הילדה שקראה “אבא” באמצע חנות הגימל שטראוס

הילדה שקראה "אבא" באמצע חנות הבוטיק

רונית אשכנזי עבדה בבוטיק של בית האופנה "קארין אדלר" בממילא כבר שנה וחצי, ומכל המוכרות בסניף היא הייתה היחידה שלא מיהרה לדחוף לקוחה לחדר המדידות בלי לשאול אם היא בסדר.

זה היה יום חמישי אחר הצהריים באמצע ספטמבר, רבע לחמש, והחנות הייתה מלאה בנשים שמחפשות שמלה לחגים. רונית סידרה מדפי צעיפים כשהבחינה בילדה קטנה, בת שבע בערך, יושבת מכונסת בפינה בין שני סטנדים של מעילים. השמלה שלה הייתה מקומטת, הנעליים לא תאמו, והיא בכתה חרישית, מהסוג של בכי שמנסה להיות שקט כי מישהו למד שלא כדאי להרעיש.

"מותק, איפה אמא שלך?" רונית התכפפה לגובה הילדה.

הילדה לא ענתה. רק הצמידה יותר חזק דובי קטן עם אוזן קרועה.

מנהלת הסניף, דפנה קורן, הגיעה מהקופה כמו רוח. דפנה הייתה מהסוג שסופר בראש כמה שניות עובר כל פריט בלי להיקנות, ועכשיו ראתה ילדה בוכה בדיוק מול הוויטרינה הראשית, ברגע שקבוצת תיירות אמריקאיות נכנסה לחנות.

"מה זה הבלגן הזה?" דפנה אמרה בחדות. "תוציאי אותה מכאן, זה נראה רע ללקוחות."

"היא מפוחדת, דפנה. אני לא יכולה סתם—"

"אבטחה!" דפנה הרימה את הקול, וכל הסניף הסתובב להסתכל. "תוציאו את הילדה הזאת מהחנות, בבקשה."

רונית לא זזה. היא התכרבלה על הרצפה השחורה המלוטשת, פתחה את המעיל שלה ועטפה בו את הילדה, ניסתה לחסום את האור החזק של התקרה שהציף את הפינה הזאת ישר לפניה של הילדה.

"אני לא מזיזה אותה ככה, היא רועדת."

"את מפוטרת." דפנה אמרה את זה בלי להרים את הקול הפעם, וזה היה גרוע יותר מהצעקה. "תרוקני את הלוקר ותצאי. עכשיו."

רונית בלעה רוק, הידיים שלה המשיכו לקפל את שולי המעיל סביב כתפי הילדה, אצבעות עסוקות כדי לא לחשוב על מה שקרה. היא לא זזה מהילדה.

ואז הדלתות הכבדות של הכניסה נפתחו בפתאומיות, ורעש של צעדים מהירים נכנס לחנות.

גבר גבוה, בחליפה כהה, נכנס רץ ממש, מתנשף, הפנים שלו אדומות ומיוזעות. עמי פלדמן. בעלים של רשת "פלדמן נדל"ן ומלונאות", מי שעסק בניית מגדל יוקרה בהרצליה פיתוח היה בכל העיתונים באותו חודש. היה לו משרד קבוע בקומה השנייה של אותו בניין בממילא, שתי דלתות משם, וכשהוא היה בעיר הוא נהג לקבוע בו פגישות. הוא היה בדיוק באמצע פגישה עם עורך דין כשהמטפלת פרצה לחדר, נושמת בכבדות, וצעקה שאור נעלמה.

הילדה הקטנה, אור השם, זקפה את הראש מתוך המעיל של רונית.

"אבא!"

עמי פלדמן לא חשב שנייה על הרצפה המלוטשת או על תפקידו. הוא רץ, נפל על הברכיים ממש שם, באמצע הקומה הראשית של הבוטיק, ולקח את הבת שלו בשתי הידיים.

"אור, מותק, אני כאן." הוא בדק את הפנים שלה, את הידיים שלה, חיפש פציעה. "מה קרה? איך הגעת לכאן?"

"דליה אחזה בי ביד ואז התיק שלה נתלש לה מהכתף כשמישהו משך אותו, והיא רק רצה עליו שתי קפיצות ונעלמה בפינה. חיכיתי, אבל היא לא חזרה, אז הלכתי וראיתי את החנות הזאת עם האורות הגדולים ונכנסתי כי זה היה הדבר הכי קרוב."

