התחייבות של מארק

שמי שרון, אני בת שלושים ושתיים, ואני גרה בפתח תקווה. בעלי, אבנר גולדשטיין, היה מהנדס תוכנה שעבד בהרצליה פיתוח, ומת לפני שנה ושמונה חודשים. אני כותבת את זה כדי שמישהו יבין מה קרה לנו באמת, לא רק את הגרסה שכולם מכירים.

התחתנו אחרי שנתיים וחצי של היכרות, ואחרי עוד שלוש שנות נישואים נכנסתי להיריון עם הבת שחיכינו לה כל כך הרבה זמן. שישה חודשים חלפו כמו חלום. היינו מטיילים בחוף הרצליה בסופי שבוע, בוחרים שמות לתינוקת, מתכננים איך נצבע את החדר שלה. ואז הכל קרס.

אבנר קיבל אבחנה של גידול במוח. פרופ' שהגענו אליו באיכילוב אמר לנו בפנים רציניות שלפי כל הסימנים, לא נותרו לו יותר משלושה חודשים. היה סיכוי ממשי שהוא לא יספיק לראות את הבת שלנו בכלל.

באותו ערב ישבנו על המרפסת בדירה שלנו ברחוב רוטשילד, הוא הניח את כף היד שלו בעדינות על הבטן שלי. התינוקת בעטה בדיוק מתחת לאצבעותיו. אבנר אמר:

"אם יישאר איבר אחד שלי שעדיין בריא כשהזמן יגיע, אני רוצה שיתרמו אותו."

הסתכלתי עליו בבהלה.

"בבקשה, אל תדבר על מוות כשהיא בדיוק בועטת."

הפנים שלו התרככו.

"זה בדיוק בגלל זה שאני צריך לדבר על זה עכשיו." הוא הביט בבטן שלי. "אם אני לא אהיה כאן לראות אותה גדלה, אולי לפחות אני יכול לתת למישהו אחר עוד זמן עם האנשים שהוא אוהב."

רציתי לכעוס עליו. רציתי להגיד לו שאנחנו לא מוכנים לדבר על מה שיקרה אחרי שהוא ילך. אבל בפנים ידעתי שאבנר כבר הכריע, ושאני אכבד את ההחלטה הזאת.

המחלה התקדמה הרבה יותר מהר משציפינו. בחודש השמיני להיריון שלי, כבר עזרתי לו לכפתר חולצות בבוקר. פעמים הוא היה נאלץ לעצור באמצע המסדרון רק כדי לנשום. אני ניסיתי שהוא לא יראה כמה אני מפוחדת. והוא ניסה שאני לא אראה כמה הוא נחלש.

כמה שבועות לפני שנפטר, אבנר התחיל לבקש לדבר ביחידות עם ד"ר רונן גבאי, הנוירולוג שלו. בפעם הראשונה לא שמתי לב. בפעם השנייה התחלתי לשאול את עצמי שאלות. בפעם השלישית שאלתי אותו ישירות:

"על מה אתם מדברים שם?"

אבנר לחץ את ידי.

"אני צריך לסדר משהו."

"בלעדיי?"

"כן."

הבטתי בו. מעולם לא היו לנו סודות, ובטח שלא עכשיו.

"מה אתה מסדר, אבנר?"

הוא חייך חיוך קטן ועצוב.

"תני לי אמון, שרון."

ונתתי. זו הייתה הטעות הראשונה, או אולי המתנה הראשונה — עדיין לא ידעתי להבדיל בין השניים.

אבנר נפטר ביום שלישי בבוקר, שלושה שבועות לפני שהבת שלנו, נויה, נולדה. התרומה שלו יצאה לדרך בדיוק כמו שהוא רצה: הכליות שלו הצילו שתי נשים, הקרנית שלו החזירה את הראייה לילד בן תשע, והלב שלו הושתל באישה מאשדוד. ידעתי את כל זה כי קיבלתי מכתב רשמי מהתאחדות התרומות, בלי שמות, רק מספרים ותיאורים כלליים.

חשבתי שזה הסוף של הפרשה. התאבלתי, ילדתי, גדלתי לבד תינוקת שלא הכירה את אבא שלה אלא מתוך תמונות וסיפורים. ואז, כשנויה הייתה בת תשעה חודשים, הטלפון שלי צלצל בשעה לא רגילה, בשמונה וחצי בערב, ביום רביעי.

זה היה ד"ר רונן גבאי.

"שרון," הוא אמר, והקול שלו רעד קצת, "אני מצטער שאני מתקשר בשעה הזאת. אבל יש משהו שאבנר השביע אותי שלא אמסור לך עד שהוא לא יהיה כאן."

הלב שלי קפא.

"מה זה?"

"זה לא טלפון. אני צריך שתבואי אליי למרפאה. יש לי מעטפה שאבנר הפקיד אצלי."

הגעתי למחרת בבוקר, השארתי את נויה אצל אימא שלי ברמת גן ונסעתי לאיכילוב עם לב שרוף. ד"ר גבאי קיבל אותי במשרד שלו, סגר את הדלת, והוציא מהכספת שלו מעטפה חומה עבה, עם השם שלי כתוב בכתב היד של אבנר.

