הטיול של אבנר לכיריים הכבויים ברחוב הגפן בנתניה

אחרי הגירושים גרתי לבד הרבה שנים. בהתחלה חששתי. תשע עשרה שנה הייתי רגילה שיש מישהו בבית, שצריך להתחשב, לשאול, לבשל לא רק לעצמי, לתכנן את סופי השבוע לפי מישהו אחר. אבל לאט לאט הבנתי שהבדידות הזאת, היא לא מה שחששתי ממנה. הדירה שלי ברחוב הגפן, קומה שלישית בלי מעלית, הייתה שלווה. אם סידרתי את המטבח בערב, בבוקר הוא היה נקיא בדיוק כמו שהשארתי אותו. אם קניתי חצי קילו גבינה בולגרית או עוגת שוקולד מהקונדיטוריה בפינה, הם היו מחכים לי במקרר. אם בא לי אחרי יום עבודה לשתות כוס תה ולא לעשות כלום, אף אחד לא שאל למה אין ארוחת ערב.

הייתי בת חמישים ותשע, עובדת כגזברית בוועד בית בעמידר, ולאט לאט התרגלתי לשלווה הזאת. ואהבתי אותה. כן, היו גברים. דייט, פעמיים גם דייט שני. אבל רוב הזמן הבנתי מהר שלא מעניין אותי. אחד דיבר רק על עצמו, השני חיפש מישהי שתטפל בו, שלישי היה נחמד אבל שום דבר לא זע בי. אז כשהייתי בת חמישים ותשע פגשתי את אבנר.

בהתחלה הוא נראה שונה. מסודר, אדיב, לבוש יפה. הגיע בזמן לפגישות, הביא פרחים, ידע לנהל שיחה. סיפר שהוא מעריך נוחות, סדר, שקט ובעיקר כבוד הדדי. חשבתי שסוף סוף פגשתי מישהו שאולי אפשר לא רק לצאת איתו, אלא גם לגור איתו. אחרי כמה חודשים הוא הציע לנסות לגור בדירה שלי. אמר שככה נבין יותר טוב אם מתאימים. חיבטתי, הדירה הזאת הייתי המצודה שלי, השלווה שלי, המקום שבו הכל כמו שאני רוצה. אבל בסוף הסכמתי.

השבועות הראשונים היו יפים. בבוקר שתינו קפה ביחד, בערב צפינו בסרטים. הוא חיבק אותי במטבח, אמר שמזמן לא הרגיש בבית כזה נעים. חשבתי אפילו שאולי כל השנים האלה פחדתי לשווא להכניס מישהו לחיים שלי. אבל מהר מאוד התגלה מה שלא רואים בדייטים.

קודם הופיעו כוסות. אחת על השולחן, שנייה לצד המיטה, שלישית על אדן החלון. אחר כך גרביים לצד הספה. אחר כך צלחות מלוכלכות בכיור. בהתחלה סידרתי בשקט, לא רציתי להתחיל מתלונות, חשבתי שהוא עוד לא התרגל. אבל אחרי שבועיים הדירה שלי כבר לא הרגישה כמו הבית שלי.

אני עובדת לא בשעות קבועות, לפעמים חוזרת בשבע בערב, לפעמים בתשע. יש ימים שאחרי העבודה אני בקושי עומדת על הרגליים. ואני מגיעה הביתה, ובמטבח הר של כלים. על הכיריים סיר ריק. במקרר אין שום דבר שאפשר לאכול מהר, כי מה שהכנתי אתמול אבנר כבר אכל. לא השאיר לי אפילו מנה.

כשאמרתי לו בפעם הראשונה בשקט שכדאי לחלק את המשימות בבית, הוא נעלב. הצהיר שהוא עבד כל היום וגם עייף. כשביקשתי שלפחות ישטוף כלים אחריו, הוא נאנח כאילו ביקשתי ממנו לבנות בית. כשהצעתי שילך לסופר בעצמו, הוא פשוט התקשר אליי באמצע העבודה והקריא לי רשימה מה לקנות. כסף למצרכים הוא לא נתן. אכל ביחד, גר בדירה שלי, השתמש בכל, אבל איכשהו הסתבר שלהחזיק את החיים המשותפים האלה צריכה רק אני.