דפנה קורן עמדה במקומה, הידיים שלה אוחזות בקצה הדלפק מולה עד שהפרקים הלבינו. היא הבינה בדיוק מי עמי פלדמן. היא גם הבינה, שנייה אחרי זה, בדיוק מה היא עשתה לפני שתי דקות מול כל הסניף.

עמי קם, אור על הזרוע שלו, ועטף אותה שוב במעיל של רונית כי היא עדיין רעדה.

"מי אחראית כאן?" הוא לא צעק. הוא שאל בקול שקט שהרתיע יותר מצעקה.

אחת המוכרות הצעירות הצביעה בלי מילים על דפנה.

"את." עמי הביט בה. "את זו שרצתה לסלק את הבת שלי מהחנות כשהיא ישבה כאן בוכה לבד."

"אדוני, אני… לא ידעתי—"

"לא, את לא ידעת. ולכן את צועקת על כל ילדה בוכה שנכנסת לחנות שלך?" הוא הסתכל לכיוון רונית, שעדיין עמדה בצד. "ואת פיטרת את מי שהגנה עליה?"

דפנה לא הצליחה לדבר.

"מה שמך?" עמי פנה לרונית.

"רונית. רונית אשכנזי."

"רונית, את מפוטרת מכאן?"

"כן." היא ניגבה את האף בגב כף היד. "דפנה אמרה שאני צריכה לרוקן את הלוקר."

"את לא צריכה לרוקן שום דבר." עמי הסתכל בה בעיניים רציניות. "יש לי משרה עבורך, אם תרצי. בבית, עם אור. אני צריך מישהי שתבין שילד מפוחד לא זקוק לסדר על הרצפה. אני צריך מישהי בדיוק כמוך."

דליה, המטפלת, הגיעה בדיוק באותו רגע, נושמת בכבדות, ונעל אחת שלה חסרה עקב שנשבר באיזו ריצה קודמת.

"אדוני, אני מצטערת, רדפתי אחריו עד הרחוב הבא ו—"

"אני יודע, דליה." עמי לא היה כועס עליה, אבל הוא גם לא מיהר לומר שזה בסדר. "תודה שרצת. אבל אני חושב שאור צריכה מישהי נוספת לידה, מישהי שיודעת להתכרבל על הרצפה ולהגן על ילד בלי לשאול למה."

שבוע לאחר מכן, רונית חתמה חוזה עבודה בבית פלדמן ברמת החייל. השכר שהוצע לה היה 11,000 שקל לחודש, מול 5,400 שקיבלה ב"קארין אדלר". עמי התעקש בעצמו על סעיף בחוזה: אם אור תרגיש לא בטוחה בכל רגע, רונית מוסמכת לקחת אותה החוצה מכל מקום, בלי לשאול אף אחד רשות. "אני יודע שזה נשמע יותר מדי," אמר, כשהוא מצביע על הפסקה הזאת בעט, "אבל אני לא רוצה לחתום על זה ולגלות אחר כך שזה רק נייר." רונית חתמה, והיד שלה רעדה קצת על הדף, לא מרוב שמחה בלבד, אלא כי היא עדיין לא הייתה בטוחה שמשהו טוב כזה לא יתפוצץ לה בפרצוף כמו כל דבר אחר בחיים שלה שהתחיל יפה מדי.

דפנה קורן התפטרה מניהול הסניף כחודשיים לאחר מכן. ההנהלה הראשית של "קארין אדלר" לא פיטרה אותה רשמית — היא הורידה לה את התיק, העבירה אותה לסניף קטן יותר בקניון עם מחזור לקוחות נמוך, בלי הודעה רשמית ובלי הסבר שנכתב על הנייר. דפנה הבינה את המסר והגישה התפטרות לפני שהעבירו אותה.

רונית פגשה אותה פעם אחת, כמה חודשים אחר כך, בסופר "שופרסל" ברחוב דיזנגוף. דפנה עמדה בתור קופה אחר, שתי עגלות משם. רונית לא אמרה דבר, לא הסתכלה פעמיים. אור משכה לה בשרוול ושאלה אם אפשר לקנות עוד קופסת דגני בוקר, זאת עם הציפור הכתומה על הקופסה, ורונית אמרה "כן, אחת, לא שתיים" ודחפה את העגלה קדימה.