המקלחת שהוא לא ידע להפעיל ברחוב ביל”ו בבאר שבע

בעלי עזב אותי בשביל אישה אחרת. את אמא שלו המוטלת במיטה הוא השאיר אצלי. אז לקחתי אותה, שמתי אותה בכיסא גלגלים, ונסעתי איתה לדירה החדשה שלו — ומשפט אחד שאמרתי שם השתיק את שניהם.

שמי מיכל, אני בת ארבעים ואחת, מטפלת ותיקה במרפאה בבאר שבע. את גיל, בעלי, הכרתי כשהייתי בת עשרים ותשע. התחתנו שנה אחר כך. שמונה שנים של נישואים, ומתוכן שבע שנים שבהן טיפלתי באמו, רחל, שנשארה משותקת בחצי גופה אחרי שבץ שקיבלה שנתיים לפני החתונה שלנו.

בהתחלה זה היה אמור להיות זמני. "היא תעבור לדיור מוגן כשיהיה מקום", אמר גיל. חיכינו. חיפשנו. ובינתיים רחל גרה בחדר הקטן בדירה שלנו ברחוב ביל"ו, ואני הייתי זו שקמה בחמש וחצי בבוקר להרים אותה מהמיטה, להחליף לה חיתול, להאכיל אותה, לתת לה את הכדורים לפי הסדר המדויק שרשום על הקיר — לחץ דם בבוקר, משתן בצהריים, נגד קרישה בערב. בלילה הייתי קמה פעמיים, שלוש פעמים, לעזור לה להתהפך כי בלי זה נוצרות פצעי לחץ.

גיל? גיל עבד במשרד הנדל"ן, חזר בשבע, התיישב על הספה עם הטלפון. כשביקשתי עזרה הוא אמר: "את יודעת לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני, אני רק אפריע לה." שבע שנים האמנתי לו. חשבתי שכך זה נראה, נישואים. שהקרבה היא המחיר של אהבה.

ואז ראיתי את ההודעה בטלפון שלו, ביום חמישי בלילה, כשהוא היה במקלחת.

"כאן הרבה יותר טוב מהבית. נשאר כאן גם הלילה."

לא צרחתי. לא בכיתי. לא התפרצתי למקלחת לעשות סקנדל.

שאלתי אותו רק דבר אחד, למחרת בבוקר, מעל הקפה: "אז מה אתה מתכוון לעשות עם אמא שלך?"

הוא לא ענה. הוא רק הביט בי, ואז בכוס הקפה, ואז שוב בי.

יומיים אחר כך הוא לא היה בדירה. הארון שלו היה חצי ריק. שום פתק. שום שיחת טלפון.

רחל לא ידעה כלום. היא שאלה אותי כל בוקר, "גיל התקשר? הוא בא היום?" ואני אמרתי, "הוא עסוד, אמא, הוא יבוא." המשכתי להאכיל אותה, להחליף לה סדינים, גם שאחרי כל השנים האלה היא עדיין אמרה לי שאני "לא מבשלת כמוה" ו"לא מגדלת ילדים כמו שצריך" — כי לא היו לנו ילדים, וזה היה עוד נושא שהיא לא הניחה לי.

שבוע אחר כך התקשרתי לגיל. מספרו עדיין היה פעיל, הוא רק לא ענה שלוש פעמים. בפעם הרביעית הוא ענה.

"אני מביאה את אמא שלך אליך," אמרתי בשקט. "זה התור שלך."

שתיקה בקו.

"מיכל, אני… אני לא יכול כרגע, יש לי…"

"יש לך מה? דירה חדשה? אישה חדשה? יש לך הכול חדש, גיל. רק אמא שלך נשארה ישנה. אז בוא תקבל אותה."

הוא לא אמר כן. הוא גם לא אמר לא. פשוט ניתק.

למחרת בבוקר ארזתי הכול: את התיק עם התרופות, את הקלסר עם הדפים מהקופת חולים והמרשמים, את הקרמות למניעת פצעי לחץ, שני שקים של חיתולים, את הכרית המיוחדת שמונעת לחץ בעצם הזנב. העמסתי את כיסא הגלגלים המתקפל לתא המטען של היונדאי אקסנט שלי, הורדתי את רחל מהמיטה בעדינות, חיברתי אותה לכיסא, כיסיתי את ברכיה בשמיכה הצהובה שהיא אהבה. היא שאלה, "לאן אנחנו נוסעות?" ואמרתי, "לבקר את גיל."

היא חייכה. חייכה ככה כאילו אני מביאה אותה למסיבה.

