השיחה שחילקה את החיים לשני חלקים

הנה הטקסט המתוקן:

השיחה שחילקה את החיים לשני חלקים

לפעמים שיחת טלפון אחת מספיקה בשביל לחתוך את החיים לשניים: לפני, ואחרי. בשביל יהודה אברג'ל, התאריך הזה היה ה-11 בפברואר. אחיו הצעיר, נדב, נמצא מחוסר הכרה בדירה שלו בשכונת נווה צדק בתל אביב, עם פציעת ירי קשה. שבוע הוא נלחם על חייו בבית חולים איכילוב. בגיל שלושים ושש, הוא הפסיק להילחם.

יהודה לא רק איבד אח באותו יום. הוא איבד את האדם היחיד שידע את כל הגרסאות שלו — הילד שישב איתו באותו חדר בבית ברמת גן, הנער שהחזיק לו את הגב כשהוריהם עברו גירושין מסובך, הבחור שישן על מזרן באותה דירה שכורה בדרום תל אביב כשלשניהם לא היה שקל לשכר דירה.

הם הגיעו לתל אביב אחרי שהמשפחה עברה כמעט כל שלוש שנים — מרמת גן לחיפה ובחזרה, ולבסוף לעיר הגדולה, כי האמא אמרה שרק שם "קורים דברים". הדירה ששכרו ברחוב פלורנטין הייתה חדר וחצי עם ברז שדולף וטלוויזיה ישנה שקלטה שני ערוצים בלבד. יהודה עבד במשמרות לילה כברמן בבר קטן ברחוב אבן גבירול, ובימים למד משחק באולפן פרטי שבקושי שילם עליו. נדב, לעומת זאת, מצא את עצמו: הוא התחיל לעבוד כספר, ובתוך שנתיים כבר היו לו לקוחות קבועים שבאו רק אליו, לא לסלון. הוא היה זה שתמיד ידע להרים מצב רוח — נכנס לדירה עם פלאפל מהפינה והכריז שהוא "מזמין" לארוחת ערב, בזמן שבפועל חילק את מה שנשאר לו מהיום.

בסוף החודש, כשצ'ק השכירות הגיע ל-3,200 שקל וביהודה נשאר רק מה שקיבל מהמשמרות בבר, נדב היה זה שפותח את הארנק בלי שאלות ומניח על השולחן עוד 1,600 שקל, אומר "אתה תחזיר לי כשתהיה כוכב". הוא לא התכוון לזה כהלוואה. כשיהודה קיבל תפקיד קטן בהצגה בתיאטרון בחדר קטן בפלורנטין, נדב בא לכל שבע ההופעות, גם כשבאולם ישבו רק שבעה אנשים, ואחרי כל הופעה חיכה בחוץ עם שתי בירות קרות מהמכולת שמעבר לכביש. כשנדב פתח קו לקוחות משל עצמו בסלון ברחוב שינקין, יהודה בא עם מברשת ודלי צבע לבן ועזר לו לצבוע את הקירות עד שעה אחת בלילה, ושניהם נרדמו על הרצפה בין המראות.

ואז, שבוע אחד, הכול התהפך.

בליל שישי ההוא, השכנה מהקומה השנייה שמעה דברים נופלים בדירה של נדב בנווה צדק, ואחרי זה שקט ממושך. היא לא התקשרה למשטרה באותו רגע — חשבה שזה ריהוט שהוזז. רק כשלא שמעה ממנו יומיים היא דפקה בדלת. חקירת המשטרה נמשכה שלושה שבועות, אספה טביעות אצבע מהדלת ומהמטבח, גבתה עדויות משכנים ומלקוחות, אבל לא הצליחה לשחזר באופן חד-משמעי מה קרה בין השעה שהשכנה שמעה את הרעש לבין השעה שנדב נמצא. התיק נסגר כ"לא פתור" בלי שמישהו הואשם. למשפחה אברג'ל לא נותר רק האבל — נותרה גם שאלה שלא נענתה, שעד היום צפה בכל שיחת משפחה, בכל יום הזיכרון.

