדר, זו לא אשמתה. אבל גם לא אשמתי שאני לא יודע להגיד לאימא שלי "לא" בלי שהבטן שלי מתהפכת.

בחתונה שלנו, לפני חמש שנים, זה כבר קרה פעם. סיכמנו על משהו קטן, וכמו תמיד, המשפחה מצד אימי הגיעה בהמון — הדוד שלמה עם האקורדיון שלו שהוא לא זז בלעדיו לשום מקום, הדודה זהבה עם המגשים, כולם. תמר סבלה בשקט כל הערב. ראיתי אותה יושבת ליד השולחן, מקפלת ומפרקת אותה מפית נייר שוב ושוב, בלי לגעת באוכל, אבל שכנעתי את עצמי שזה יעבור.

ואז דנה נולדה, בניתוח קיסרי, וזה לא עבר.

תמר התקשרה אליי מהמחלקה, בקול שקט אבל נחוש: "בלי בלונים, בלי הפתעות, בלי אימא שלך ליד הכניסה." אמרתי לה שאני אדבר עם אימא, שהיא רק תעמוד רגע עם פרחים, תמונה אחת לאלבום, וזהו. תמר אמרה משפט שנחרט בי: "אם אני אצא ואראה שם את המשפחה שלך — אני אסתובב ואלך לכיוון ההפוך." חשבתי שזה מוגזם. עכשיו אני יודע שהיא פשוט הכירה אותי טוב מדי.

מה שלא ידעתי אז: תמר כבר הזמינה חדר במלון "לאונרדו" בבת ים, שילמה מראש, והחליפה כרטיס סים לקו נפרד. היא בנתה לעצמה מוצא חירום בלי שאמרתי לה מילה רעה. זה מה שגורם לי הכי קשה גם היום — לא מה שהיא עשתה, אלא כמה מוקדם היא ידעה שאני אאכזב אותה.

בבוקר השחרור הגעתי לבד, בדיוק כמו שהבטחתי. חולצה נקייה, הקורולה שלי — אותה קורולה ישנה שאבא שלי השאיר לי, אחד הדברים היחידים ממנו — חונה ליד המדרכה. ואז ראיתי אותם מרחוק: אימא עם השיער מסודר בלאק ספריי, סיכה כסופה שהייתה של סבתא שלי על הדש, זר פרחים שנראה כמו שיח שלם. הדודה זהבה עם שקיות. הדוד שלמה כבר יושב על מכסה המנוע, האקורדיון על הברכיים. וצלם שאימא שכרה — שכרה, בכסף אמיתי — רץ סביבם.

יכולתי לצעוק עליהם ללכת. אני יודע את זה. במקום זה עמדתי שם עם הטלפון ביד, מגמגם, "אמא, בזהירות", כאילו זה יעזור.

כשתמר יצאה עם התינוקת בשמיכה הכחולה, אימא כבר רצה לקראתה וצעקה "תני לסבתא להחזיק בשביל התמונות!" תמר אמרה "תתרחקי" בקול שלא הכרתי ממנה. אימא נעלבה, קראה לדוד שלמה שינגן "משהו חגיגי". והוא, בלי לשאול אף אחד, פתח את המפוחית בפראק בפתח בית החולים.

הצליל היה כמו רעם. דנה קפצה בזרועות של תמר וגמעה אוויר לפני שפרצה בבכי שלא נגמר. תמר צעקה עליי "תעצור אותם!" ואני — אני עמדתי שם, הידיים שלי משפשפות את המכנסיים, ואמרתי "עוד חמש דקות, הם התכוננו". זו הייתה הבחירה שלי. הבחירה הרעה ביותר שעשיתי בחיים שלי.

תמר לא חיכתה יותר. היא צעדה אליי, דחפה לי את התינוקת לזרועות ממש בכוח, כמעט הפלתי את הטלפון, ופנתה ללכת. אימא צעקה מאחוריה "לאן את הולכת?! והתינוקת?!" ותמר, בלי להסתובב, ענתה: "התינוקת עכשיו אצלכם. רציתם חגיגה — תחגגו. יובל, תקנה תמ"ל בסופר, היא אוכלת כל שלוש שעות." ונכנסה למונית שהיא כנראה הזמינה כבר לפני שיצאה מהמחלקה.

אני עמדתי שם עם דנה בוכה, הדוד שלמה מנמיך את המפוחית באיטיות כאילו רק עכשיו הבין מה קרה, אימא צועקת עליי במקום עלי עצמה, והצלם, שהתבלבל, הוריד את המצלמה.

הלילה שאחר כך היה הכי ארוך בחיים שלי. אימא נסעה איתי הביתה כדי "לעזור", אבל תוך שעתיים היא הרגישה סחרחורת ולחץ דם, וקרתה שיהיה מי שיסיע אותה חזרה. אני נשארתי לבד. עם תינוקת שלא לקחה בקבוק. עם עשרים בקבוקונים מלוכלכים על השיש. עם טבור שלא ידעתי איך לטפל בו. שלחתי לתמר הודעה אחרי הודעה, בהתחלה כועס, אחר כך מתחנן. בשלוש לפנות בוקר כתבתי לה "אני אידיוט, בבקשה תגידי שאת בסדר, אני לא מסוגל יותר."

היא ענתה בבוקר, אחרי יום שלם בו שקעה בשקט מוחלט במלון. לא כעסתי על זה כשהבנתי. היא ישנה ארבע עשרה שעות, אכלה גבינות מטוגנות עם קפה הפוך בלובי, ורק אז החזירה סים.

כשהגיעה הביתה, הודעתי לה מראש שלא יהיה אף אחד בבית חוץ מאיתנו. וסיפרתי לה שאימא התקשרה בבוקר, רצתה לבוא בערב עם מרק. אמרתי לאימא לא. אמרתי לה שלא לבוא בכלל חודש שלם, לא עם מרק ולא בלעדיו.

תמר לא אמרה כלום. היא הלכה לעריסה, יישרה את השמיכה בשתי אצבעות עד שהקצוות נפלו בדיוק, ונשארה שם רגע, מביטה בדנה ישנה. אחר כך פנתה אליי, לקחה את היד שלי, ושמה אותה על הראש הקטן של דנה, כאילו רצתה שאני ארגיש את זה בעצמי — כמה שברירי, כמה שלי.

"תשמור עליה," היא אמרה. "גם ממני, אם צריך."

ונשארנו שם, שנינו, ליד העריסה, עד שהאור בחוץ התחיל להשתנות.