המוסך ברחוב הרברט סמואל, ואיך גיליתי שהחתן שלי מוחק אותי משם

קוראים לי אבנר כהן, בן חמישים ואחת, מנהל מוסך "כהן ובניו" ברחוב הרברט סמואל בחולון כבר עשרים ושתיים שנה. אני כותב את זה כי מגיע לי לספר את הצד שלי, אחרי שכל מי שדיבר על הסיפור הזה דיבר עליי כאילו אני הנבל של הסרט.

תמונה שהמשפחה זוכרת אותי בה: אבא חורג לביאל, בעלה השני של אמא שלה, שלא נותן, שתמיד מחשב, שאף פעם לא מספיק נדיב. אני לא מכחיש שאני מדייק בכסף. גדלתי בבית שבו כל שקל נספר פעמיים, ואבא שלי – שהיה מנהל מוסך לפניי – עבד עד גיל שבעים ושלוש כי לא היה לו ביטחון שיש לו למה לחיות בלעדי. את המוסך הזה בניתי מאפס, שקל אחרי שקל, שנה אחרי שנה, ואני לא מתכוון להרגיש רע על זה שאני יודע בדיוק כמה עולה כל ברגה שיוצאת מהמלאי שלי.

לפני שמונה שנים התחתנתי עם רונית. היא הביאה איתה בת, נועה, שהייתה אז בת שש-עשרה. גידלתי אותה כאילו הייתה שלי – שילמתי על הלימודים שלה בטכניון, על החתונה שלה לפני שלוש שנים עם בחור בשם עידן, ואפילו נתתי להם הלוואה לדירה ברמת גן שמעולם לא ביקשתי בחזרה. אז כשעידן, החתן שלי, בא אליי לפני חצי שנה וביקש שאעביר על שמו רבע מהבעלות במוסך "כדי שיהיה לו משהו משלו, כדי שירגיש שייך למשפחה" – אמרתי לא.

לא כי אני קמצן. אמרתי לא כי עידן מעולם לא עבד יום אחד במוסך הזה. הוא מהנדס תוכנה, עובד מהבית, ואת ההצעה הזאת הוא עשה יום אחרי שספר לי שהחברה שלו פיטרה אנשים ושהוא "קצת לחוץ כלכלית". ביקשתי ממנו הסבר – למה רבע דווקא, למה עכשיו, למה בלי לדבר עם נועה קודם. הוא נעלב, אמר שאני "לא סומך עליו", ויצא מהבית שלי בטריקת דלת.

מאז, נועה כמעט לא מתקשרת. לא בשבתות, לא בחגים. שלחתי לה הודעה לראש השנה – היא ענתה במילה אחת, "תודה". אמא שלה, רונית, אומרת לי שאני "צריך להבין את הצד שלהם", שהם "צעירים ומתחילים", שאולי "היה כדאי לחשוב על זה שוב". אני מבין את הצד שלהם. אני לא מבין למה ההבנה הזאת אמורה לעלות לי ברבע מהעסק שאבא שלי בנה קודם, ושאני המשכתי לבנות עוד עשרים ושתיים שנה.

בערב שישי לפני שלושה שבועות ישבתי לבד במטבח, עם רדיו נטול פועל ברקע, ואצבע אחת מלכלכת בשמן שלא ירדה כל היום מהעור שלה. חשבתי על אבא שלי, איך הוא היה יושב באותו כיסא, מחשב על נייר משבצות כמה עולה החלפת מצבר, בזמן שאני, בן שש, חיכיתי שהוא יגמור כדי לשחק איתי. הוא תמיד גמר. תמיד היה לו זמן, גם כשהחשבון לא יצא. הוא לא היה איש עשיר. הוא היה איש שממלא הבטחות.

חשבתי שאולי אני צריך להתקשר לנועה. לא כדי להתנצל – לא עשיתי שום דבר רע – אלא כדי לבדוק אם היא עדיין שם, מאחורי כל השתיקה הזאת. הרמתי את הטלפון, הקלדתי את השם שלה, ומחקתי. חשבתי: אם היא צריכה אבא רק כשיש לו רבע מוסך להעביר, אז שהיא תמצא אותי כשהיא באמת צריכה אבא. לא לפני זה.

