שבוע לפני החתונה העמדתי פנים שיצאתי לנסיעת עבודה. מה ששמעתי שינה הכול

היה אחר צהריים איטי של יוני, מהסוג שבו האספלט בתל אביב נראה כאילו עומד להימס מתחת לכפכפים. בדיוק סיימתי פגישה עם משקיעים לגבי הרחבת היקב שלי בנגב, באזור רמת הנגב. הגרון שלי היה יבש ונכנסתי לסופר-פארם במרכז העיר רק לקנות בקבוק מים. פרקתי את הרנג' רובר שלי במקום לא חוקי, ובחיפזון השארתי את התיק והנייד על המושב. גיליתי את זה רק בקופה.

"זה שתיים עשרה שקל, אדוני."

חטטתי בכיסים הריקים. מאחורי עמדה אישה עם תיק צידנית שנאנחה: "אם אין לך כסף, אל תבזבז לאחרים את הזמן."

כבר הושטתי את הבקבוק לקופאית להחזיר אותו, כשבחורה שעמדה בתור מיד אחרי האישה ההיא הניחה על הדלפק מטבע של עשרים שקל.

"אני משלמת. קח את זה."

היה עליה חולצת כותנה לבנה קלילה, ג'ינס בלוי ותיק בד עם כיתוב דהוי "מוזיאון תל אביב לאמנות". על הסרט המוביל היו רק כיכר לחם, ליטר חלב ושתי שקיות אוכל לחתולים.

"לא היית צריכה. אחזיר לך," אמרתי.

היא הנידה בראשה, אבל זה לא היה סירוב לא אדיב. היו לה עיניים בהירות כמו הים בבוקר. "תעדיף לתת אוכל לחיה משוטטת. כך אנחנו מאוזנים."

והלכה עם השקית שלה.

השגתי אותה בחניה. הצגתי את עצמי: מתן פלד, שלושים ושמונה, בעל יקב. היא קראה לעצמה נגה, עבדה כמשחזרת ציורי קיר במוזיאון. בעוד היא מדברת אליי, היא שלפה מהתיק שקית ופיסת בייגלה. היא כרעה ברך בין העגלות, לצד השיחים המאובקים. חתולה אפורה הגיחה בחשדנות.

"שמה קינמון," הסבירה נגה בשעה שגירדה לה את הסנטר. "בעלת הבית לא מרשה חיות. אבל אני עדיין מנסה לשכנע אותה."

היא לא שאלה אותי על היקב, ולא על כסף. במקום זה היא הצביעה על מחזיק המפתחות בצורת חתול שהיה תלוי על החגורה שלי (מתנה מאחותי), ומצאתי את עצמי מדבר על ברון, החתול האדמדם שחי איתי מאז שהקמתי את העסק מחדר שכור. אולי זה הסיפור המטופש על החתול שגרם לי לשאול: "מחר בערב, נצא לאכול ביחד?"

נגה חייכה חיוך משועשע בעוד היא מנגבת את האבק מהברכיים. "אני מסכימה, אבל רק בשביל להכיר את ברון. ובלי מקומות שגובים גם על האוויר, בבקשה."

קבענו לשמונה במסעדה קטנה ברחוב שינקין, "האוסטריה של בוזגלו". חצר פנימית, מפות נייר, ריזוטו עם רוטב יין אדום.

למחרת, בשש וארבעים, נהגתי על רחוב רוטשילד כשצללית שחורה חצתה לי את הדרך. דרכתי על הברקס, בקושי נגעתי בה, אבל היא נפלה לאחור מעצמה ונחתה על האספלט, צרחה שפגעתי לה בקרסול. שמלה שחורה מפרחת, שיער שחור כפחם, אווירה שבירה של מי שעומד להתפרק לרסיסים. היא אמרה ששמה דנה ושאינה רוצה אמבולנס, רק טרמפ הביתה: היא חייתה בדירה בנווה צדק, קומה שלישית בלי מעלית.

תחושת האשמה נשכה בי מיידית. עזרתי לה לעלות, רצתי לבית מרקחת להביא קרח ותרופות, השארתי לה את המספר שלי. היא לפתה את פרק היד ואמרה שזה לא כלום. הסתכלתי בשעון: שמונה ושנים עשר. רצתי לרחוב וכתבתי לנגה: "סלחי לי. אני לא יכול לבוא. אני אסביר לך."

היא לא קיבלה לעולם שום הסבר. בעוד אני חוזר קיבלתי הודעה קולית מדנה: "תודה, תודה. אני לא יודעת איך לגמול לך."