"הוא נתן לי את זה חודש לפני שנפטר," הוא אמר. "הוא אמר לי שאם אתן לך את זה מוקדם יותר, זה יהרוס את מה שהוא מתכנן. הוא התחנן שאחכה. חיכיתי יותר ממה שרציתי, שרון, כי פחדתי. בתוך המעטפה יש משהו שאני לא יודע הכל עליו, אבל אני יודע שזה נוגע למשפחה אחרת."

פתחתי את המעטפה בידיים רועדות. בפנים היה מכתב בכתב ידו של אבנר, ולצידו עותק של טופס משפטי מרושם נוטריון, ותצלום של אישה.

המכתב אמר:

"שרון שלי, אם את קוראת את זה, סימן שעברתי את מה שפחדתי ממנו. אני יודע שאת כועסת עליי כרגע על הסודיות. תני לי להסביר.

יש אישה בשם דנה כהן, אחות שעבדה איתי בפרויקט בהרצליה לפני חמש שנים. לפני כמה חודשים גיליתי שהיא ברשימת ההמתנה להשתלת לב, מצבה הידרדר מהר, והייתי בקשר איתה כחבר, בלי שתדעי, כי לא רציתי להטריד אותך בזמן שהיית בהיריון. היא נשואה, יש לה שני ילדים קטנים, והיא לא תשרוד חיכוך משפטי או כספי.

אני יודע שהחלטתי לתרום את איברי, ואני יודע שאין שום דרך חוקית או רפואית לדעת מראש למי הם יגיעו — זה לא עובד כך, ואין לי שום שליטה על זה, ולא עשיתי שום דבר לא חוקי. ד"ר גבאי יכול להעיד על זה. מה שעשיתי זה רק להתכונן למקרה שבו, אם יהיה לי לב בריא שיתרמו אותו ודנה עדיין תהיה ברשימת ההמתנה — שהמשפחה שלה לא תיפול כלכלית בזמן שהיא מחכה, בלי קשר לשאלה אם הלב שלי בעצמו יגיע אליה או לא.

פתחתי קופת גמל קטנה, ארבע מאות ושמונים אלף שקל, שהפרשתי בלי ליצור חור בחסכונות שלנו — זה כסף שצברתי מאופציות שקיבלתי בעבודה לפני שחליתי, ולא נגעתי בו בכוונה. הקופה רשומה בנאמנות על שם הבת שלה, שתוכל למשוך אותה בהגיעה לגיל שמונה עשרה, רק אם דנה או בעלה יזדקקו לכך קודם למטרות רפואיות דחופות — זה רשום בתנאים אצל עורך הדין שלי, עו"ד ליאור ברדה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

אני לא מצפה ממך לאהוב את זה. אני מצפה ממך לדעת את האמת, ולהחליט בעצמך מה לעשות איתה. אם תרצי לבטל את הקופה ולהשאיר את הכסף לנויה — זכותך המלאה, הכסף רשום על שמך כנאמנה. השארתי לך גם את מספר הטלפון של דנה. היא לא יודעת שאני כתבתי לך את המכתב הזה. היא בטח פוחדת ממך."

ישבתי בחדר של ד"ר גבאי והרגשתי שהעולם מסתובב. לא ידעתי אם הלב שבדנה קיבלה הוא הלב של אבנר ממש — המכתב עצמו אמר שאין דרך לדעת כזו — אבל זה כבר לא היה העניין. כעסתי על הסודיות, על זה שהוא בנה מערכת שלמה בלעדיי, על זה שהוא חשב שהוא צריך להגן עליי מהאמת במקום לשתף אותי בה.

ישבתי שם שלושה ימים לפני שהתקשרתי לדנה.

נפגשנו בבית קפה ברחוב דיזנגוף, שתיהן עם תינוקות — שלה היה כבר בן שלוש, שלי בת תשעה חודשים. היא בכתה כשראתה אותי. סיפרה לי שהשתילו לה לב חודשיים לפני שאבנר נפטר, מתורם אחר לגמרי — אבנר לא הגיע בזמן לרשימה בשבילה. היא לא ידעה שום דבר על הקופה עד שהתקשרתי אליה, ולא הכירה בכלל את השם "א. גולדשטיין" מהתיק הרפואי שלה, כי לא היה קשר ביניהם.

היא לא ביקשה ממני כסף. היא לא ביקשה כלום. היא רק רצתה לספר לי מי היה אבנר בשבילה בשנים שעבדו באותו פרויקט, ולהודות לי שהוא חשב עליה בכלל.

לקח לי עוד שבועיים להחליט מה לעשות עם הקופה. בסוף, לא ביטלתי אותה. הלכתי לעו"ד ברדה ברחוב אבן גבירול, קראתי את המסמכים שוב מילה במילה, וחתמתי. השארתי אותה כמו שאבנר רצה — בנאמנות עבור הבת של דנה, עם סעיף שמאפשר משיכה דחופה למטרות רפואיות לפני גיל שמונה עשרה. לקחתי את התיקייה הירוקה שעו"ד ברדה הכין לי, עם כל המסמכים החתומים, ושמרתי אותה בכספת בבית, לצד תעודת הפטירה של אבנר ותיק התרומה הרשמי.

נויה היום בת שנה ושלושה חודשים. יש לי תמונה שלה ושל הבת של דנה, תלויה על המקרר, שתיהן מחזיקות בלונים באותו יום שנפגשנו בדיזנגוף.