נעמי מבאר שבע, הכיור שהתפוצץ באמצע הסדר

אני נעמי, בת חמישים ושלוש, וגרה בשכונת רמות ליד באר שבע כבר עשרים ושתיים שנה. ההורים שלי הביאו אותי מאתיופיה כשהייתי בת שנתיים וחצי, בשנת 1985, במסגרת מבצע משה. אבל את זה אני זוכרת רק מסיפורים. מה שאני זוכרת בעצמי מתחיל הרבה יותר מאוחר, ובבית אחר.

אמא שלי לא הצליחה להסתדר איתי ועם אחי הקטן, שלמה. היא הייתה עדיין צעירה, לבד, בלי עבודה קבועה, ובאותה תקופה מסרה אותנו לסבתא שלנו, אמא של אבא, שגרה אז בקריית מלאכי. אני הייתי בת ארבע, שלמה בן שנתיים. גדלנו אצל סבתא במשך כמעט חמש שנים. הבית שלה היה קטן, שתי חדרים, ריח של קיטניות מתבשלות כל הזמן, ורדיו שהיה דלוק מהבוקר עד הערב על תחנת "רק"א". סבתא לא דיברה עברית טובה, אבל היא דיברה איתי אמהרית וזה היה מספיק.

כשהייתי בת תשע, אמא חזרה לקחת אותנו. היא כבר עברה לבאר שבע, מצאה עבודה במטבח של בית חולים, ובנתה חיים חדשים. אבל בשבילי היא הייתה כמעט זרה. לא זכרתי איך היא נראית. כשהיא באה לקריית מלאכי לאסוף אותנו, הסתכלתי בה ולא הבנתי מה קורה. מישהי מהחיים הישנים שלי, מלפני שהיה לי בכלל "לפני", לוקחת אותי לחיים חדשים שאני לא מכירה.

זה היה קשה. מאוד. פתאום היה לה גם בן זוג, גבר בשם יורם, שהתחתן איתה עוד באותה שנה. יורם לא סבל אותי ואת שלמה. הוא היה נוהג בי בעצבים בלי סוף, וכשהוא כעס, הוא היה מרים יד. לא פעם אחת. הוא היה תופס אותי בכתף ודוחף אותי לפינת המטבח, ואת שלמה היה מכה על הראש עם כף עץ עד שהיא נשברה. אמא ידעה, אבל היא שתקה. אני חושבת שהיא פחדה להיות שוב לבד.

הדבר היחיד ששמר עליי בתקופה הזאת היה שסבתא עברה גם היא לבאר שבע, כמעט באותו הזמן שאנחנו עברנו. היא שכרה דירה קטנה בשכונת דלת, עשר דקות הליכה מהבית שלנו. וזה שינה הכול.

בכל פעם שיורם היכה אותי, או שהיה לי ריב עם אמא, הייתי בורחת אליה. הייתי דופקת בדלת שלה בשעה תשע בערב, בלי נעליים לפעמים, והיא הייתה פותחת בלי לשאול שאלות. הבית שלה היה מלא באור, אפילו כשהחשמל היה חלש. היא הייתה מקשיבה לי מספרת על היום שלי, על בית הספר, על מה שקרה בבית. היא לימדה אותי לבשל. במיוחד את השירו — תבשיל העדשים האתיופי עם ברברה חריף — ואת האינג'רה, שהייתי טוחנת איתה את הטף בבוקר לפני שיוצאים לבית הספר. אני עדיין מכינה שירו בדיוק כמו שהיא לימדה אותי, כל יום שישי.

עברו שנים. גדלתי, התחתנתי, ילדתי שני ילדים. יורם ואמא נפרדו בסוף, כשהייתי בת שבע עשרה, אבל הנזק כבר נעשה. הקשר שלי עם אמא נשאר קר, מרוחק, כזה שמדברים בו רק בחגים ובברכות לפני שבת. עם סבתא זה היה אחרת. היא הייתה החדר החם שלי בעולם.

לפני חמש שנים, נסעתי עם בעלי לחופשה בכרתים. ביום השלישי לחופשה קניתי כד קרמיקה כחול-לבן, יפה מאוד, עם ציור של תמנון על הצד. יצאתי מהחנות עם הכד בידיים, והוא פשוט נשמט. לא נתקלתי בכלום, לא מעדתי, הוא ממש נשמט מהאחיזה שלי ונופץ על המדרכה לרסיסים. עמדתי שם, מבוהלת, כי לא הבנתי איך זה קרה. כל היום ההוא הרגשתי שמשהו לא בסדר, כמו לחץ קל בבטן שלא נעלם.

בערב חזרנו לישראל. כשירדתי מהמטוס בנתב"ג, שלמה חיכה לי בטרמינל, בלי חיוך, עם הידיים בכיסים. הוא אמר לי שסבתא נפטרה בשנתה, יומיים לפני זה, ולא הצליחו להשיג אותי כי הטלפון היה בלי קליטה.

בלוויה, בבית העלמין בבאר שבע, עמדתי מול הקבר עם צנצנת ברברה שהכנתי בלילה שלפני, כי לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי. שלמה עמד לידי, ואמא עמדה קצת מרחוק, עם משקפי שמש גדולים אפילו שהיה יום מעונן.

שבוע אחרי הלוויה, נכנסתי לדירה של סבתא כדי לפנות אותה. מצאתי בקופסת נעליים ישנה, מתחת למיטה, ספר מרשמים כתוב ביד, באמהרית ובעברית מעורבבת, עם הכתמים הישנים של שמן ופלפל על הדפים. לקחתי אותו הביתה. פתחתי חשבון בנק חדש, נפרד, על שמי, והפקדתי בו את מה שקיבלתי בירושה מהדירה הקטנה שלה — שמונים ואחד אלף שקל — כדי שהילדים שלי יטוסו לאתיופיה כשיגדלו ויראו את הכפר שהיא באה ממנו. לא שיתפתי בזה את אמא. היא לא שאלה, ואני לא הצעתי.

בכל יום שישי, אני עומדת במטבח שלי בבאר שבע, טוחנת את הברברה, מקציפה את הניטר קיבה, ומכינה שירו בדיוק לפי הספר שמצאתי. הילדים שלי אוכלים את זה בלי לדעת מי לימד אותי, אבל אני יודעת. וזה מספיק לי.