באותו לילה לא עצמתי עין. דנה הופיעה שוב אחרי יומיים עם עוגה בייתית, ואז עם ביקור ביקב. היא סיפרה שהיא מתנדבת בעמותת בעלי חיים, שהיא עוזרת לחסרי בית, שיש לה דודה חולה בבאר שבע. היא נראתה פגועה, עצובה, אסירת תודה. בתוך שלושה שבועות הייתי מגיע אליה לארוחת ערב כל יום; בתוך חודש היינו זוג בעיני כולם.

ברון, לעומת זאת, שנא אותה מהרגע הראשון. כשהיא נכנסה בדלת, הוא היה מסרק את הפרווה ונעלם מתחת לספה. הוא התחיל לנשוף כל פעם שהוא שמע אותה מדברת. דנה אמרה: "החתול הזה משוגע. או הוא או אני, מתן."

לקחתי אותו לווטרינר: הוא היה בריא, רק מאוד לחוץ. עברו עוד חודשיים, ובינתיים קניתי טבעת. מכוערת, מסובכת, יקרה. שמתי אותה על האצבע שלה בערב אחד במרפסת, והיא אמרה כן. קבענו את החתונה לסוף יוני בשנה שלאחר מכן — כמעט שנה שלמה מאותו יום בסופר-פארם.

שבוע לפני החתונה, אימי חתמה עליי ייפוי כוח לגבי בית המשפחה בגדרה. דנה התעקשה שגם היא תירשם על זה. היא גרמה לזה להיראות טבעי, צעד של אנשים מאוהבים. קבענו את החתימה אצל עורך הדין ליום חמישי שאחרי.

ביום ראשון שלפני, רועי, רואה החשבון שלי וחבר טוב, התקשר אליי בקול מתוח. במשך שבועות, הוא אמר, הוא עקב עבור לקוח אחר תביעה אזרחית בבאר שבע — איל נדל"ן שהאשים את אשתו לשעבר שריקנה לו את החשבון לפני שנעלמה. בעיון בתיקי המשפט, בין התמונות שצורפו לתלונה, הוא הכיר את פניה של דנה.

"תראה את זה," הוא כתב לי, מצרף תמונה. "אתה מזהה אותה?"

היתה בה תמונה של דנה מחובקת עם גבר עם זקן, שנראה כמו איל נדל"ן. היתה לה טבעת זהה לזו שהיא לובשת כעת.

נשארתי לנעוץ מבט במסך. רועי המשיך: "שאלתי סביב, פניתי לעורך הדין של התביעה. הוא אמר שהאישה הזאת כבר השאירה שני גברים חלוטים לפני זה, עם אותו דפוס. תאונות מבוימות, אירוסים מהירים, רישום נכסים, ואז נעלמת. תפסיק בזמן, מתן. אני מתחנן, אל תחתום על שום דבר ביום חמישי."

ממש באותו רגע, מהמקלחת, הגיע קולה הצלוליני של דנה: "אהוב, מחרתיים חותמים, נכון?"

הבטתי באישה שישנה במיטה שלי. עניתי לה בשלווה שלא הייתה לי: "בטח. אבל מחר אני צריך לברוח לחיפה, המשקיע זימן אותי בלי התראה. אחזור בדיוק בזמן לעורך הדין."

היא נאנחה, נתנה לי נשיקה על הלחי. היא נראתה כאילו הוקל לה.

באותו ערב לקחתי את הרנג' רובר, נהגתי לחניון של תחנת דלק, ואז תפסתי מונית וחזרתי לתל אביב. התבייתתי בבית קפה ממול הבניין שלנו, עם הטלפון טעון ופחד איום שטעיתי בכל התוכנית.

בסביבות עשר בערב, דנה יצאה. היה עליה מעיל קל למרות החום והיא הביטה בעצבנות בטלפון. היא פנתה ברגל לרחוב צדי מאחורי שדרות רוטשילד. עקבתי אחריה ממרחק.

היא נעמדה לפני דלת כניסה אפורה. קצת אחרי כן הגיע גבר: הזקן נעלם, אבל אותו מבט של איל נדל"ן מהתמונה. הם התחבקו בנשיקה מהירה והוא אמר לה בשקט: "אז, מחר סוגרים?"

דנה צחקה, צחוק חד וחדיר, שונה לחלוטין מהצחוק הציפורי הפגוע שהכרתי. "בטח. הטמבל ההוא, מתן, כבר הכריח אותי לחתום על ייפוי הכוח. מחר בבוקר אני מעבירה חצי מהיקב לאיש הקש ואז נעלמת. אחרי שני פתיים, זאת הפעם שתעבוד."

הגבר הניח יד על השכם שלה. "ומה עם החתולנית מהמוזיאון? הבחורה ההיא? היא לא מטרידה אותך?"

