הקבלן מרחוב הפרחים 14

אני שכן שלו כבר תשע שנים, גר בקומה מתחת, ברחוב הפרחים ברמת גן, ליד השוק. את יוסי בן־נתן כולם בשכונה מכירים – הוא זה שבסוכות תולה את הדגל הכי גדול על המרפסת, וכל שבת בבוקר הולך לבית הכנסת עם הכלב, ומחכה בחוץ כי לכלב לא נותנים להיכנס. איש עסקים, קבלן שיפוצים, כזה שתמיד עוזר לזקנות בבניין לסחוב את הסלים מהסופר. הוא היה, בעיני כל מי שגר פה, הדוגמה למה שאמור להיות "אדם טוב".

לפני שבועיים ירדתי לזרוק זבל בשעה עשר בערב, וראיתי ניידת משטרה חונה ליד הכניסה, בלי אורות מהבהבים. שני שוטרים עמדו ליד הדלת של יוסי, ואישה בחליפה – כנראה מהפרקליטות – דיברה בטלפון. עמדתי שם עם שקית הזבל ביד, לא ידעתי אם להיכנס הביתה או לחכות. בסוף פשוט זרקתי את הזבל וישבתי על המדרגה החיצונית, כאילו זה עניין שלי בכלל.

מה שידעתי בזמנו זה מה שכולם ידעו: שיוסי מנהל שיפוצים בבניינים ישנים באזור, ושיש לו חוזה גדול עם העירייה על שיקום מקלטים ציבוריים. תקציב שדיברו עליו היה בסביבות מיליון ומאתיים אלף שקל. אף אחד בשכונה לא חשב פעם שנייה על זה – קבלן מצליח, למה שמישהו יחשוב שיש שם בעיה.

אחר כך, בשבוע שאחרי, נודע מה קרה. בדיקה של מבקר העירייה גילתה שבשלושה מקלטים שיוסי הצהיר שסיים – עם קבלות על צנרת, בטון, איטום – בפועל לא נעשה כלום. פשוט כלום. סתם דוחות מזויפים וחשבוניות מספקים שלא היו קיימים. שווי הכסף שנעלם: מאתיים ושמונים אלף שקל, בערך.

מה שהפך את זה לסיפור גדול בשכונה זה לא הכסף – זה שהמקלט ברחוב שלנו, זה שהוא "שיקם", זה שאמור לשמש אנשים בזמן אזעקה, היה בפועל עדיין הרוס. יש שם קורות עץ רקובות, אין תאורת חירום, ואין דלת שנסגרת כמו שצריך. גיליתי את זה כי בתרגיל הגנה אזרחית שהיה בקיץ שעבר כל השכונה ירדה למקלט ואנשים צילמו איך זה נראה. עכשיו כולם מבינים למה זה נראה ככה.

אשתו של יוסי, שרית, יצאה בבוקר שאחרי המעצר עם עגלה של הבת הקטנה, וראיתי אותה עומדת ליד הרכב שלה, טויוטה קורולה כחולה, ולא זזה. פשוט עמדה שם עם היד על הידית של הדלת בערך דקה שלמה. לא פתחה. חזרה הביתה עם העגלה.

אני לא יודע מה בדיוק קרה בחקירה אחר כך, כי לא הייתי שם וזה לא עניין שלי. מה שאני יודע זה מה שקרה שבועיים אחרי, כשראיתי את שרית יוצאת מהבניין עם תיק ניילון שקוף, מהסוג שנותנים במשרד עורכי דין, ובתוכו ניירות עם חותמת. עמדתי במרפסת שלי ותליתי כביסה, וראיתי אותה נכנסת לטויוטה הכחולה עם התיק על הברכיים, לא על המושב האחורי – על הברכיים, כאילו היא לא רוצה שזה ייגע לרגע בשום דבר אחר.

מה שקרה, כמו שסיפרה השכנה שלי מהקומה השלישית, זו שעובדת בבנק, זה ששרית פתחה תיק גירושין ודרשה חלוקת רכוש נפרדת – לא כי היא רצתה לעזוב אותו דווקא, אלא כי עורך הדין שלה אמר לה שאם הכסף הגנוב עדיין רשום על שם החברה המשותפת, היא עלולה להיתבע אזרחית יחד איתו, ולאבד גם את הדירה שהם קנו יחד ברחוב הפרחים. אז היא לקחה את זה בידיים: פתחה חשבון נפרד, העבירה אליו את החיסכון שהיה על שמה בלבד – מאה ושלושים אלף שקל – וחתמה על הפרדת רכוש מול נוטריון, לפני שהתביעה האזרחית של העירייה בכלל הספיקה להתחיל.

בבוקר שהיא הלכה לחתום, ראיתי אותה במסדרון הבניין. היא לא בכתה, לא צעקה. פשוט שאלה אותי אם אני יכול לרדת איתה רגע לרכב כי הבת הקטנה ישנה בעגלה למעלה אצל השכנה, ואם אני שומע משהו שאני אצלצל בפעמון. ירדתי איתה, חיכיתי ליד הרכב, היא חזרה אחרי כארבעים דקות עם התיק החתום, ואמרה לי רק "תודה, יא חביבי" – בערבית, כמו שאמא שלה מדברת – ועלתה למעלה.

יוסי עדיין במעצר בית עם צמיד אלקטרוני, מחכה למשפט. שמעתי שהעירייה כבר החליטה לבטל את החוזה איתו ולפתוח מכרז חדש למקלט שלנו. שרית עברה עם הבת לדירה שכורה ברחוב הסמוך, קטנה יותר, אבל על שמה בלבד. אני עדיין תולה כביסה במרפסת, ורואה את הטויוטה הכחולה חונה שם עכשיו, ליד הבניין השני, לא ליד שלנו.