נהגתי מביל"ו דרך רחוב רגר, עד לשכונה החדשה ברמות שבה גיל שכר דירה עם ענת — זו שהוא "פגש בעבודה", כמו שאמר לי בשיחה הטלפונית האחת שבה הוא בכל זאת דיבר. חניתי מול הבניין. הוצאתי את הכיסא גלגלים, הורדתי את רחל, דחפתי אותה לכיוון הכניסה, עליתי במעלית לקומה שלישית.

צלצלתי בפעמון. פתח גיל, בחולצת בית, שיער פרוע. כשהוא ראה אותי — ואת אמו, שם, בכיסא הגלגלים, מתחת לדלת שלו, בעודה מחייכת ואומרת "גילי'לה! התגעגעתי!" — הצבע נעלם מהפנים שלו. מאחוריו צבצה ענת, במחשוף, בלי להבין לרגע מה קורה, ואז הבינה הכול בבת אחת.

"מיכל, מה זה…" הוא התחיל.

"זה אמא שלך," אמרתי. "הבאתי לה מספיק תרופות לשבועיים. הכול רשום כאן, בקלסר. מתי הכדורים, מתי להפוך אותה, מתי להחליף חיתול לפני שנוצר פצע. יש כאן גם המספר של ד"ר ברזילי במרפאה, אם משהו לא בסדר."

"אני לא יכול לקחת אותה לפה, אין לנו מקום, הדירה קטנה—"

"גיל," אמרתי, ולא הרמתי קול. "שבע שנים חיפשת מקום בשבילה כש*אני* הייתי מי שדאגה לה. עכשיו יש לך דירה חדשה ואישה חדשה. תמצא לה מקום. או שתתקשר לאחותך בחיפה, או לעמותה, או לכל מי שבא לך. אבל זו לא בעיה שלי יותר."

ענת פתחה את הפה ולא הוציאה מילה.

ואז אמרתי את המשפט, בלי לצעוק, בלי לבכות, בקול שקט כמו שאני מדברת כשאני מודדת לחץ דם:

"שבע שנים דאגתי לאישה שאפילו לא רצתה אותי בבית שלה, כי חשבתי שזה מה שעושים כשאוהבים. אתה חשבת שתוכל לברוח מהחיים האלה ולהשאיר לי את הכאב ואת הנטל. אבל אם אתה רוצה חיים חדשים, גיל — תתחיל אותם עם האחריות שלך, לא בלעדיה."

הפניתי את הכיסא גלגלים, ירדתי במעלית, חזרתי לרכב. מהחלון שמעתי את רחל שואלת, "אנחנו לא נשארות?" ושמעתי את גיל אומר משהו לענת בקול חנוק.

לא חזרתי. לא התקשרתי לבדוק מה קרה.

במקום זה, באותו שבוע, הלכתי עם קלסר אחר — זה שלי — למשרד עורכת הדין רונית שגיא ברחוב רגר. הגשתי בקשה לגירושין, וביקשתי גם שגיל יישא בעלות שליש מהחוב על ההלוואה המשותפת שלנו, שהייתה שלושים ואחד אלף שקלים, שהצטברה בעיקר מהוצאות הטיפול באמו — ציוד רפואי, מכשיר הרמה לכיסא גלגלים, חידוש הדירה כדי שתהיה נגישה. גם סגרתי את חשבון הבנק המשותף וניגשתי בעצמי להוציא לי כרטיס אשראי נפרד.

שבועיים אחר כך, אחותו של גיל מחיפה התקשרה אליי. "מיכל, הוא השאיר את אמא שלנו בבית אבות בבאר שבע, בלי להגיד לי כלום, ואני עובדת עליו הורדה מהעבודה." לא התרגשתי. "אני מצטערת לשמוע," אמרתי, "אבל זו לא אחריות שלי יותר. דיברי איתו." וסגרתי את הטלפון.

מאז אני גרה בדירה אחרת, קטנה, ברחוב שדרות דוד טוביהו, רק אני. בבוקר אני קמה כשאני רוצה, לא כשמישהי צועקת מהחדר השני. אני מבשלת מה שבא לי, מחממת תה בשתיקה, ולראשונה בשמונה שנים השעון שלי לא מתוכנן סביב מינון של תרופות לאדם אחר.

גיל התקשר פעמיים בחודש האחרון. לא עניתי בפעם הראשונה. בפעם השנייה עניתי, שמעתי אותו נושם, ממלמל "מיכל, אני…" — וניתקתי. יש דברים שכבר נאמרו, ולא צריך לומר אותם שוב.