יהודה דיבר על זה בפומבי רק פעם אחת, בתוכנית רדיו מקומית, כמעט עשור אחר כך. הוא אמר שבחודשים הראשונים הוא פשוט הפסיק. לא הלך לאודישנים. לא ענה לטלפון של הסוכן שלו. ישב בדירה שלו ברחוב דיזנגוף, מסתכל על קרטון ובו תמונות של נדב — חלקן מהחתונה של דוד שלהם, חלקן סתם מהבית הישן ברמת גן — ולא היה לו שום צורך לשחק אדם אחר על בד. "למה לי להתאמן על להיות מישהו אחר, כשהאדם שהכיר הכי טוב מי אני כבר לא כאן?" הוא שאל בתוכנית.

בסוף, הוא לא "התגבר". הוא מצא דרך אחרת להמשיך לשאת את זה. יהודה חזר לקורס המשחק, אבל בחר תפקידים אחרים לגמרי — תפקידים שעסקו באבל, בחוסר אונים, באחים שמאבדים אחד את השני. הביקורות על ההופעה שלו בהצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי תיארו אותה כ"מכמירת לב באופן שאי אפשר להעמיד פנים שזה רק משחק". מי שישב בשורה האחרונה באותו ערב ראה בדיוק מה שהביקורת תיארה — לא יכולת משחק, אלא מישהו שלמד לשאת כאב בלי לקרוס תחתיו.

ועם הזמן, יהודה התחיל להתערב במשהו אחר: הוא יזם סדנאות חינם לאחים שכולים ברשת עמותות שפועלת בבתי חולים בארץ, מספר על נדב בלי בכי ובלי דרמה — פשוט כעד. הוא לא הפך את זה לקמפיין פומבי גדול. הוא הגיע, דיבר, חזר הביתה.

חלפו שנים. הקרטון עם התמונות נשאר באותו מקום, על מדף בחדר העבודה בדירה החדשה שלו ברמת אביב. אבל יהודה לא פתח אותו הרבה — הוא ידע מה בפנים.

ואז, לפני חמישה חודשים, הוא עבר דירה. כשארז את הקרטון, מתחת לשכבת התמונות, אצבעותיו נתקלו במעטפה ישנה ומצהיבה שלא זכר. הוא קרע אותה בקצה, בלי להיזהר, והריח שעלה ממנה היה ריח של נייר ישן ואבק מגרסאות. בתוכה — תלוש משכורת של נדב מהסלון בשינקין, מהחודש שלפני המקרה, ועליו רשום בכתב ידו, באותיות מרושלות של מישהו שכותב בעמידה: "חלק ליהודה — 2,400 ש"ח, שכירות". ידיו רעדו כשהחזיק את הדף הישן, הנייר כמעט נקרע בקו הקיפול שהיה שם עשר שנים. נדב שילם לו חצי משכר הדירה כל אותה שנה בלי שיהודה ידע, כדי שיוכל להפסיק את העבודה בבר ולהתרכז בלימודי המשחק.

יהודה ישב על הרצפה בין קרטונים פתוחים, עם התלוש על הברכיים, ולא הזיז אותו משם שעה שלמה. אחר כך הוא קם, הלך למטבח, מצא מעטפה ריקה בתוך מגירה, והכניס לתוכה את התלוש בזהירות, כמו משהו שיכול להישבר. בערב הוא פתח את האפליקציה של הבנק שלו, מצא את העמותה ברשימת ההעברות הקבועות, ושינה את הסכום החודשי מ-50 ש"ח ל-2,400 ש"ח. הוא לא כתב הערה. הוא לא התקשר לאף אחד לבשר. הוא סגר את הטלפון, החזיר את המעטפה עם התלוש למדף בחדר העבודה, ממש לצד הקרטון עם התמונות, איפה שיוכל לראות אותה כל יום.