"היא הלכה מהר. היא לא חשובה יותר."

אני נשענתי על הקיר, הלב דופק בקודקוד. בטלפון הקלטתי כל הגה.

למחרת, בדיוק כשחזרתי הביתה, התקשרתי לרועי ויחד הלכנו לתחנת המשטרה בדיזנגוף. הביאתי את ההקלטה, התמונות, השם של השותף מבאר שבע שמצאתי באינטרנט. חוקר הקשיב לכל זה, רשם את השעות, השווה את השם עם התלונה שהייתה כבר בתהליך בבאר שבע: זה הספיק כדי להפעיל מעצר מהיר, שתואם למחרת בבוקר, ממש לפני עורך הדין, שם ידעו שהשניים יגיעו ביחד איתי. אני, בינתיים, רצתי לעורך הדין לבטל את ייפוי הכוח, קודם לפגישה בשעתיים.

בעשר בבוקר המשרד ברחוב אבן גבירול היה כבר מוכן. אני הייתי שם, יחד עם רועי, שני שוטרים בלבוש אזרחי ואימי, יושבת בפינה.

כשדנה נכנסה, אלגנטית בשמלתה הבז'ית המנוקדת והטבעת היהלום בשלה בולטת, היא נעצרה בבת אחת. מאחוריה, הגבר מהלילה הקודם הוכנס עם אזיקים על הידיים: השוטרים תפסו אותו עם שחר, כשהוא יצא מאותה דלת כניסה אפורה.

היא הלבינה. "אני לא מבינה. אהוב, מה קורה?"

שלפתי מהתיק דיסק און קי עם ההקלטה. הראיתי לה. אז שמתי על השולחן עותק של ייפוי הכוח, שבוטל וחסום. "שמעתי הכול, דנה. שום דבר לא מגיע לך. אפילו לא הטבעת, אם נדייק."

היא נשארה קפואה. אז התחילה לצרוח: "אתה כפוי טובה! אני אהבתי אותך!"

השוטרים לקחו אותה בעוד היא מתנסה להשתחל. הדלת הזכוכית נסגרה ברעש רך. רועי שם לי יד על השכם. "ומה עכשיו?"

לא עניתי. נהגתי למוזיאון תל אביב לאמנות.

עברה כמעט שנה מאז שהכרתי את נגה. שאלתי עליה בכניסה למוזיאון ושומרת הצביעה על אגף סגור לשיפוצים. מצאתי אותה כרועה ברכיים על פיגום נמוך, עם מברשת דקה בידה, מסירה שכבת טיח מקטע של ציור קיר.

כשהיא ראתה אותי, לא קמה מיד. היא סיימה את המעבר, ירדה לאט. היה לה שיער קשור בממחטה כחולה ואותה חולצת כותנה לבנה מאותו היום, כבר קצת דהויה.

"מתן," אמרה בלי תדהמה. "קראתי על המקרה שלך בעיתון המקומי. מצטערת."

התחלתי להגיד: "הייתי אידיוט. הייתי צריך לפחות להתקשר אלייך באותו הערב, להסביר…"

היא עצרה אותי בתנועת יד, לא כועסת. "זה לא חשוב יותר. באמת."

אזרתי אומץ: "הייתי רוצה לתקן. אנחנו השניים…"

נגה שיפשפה את ידיה המכוסות גבס, ואז ייבשה אותן לאט על הג'ינס, כאילו חשבה מה להגיד. "את יודעת, אחרי הערב ההוא המשכתי להביא אוכל לקינמון. בסוף אימצתי אותה. אני חיה בדירת סטודיו, אני לא יכולה לאמץ עוד, אבל מדי פעם אני מביאה שאריות לעמותת בעלי החיים ביפו. אני הולכת בשבת."

היא נשארה שקטה לרגע, אז הוסיפה: "אני לא מבקשת סליחה, מתן. ואני גם לא רוצה לדעת את כל הסיפור. מספיק לי שאתה בסדר, עכשיו."

היא חטטה בכיס הג'ינס והוציאה מטבע ישן של עשרים שקל, אולי אותו אחד, או אחד דומה. היא שמה אותו בכף ידי, סוגרת את האצבעות שלי עליו. "שמור עליו. כך אתה לא חייב לי שום דבר יותר, ואני לא צריכה לחכות עוד שתזכור."

היא הסתובבה וחזרה לפיגום, לקטע ציור הקיר שעדיין המתין למברשת שלה. היא לא הביטה לאחור.

נשארתי בחצר, המטבע נלחץ בכף ידי, בעוד השמש מכה על אבני המוזיאון העתיקות, חמה כמו אותו אחר צהריים של יוני לפני שנה.