הם השאירו אותו קשור לעץ בלב היער, אבל מה שקרה כשהדוב הגיח מהשיחים היה מחריד הרבה יותר

אלון עבד כפקח ביער ביריה שבע עשרה שנים. הוא הכיר את השבילים כמו את כף ידו, כל שיח פטל, כל סלע מכוסה אזוב, כל מעיין נסתר. היער היה הבית שלו בדיוק כמו הדירה הקטנה בקצה המושב, ואולי אפילו יותר. באותו בוקר חורפי של אמצע פברואר, האוויר היה קר וחד, וטיפות טל עדיין ניצצו על מחטי האורנים. אלון רכב על הטרקטורון שלו בשביל ההיקפי, כשלפתע הבחין בסימני צמיגים טריים חורצים את הבוץ בשביל עפר חסום. הלב שלו התכווץ מיד.

"שוב הציידים האלה," מלמל לעצמו, מכבה את המנוע. הוא ירד והתחיל ללכת בעקבות הסימנים. כעבור כמה דקות שמע ירייה בודדת, יבשה וחדה, פילחה את הדממה. אלון זינק קדימה, מדלג מעל שורשים חשופים, ענפים שורטים את פניו.

בקרחת יער קטנה, מוקפת עצי אלון עתיקים, הוא ראה ג'יפ טויוטה לבן ושלושה גברים במדי הסוואה. על האדמה שכב יחמור, דם ניגר מצווארו, רגלו עדיין רועדת. הגברים צחקו בקול רם.

"תורידו את הנשקים! הציד באזור הזה אסור," קרא אלון, מנסה לייצב את קולו.

הגבוה בחבורה, בחור חסון עם צלקת אלכסונית על הלחי, הפנה אליו מבט קר. "שמע, פקח, אל תהיה גיבור. אנחנו שלושה, אתה לבד. אולי פשוט תעשה סיבוב?"

"הזמנתי כבר כוח פיקוח. אתם לא יוצאים מפה," ענה אלון, לופת את מכשיר הקשר.

בעל הצלקת חייך. "הוא באמת הזמין. חבר'ה, תנו לו חווית יער אמיתית."

השניים האחרים הסתערו עליו. אלון נלחם, הנחית מרפק לפניו של אחד, אבל תוך שניות שלושתם הכריעו אותו. ידיו נאזקו מאחורי גבו באזיקון פלסטיק, ואז הוא נגרר אל עץ האלון הגדול במרכז הקרחת. הם הוציאו חבל טיפוס כחול, כרכו אותו סביב בטנו, חזהו וגבו, וקשרו אותו חזק לגזע.

בעל הצלקת התקרב, נשען קדימה עד שפניו היו סנטימטרים ספורים מפניו של אלון. "תשב פה, תהנה מהשקיעה. אולי מישהו ימצא אותך. אולי… החיות ימצאו קודם." הוא טפח על לחיו בלעג, הסתובב וצעד לג'יפ. השלושה צחקקו, עלו על הרכב ונעלמו בין העצים, משאירים ענן אבק דק.

אלון נאבק. הוא חבט בגבו בעץ, ניסה להתפתל, למשוך את ידיו. האזיקון חתך עמוק לתוך פרקי ידיו, החבל התהדק. ככל שנאבק יותר, כך הכאב היה חד יותר. הקור חדר לבגדיו, אצבעותיו החלו להקהות. דממה עמוקה השתררה, נשברת רק בציוץ ציפור רחוק.

השעות חלפו. השמש נטתה מערבה, הצללים התארכו. הזיכרון הכה בו: לפני שש שנים, בליל גשם, הוא מצא גור דובים סורי, קטן ורועד, רגלו האחורית מרוסקת ממלכודת לא חוקית. אלון נשא אותו על כתפיו לתחנת הטיפול בשמורה. במשך חודשיים טיפל בו, האכיל אותו בבקבוק, ניקה את הפצעים, דיבר אליו ברכות. הוא קרא לו "ברק", על שם פס לבן קטן על חזהו. ביום ששחרר אותו, ברק הביט לאחור, נהם חרש, ונעלם ביער. אלון חשב שלעולם לא יראה אותו שוב.

לפתע, רחש ענפים כבד נשמע. לא רשרוש קל של שועל, אלא חבטות עמוקות, כמו של גוף מאסיבי הנע בזהירות. אלון הרים את ראשו, לבו הלם באוזניו.

מבין שיחי הפטל, התגלתה דמות חומה ועצומה. דוב חום, בגובה של כמעט שני מטרים, פרוותו עבה ומעט דלילה בצדדים, עיניו שחורות ונוקבות. הוא פסע עקב בצד אגודל, ראשו מורם, מרחרח את האוויר.

אלון לא העז לנשום. הדוב עצר, נעמד על שתי רגליו האחוריות, ונראה כמו מפלצת פרה-היסטורית. ואז, במקום לנהום, הוא הוריד את עצמו והתחיל ללכת ישירות לעברו.

אלון עצם עיניים. "זהו. ככה זה נגמר," לחש. הוא שמע נשימה חמה וכבדה מתקרבת, ואז אפו הרטוב של הדוב נגע בלחיו. לא נשיכה, לא טפרים, אלא חקירה סקרנית.

הדוב רחרח, דחף את אפו אל תוך צווארו של אלון, ואז השמיע יללה חרישית, כמעט כמו יבבה. אלון פקח עיניים, לא מאמין. העיניים הכהות הביטו בו, ומשהו בהן נראה מוכר. הפס הלבן על החזה. "ברק?" לחש.

הדוב נחר, דחף את ראשו הענק אל חזהו של אלון, בחספוס ורכות מעורבבים. לפתע, הוא הפנה את ראשו, תפס את החבל העבה בשיניו, וקרע אותו בתנועה חדה אחת. הסיבים נקרעו, החבל נשמט. אלון נפל קדימה על ברכיו, ידיו עדיין אזוקות מאחורי גבו, אבל חופשי מהעץ.

ברק דחף שוב את אפו, ובליקוק גס ליקק את דמעותיו של אלון. ואז, לאט, הסתובב, נתן מבט אחרון, ונעלם אל תוך היער.

אלון, רועד, הצליח לתפעל את מכשיר הקשר בכתפו. "כאן אלון. אני פצוע קל, אבל חופשי. שלושה ציידים… ג'יפ טויוטה לבן… כיוון צפון."

תוך פחות מחצי שעה נחת מסוק של יחידת הפיקוח על הקרחת. הפקחים חתכו את האזיקון, טיפלו בידיו, וסרקו את האזור. הג'יפ אותר נטוש ליד צומת צפת, ושלושת הציידים נתפסו יומיים לאחר מכן כשניסו למכור ציוד ציד גנוב.

אלון מעולם לא סיפר לאיש על ברק. אבל בכל בוקר, כשהוא הגיע לקרחת האלון, הוא היה מניח דג קטן או מעט פירות על סלע שטוח, לוחש לשקט: "תודה, חבר."

הקרחת נותרה דוממה, אבל מדי פעם, בשעות בין ערביים, היה נדמה לו שהוא מבחין בצללית גדולה עומדת בין העצים, מביטה.