הפיג’מה של סבתא רבקה בקיבוץ, וארבעים ושתיים שנה שלא סיפרה

כשאתם רואים אותי יושבת על הספסל ברחוב ביאליק, עם התיק על הברכיים והממתקים לנכדים בכיס הפנימי, אתם חושבים שכך תמיד הייתי. סבתא. אישה זהירה שהולכת לאט ומדברת בשקט. אבל לא ראיתם את הנערה שהייתי בקיבוץ, בקיץ של 1978, עם המכנסיים המחויטים שתפרתי בעצמי במכונת "סינגר" של אמא, כי בחנות בחיפה לא היה לי כסף לקנות כאלה.

לא ראיתם אותי חוזרת מהרפת בשתיים לפנות בוקר, עם הבגדים מסריחים מזבל פרות, ואת עצמי מחליפה לשמלה תוססת ונוסעת בטרמפ לבאר שבע כי שם היה מסיבה עם תקליטן שהביא תקליטים מאנגליה. לא ראיתם את השיער שלי, מסולסל בגליליות שהכנתי מבקבוקי קוקה קולה ריקים, כי מסלסל אמיתי לא היה לנו בחדר.

הייתי בת שבע עשרה כשהמזכיר הכללי של הקיבוץ קרא לי לשיחה ואמר שההליכה שלי ברחוב הראשי "מושכת עין" ושזה "לא מתאים לבת קיבוץ". אמרתי לו שאני הולכת איך שאני הולכת. הוא כתב את זה ביומן שלו. אני יודעת כי אחותי הצעירה עבדה במזכירות וסיפרה לי.

היינו שומעות את "רביעיית מועדון התיאטרון" ואת שרה'לה שרון בקול כזה חזק שממש הרעדנו את הצריף. שמנו את אותו תקליט חמש פעמים ברצף, עד שמדריכת החינוך דפקה על הדלת. אמרנו לה שהתקליט נתקע. זה לא נתקע. פשוט לא רצינו שהשיר ייגמר.

התאהבתי בגבר בשם אלי, שהיה נהג בטנדר ומביא ירקות מהמושב השכן. כתבנו מכתבים, כי הטלפון היחיד בקיבוץ היה בחדר האוכל ותמיד היה מישהו מסביב. הייתי מקפלת את הדף לשלוש, מכניסה טיפת בושם "שאלימר" שגנבתי מאמא, ושמה במעטפה ליד תיבת הדואר ליד המזכירות. חיכיתי לתשובה שבועיים. שבועיים שלמים, לא הודעה שמגיעה תוך שתי שניות.

יש לי אותם מכתבים בקופסת נעליים במרתף עד היום. הנייר צהוב, הכתב שלו רועד קצת, כי גם הוא היה מפוחד להגיד מה שהוא רוצה להגיד.

לא היה לנו פילטר. יש לי תמונה משחור-לבן מ-1979 שבה אני עומדת ליד באר המים עם שמלה שלבשתי שלוש פעמים באותו שבוע, עם עיגול כהה מתחת לעיניים כי לא ישנתי כל הלילה. אף אחד לא מחק את זה בלחיצה. זה נשאר.

הייתי בין הבנות הראשונות במשפחה שלי שנסעה לבד לתל אביב ללמוד חשבונאות, בלי ליווי, בלי אישור מפורש. אבא שלי לא דיבר איתי חודשיים. אמא הביאה לי בסתר כסף לאוטובוס. שילמתי מחיר על כל החלטה. שפטו אותי, קראו לי "לא צנועה", אמרו שאני "לא תדע לגדל ילדים ככה". פחדתי. אבל נסעתי.

גם טעיתי. נשארתי עם בחור שלא היה ראוי, שנתיים וחצי, כי חשבתי שאהבה צריכה לכאוב כדי להיות אמיתית. שתקתי דברים שהיום הייתי צועקת אותם. ויתרתי על לימודי משפטים כי מישהו אמר לי שכבר "מאוחר מדי, את כבר בת עשרים ושתיים".

היום אני הולכת לאט. הברכיים כואבות, אני צריכה משקפיים לקרוא את התפריט במסעדה. אבל כשהרדיו מנגן שיר של אריק איינשטיין, הרגל שלי עדיין זזה מתחת לשולחן. יש לי את השמלה ההיא, מ-1979, מקופלת במגירה התחתונה. לא זרקתי אותה.

לפני שלושה חודשים, בטקס בר המצווה של הנכד שלי, פתחתי את קופסת הנעליים והראיתי לו את המכתבים של אלי. הוא שאל אותי מה קרה לאלי בסוף. סיפרתי לו שאלי עבר לגור באילת ב-1983, ושהתחתנתי עם סבא שלו שנה אחרי. הנכד שאל אם אני מתחרטת. אמרתי לו לא. אבל לקחתי את קופסת הנעליים, שהייתה סגורה ארבעים ושתיים שנה, ונתתי לו אותה במתנה — לא כדי שיקרא הכל, אלא כדי שיידע שהסבתא שמגישה לו קוגל בכל ליל שישי הייתה פעם נערה שחיכתה למכתבים ורקדה יחפה על אדמת בזלת.

הוא שם את הקופסה במגרה שלו, לא שלי. זו הייתה שלו עכשיו. ואני חזרתי לספסל ברחוב ביאליק, עם התיק על הברכיים, בלי לספר לאף אחד עוד כמה קילומטרים עברתי כדי להגיע לכאן.