ערב אחד חזרתי אחרי יום מיוחד קשה. הרגליים כאבו, הראש הסתחרר, וכל מה שחלמתי עליו היה המרק שהשארתי במקרר. פתחתי את הדלת וראיתי סיר ריק. אבנר שכב על הספה וצפה בטלוויזיה. שאלתי אם הוא בכלל חשב שגם אני ארצה לאכול אחרי העבודה. הוא לא הזיז את המבט מהמסך. אמר שהמרק היה טעים, ואם בא לי, אני יכולה להכין לעצמי משהו.

אז, בפעם הראשונה ברצינות, רתח בי כעס. אני לא נערה שצריכה להוכיח שהיא עקרת בית טובה. לא אישה נשואה שמפחדת מה יגידו. לא מישהי שמוכנה לשרת גבר רק כדי שיהיה "כתף גברית" בבית. ביקשתי ממנו לשבת ולדבר. אמרתי שאם אנחנו גרים ביחד, גם המשימות צריכות להיות משותפות. שאני לא טבחית, לא עוזרת בית, ולא עובדת מלון. שבבית שלי אף אחד לא יגור כמו אדון שמשאיר אחריו אי סדר.

הוא התעצבן מיד. התחיל לדבר שאני מגזימה, שאני דורשת יותר מדי, שנשים אחרות היו שמחות שבכלל יש גבר לצידן. ואז אמר משפט שאחריו הכל התבהר לי. "זאת הדירה שלך, אז את צריכה לדאוג. אני אצלך כמו אורח. ועם אורח צריך להתנהג יפה."

הסתכלתי עליו כמה שניות ואפילו צחקתי. לא כי זה היה מצחיק, אלא כי אחרת הייתי מתחילה לצעוק. הלכתי לחדר השינה, שלפתי את המזוודה שלו, קיפלתי את הבגדים, ציוד הגילוח, הנעליים, והכל שמתי לצד הדלת. הוא קם מהספה בבת אחת ושאל מה אני עושה. עניתי בשקט: "המלון סוגר."

הוא עוד ניסה להסביר שאני לחוצה, שאחר כך אתחרט, שבגיל כזה אישה לא צריכה לזרוק גברים. אבל כבר קיבלתי את ההחלטה. פתחתי את הדלת וביקשתי שיילך. כך נגמרו שלושת השבועות המשותפים שלנו.

כשהדלת נסגרה מאחוריו, הרגשתי לא עצב, אלא הקלה. שטפתי את הכלים, פתחתי את החלון שיהיה אוויר, הכנתי לעצמי תה וישבתי במטבח הנקי שלי. לבד. אבל בפעם הראשונה אחרי כל השבועות האלה, שוב בבית שלי.

למחרת בבוקר הלכתי לסופר פרש בשדרות ויצמן וקניתי בדיוק מה שאני אוהבת, בלי לשאול אף אחד. בערב התקשרתי לעורכת הדין שאני מכירה משנים, רק בשביל לבדוק, לא עלינו, מה קורה אם מישהו גר בדירה בלי להיות רשום. היא הסבירה לי שכל עוד הנכס רשום על שמי בטאבו ואני לא נתתי לו שום זכות בכתב, הוא סך הכל אורח שלא שילם, ואורח כזה אפשר להוציא בכל רגע. הרגשתי טוב לשמוע את זה בקול, לא רק לדעת בלב.

יומיים אחר כך הוא עוד התקשר, אמר שהשאיר אצלי מטען וכמה ספרים, שבא לו לעבור לקחת. קבעתי לו שעה קבועה, ארבע בצהריים, כשחברה שלי מיכל הייתה אצלי במקרה לקפה. הוא עמד בפתח, חיכה שאזמין אותו להיכנס. לא הזמנתי. הושטתי לו שקית עם המטען, הספרים, ואפילו את הכוס שהוא השאיר על אדן החלון, זו שהתחילה את כל הסיפור. הוא הביט בי, חייך חיוך שאמור היה לרכך אותי, ואמר שבעצם הוא חושב שעשינו טעות, שאולי כדאי לנסות עוד פעם, אחרת.

אמרתי לו שלא. לא בכעס, לא בצעקה. פשוט אמרתי שהדירה שלי, השלווה שלי, ואני לא מתכוונת להחליף אותן בכיור מלוכלך ובמקרר ריק בשביל אף אחד. הוא עמד עוד רגע, קצת מופתע שלא התרגשתי, ואז פנה והלך במדרגות.

סגרתי את הדלת, בדקתי שהמנעול תפוס, וחזרתי למטבח. השמש נכנסה מהחלון הפתוח, הקומקום התחיל לשרוק, ואני ישבתי שם עם ספל התה שלי, בדירה שלי, בלי שום צלחת מלוכלכת בכיור.