שבועיים אחר כך רונית התקשרה בשלוש ורבע לפנות בוקר. קולה היה שבור. עידן איבד את העבודה סופית – לא "קצת לחוץ", אלא בלי משכורת, בלי הודעה מוקדמת, עם משכנתא של שלוש מאות ושמונים אלף שקל על הדירה ברמת גן שעדיין לא סיימו להחזיר לי את ההלוואה עליה. נועה בהיריון בחודש הרביעי. הם לא סיפרו לי על זה, גם את זה גיליתי באותו לילה.

נסעתי אליהם באותה שעה, בפיג'מה, בלי לחשוב פעמיים. מצאתי את נועה יושבת על הרצפה של הסלון, גב לספה, מחשבון בכיס הטלפון פתוח על מסך שהראה מספרים אדומים. עידן ישב על הכורסה ולא הביט בי כשנכנסתי. לא אמרתי לו כלום על המוסך. לא הזכרתי את הריב. שאלתי רק כמה חודשי משכנתא הם צריכים לפני שהם יוצאים מהבור, וכמה זמן עידן צריך למצוא עבודה.

למחרת בבוקר עשיתי משהו שלא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו. הלכתי למשרד של עורך הדין שלי, מוטי אלבז ברחוב סוקולוב, ופתחתי תיק חדש – לא להעברת בעלות במוסך, אלא לקרן נאמנות על שם הנכד שעוד לא נולד. הפקדתי מאה ועשרים אלף שקל, סכום שיכסה את המשכנתא לשנה שלמה, בתנאי אחד כתוב שחור על גבי לבן: הכסף הזה שייך לילד, לא לעידן, ולא ניתן למשוך אותו לכיסוי חובות של ההורים. אם עידן ירצה עבודה, אני אעזור לו למצוא – יש לי לקוח שמנהל חברת הייטק בפתח תקווה – אבל את המוסך שלי, את מה שאבא שלי בנה, אני לא מעביר לאף אחד שמבקש אותו כתשלום על תחושת שייכות.

שלחתי לנועה תמונה של המסמך בוואטסאפ, בלי הודעה מלווה. אחרי עשרים דקות היא התקשרה. לא אמרה תודה. אמרה, "אבא, אתה יודע שהיינו צריכים לספר לך על ההיריון קודם." אמרתי לה שאני יודע. שאלתי אם היא בסדר. היא לא ענתה מיד – שמעתי אותה נושמת, ואז שמעתי אותה בוכה, בפעם הראשונה מזה חצי שנה בקול שלא היה שמור, לא מחושב, פשוט שלה.

עידן לא התקשר. לא באותו יום, לא בזה שאחריו. שבוע וחצי לאחר מכן הוא הופיע במוסך, בשעה ארבע אחר הצהריים, כשהמכונאים עוד היו על המשמרת. עמד ליד המשרד שלי, לא נכנס. אמר שהוא רוצה עבודה – לא כמתנה, לא כשותפות, כעובד. אמרתי לו שאין לי מקום למהנדס תוכנה במוסך של מכוניות, אבל שיש לי מספר טלפון של מכר שמחפש מישהו לתחזוקת מערכות בחברה שלו. נתתי לו את הכרטיס. הוא לקח אותו בשתי ידיים, כמו שלוקחים משהו שיכול להישבר.

הוא לא אמר תודה גם אז. פשוט אמר, "אני מצטער שיצאתי בטריקת דלת." לא סלחתי לו במקום, לא חיבקתי אותו, לא אמרתי שהכל בסדר. אמרתי, "תתקשר אליי ביום שישי לספר איך הראיון עבר." זה מספיק בשבילי כרגע. את המוסך שלי אני עדיין לא נותן לאף אחד – לא כדי להעניש אותו, אלא כי המוסך הזה לא נבנה מרבע-בעלות שנותנים כדי לקנות אהבה. הוא נבנה יום אחרי יום, כמו שאבא שלי לימד אותי, ומה שנועה ונכד שלי יקבלו ממני יגיע כשהם צריכים את זה באמת – לא כדי שירגישו שייכים, אלא כי הם שלי, בלי קשר לניירת.