חמות היא אף פעם לא אקסית

דניאל ישב בחדר הישיבות, מולו דפים של פרויקט "ספיר", הקפה בכוס כבר היה קר. ראש הצוות, יואב, בדיוק אמר "צריך לדחות את הדד-ליין בכמה ימים", כשהטלפון של דניאל רטט שוב. הוא ראה את השם על המסך: "רות, אמא של מיכל". זאת הייתה הפעם השלישית מאז הבוקר. הוא הפך את הטלפון עם המסך כלפי מטה, אבל הרעש לא הפסיק. "נו, באמת," מלמל.

שנה אחת קודם, רות עוד לא ידעה איך לענות לשיחת וידאו. היא הייתה לוחצת על הכפתורים הלא נכונים, מקללת את עצמה ביידיש, ולפעמים סתם מנופפת למצלמה כמו ילדה. מיכל, בתה, גרה אז כבר חצי שנה בברלין, ופעם בשבועיים הייתה מתקשרת דרך המחשב. רות הייתה יושבת מול המסך בסלון הקטן שלה בקריית חיים, כשמאחוריה ממוסגרות תמונות מטיולים ישנים, ולוחצת על כל מקש עד שהתמונה הייתה קופאת.

"אמא, שוב לחצת על השתק," הייתה מיכל נאנחת מעבר לים.

"נו, אז מה," ענתה רות. "העיקר שאני שומעת אותך. מה, לא?"

באחד מאותם ערבים, מיכל סיפרה לה על העבודה החדשה, על הדירה בברלין, על כך שהיא לא מתכוונת לחזור לישראל בקרוב. רות החזיקה את שפופרת הטלפון — לא, היא החזיקה את הספל עם התה, וראתה את הקיטור עולה. היא שאלה: "ומה עם דניאל?"

שתיקה. מיכל גירדה את אפה. "אנחנו כבר לא יחד, אמא. אני לא יודעת מה איתו. בטח עובד במת"ם עד תשע בלילה."

רות הניחה את הספל על השולחן. היא לא שאלה עוד.

עבר חודש. רות התעוררה בבוקר, ראתה שהמיצי יושבת על אדן החלון ומסתכלת על הים, וחשבה: "למי אני אגיד שהיא יושבת ככה?" היא הרימה את הטלפון, גללה ברשימת אנשי הקשר, ועצרה על "דניאל". היא לחצה.

"הלו?" הוא ענה אחרי שלושה צלצולים, קולו צרוד.

"דניאל, זה רות," אמרה. "אמא של מיכל."

"אני יודע," הוא אמר. "קרה משהו?"

"לא, לא," מיהרה לומר. "רק רציתי לשאול מה שלומך. איך אתה מסתדר?"

הוא היה מופתע. "טוב. אני בסדר. עובד הרבה."

"אתה אוכל? ישן?" היא שאלה, ובקולה היה משהו שנשמע כמו דאגה של ממש. "תיזהר, דניאל. אחרי גירושין, הגוף נחלש."

הוא צחק למרות עצמו. "אני בסדר, רות. אבל תודה."

זו הייתה השיחה הראשונה. אחר כך היא צלצלה שוב. ושוב. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך כל יומיים, ולבסוף — כל יום. לפעמים פעמיים ביום.

דניאל היה מת לקחת את השיחות האלה. הוא ישב במכונית שלו, פקק בתנועה בצומת הקריות, והנה הטלפון צלצל. "רות, אני נוהג," היה אומר, והיא הייתה ממשיכה לדבר: "יופי, אז יש לך זמן. תגיד, אתה חושב שצריך לצבוע את הסלון שלי בגוון בז' או אפרסק?"

הוא נשם עמוק. "אני לא יודע, רות. תעשי מה שאת רוצה."

"אני רוצה שתעזור לי," היא אמרה.

וכך, טיפול בשיפוץ הפך לטיולים לחנות לחומרי בניין, ואחר כך להרכבת מדפים, ואחר כך להזמנת פיצה. דניאל לא הבין איך זה קרה. הוא רק ידע שעד סוף החודש, הוא בילה חמישה ערבים אצל רות בקריית חיים, אוכל פיצה עם אננס, שמיכל תמיד סירבה לאכול, ומקשיב לה מדברת על המיצי.

המיצי, החתולה, הייתה הסיפור. היא הייתה חתולה אפורה, עייפה, שבילתה את רוב זמנה בתנומה על הכורסה. רות דיברה עליה כאילו הייתה נכדה. "היא בכתה הלילה," סיפרה רות בטלפון בוקר אחד. "היא מיאו מול הדלת, רציתי לתת לה לצאת, אבל יש שיפוצים ברחוב."

דניאל שמע את זה והחזיק את הטלפון רחוק מהאוזן, כאילו המיאו עבר דרך הקו.

פעם אחת, היא צלצלה כשהוא היה בפגישת עבודה דחופה. הוא לא ענה. אחר כך ראה הודעה: "המיצי צולעת. תחזור אליי כשאפשר." הוא כמעט זרק את הטלפון. "מה היא רוצה ממני עכשיו?" מלמל, וחזר למחשב.

רק בערב, בדרך הביתה, הוא נזכר. הוא התקשר. "מה עם החתולה?"

"נפלה מהשולחן," ענתה רות, וקולה היה קרוע. "אני לא יודעת מה לעשות."

הוא נאנח, הסיט את ההגה, ונסע אליה. הם לקחו את המיצי למרפאה וטרינרית ברחוב הרצל. זה היה רק נקע. רות החזיקה את כלוב הנשיאה צמוד לחזה, ודיברה אל החתולה בקול נמוך. דניאל הסתכל עליה מהצד. הוא ראה איך הידיים שלה רועדות. "אתה חושב שאני נראית טיפשה?" שאלה פתאום.

"מה? למה?"

"לקום כל בוקר, לדבר עם חתולה, לצלצל לך כל היום. לפעמים אני שומעת את עצמי ואני נבהלת."

הוא לא ידע מה לענות. אז הוא פשוט שם יד על כתפה, והם עמדו שם מול המרפאה, כשהרוח מהים מעיפה לה את השיער.

באותו לילה, דניאל חזר הביתה, פתח חבילת בייגלה, וישב מול הטלוויזיה בלי להדליק אותה. הוא חשב על רות. על הדירה שלה עם הריח של תרופות ופירות. על כך שאף אחד לא בא לבקר אותה חוץ ממנו. והוא הרגיש אשמה. "היא לא עשתה לי שום דבר רע," אמר לעצמו. "היא פשוט בודדה."

כעבור שבוע הוא חלה. דלקת גרון, חום גבוה. הוא שכב בדירתו, בגד ים הייטק, מסתכל על התקרה. הטלפון צלצל. רות. הוא לא ענה. אחר כך עוד פעם. ועוד פעם. לבסוף הוא שלח הודעה: "אני חולה".

עשרים דקות אחר כך, צלצול בדלת. הוא פתח, ועמדה שם רות, עם סיר מרק עוף, תרופות, והמיצי בתוך מנשא.

"אתה נראה זוועה," אמרה, ונכנסה פנימה בלי לחכות להזמנה. היא סידרה את הכריות, שפכה מרק לקערה, הושיבה אותו מול התרופות. היא אפילו האכילה את החתולה בשנייה כדי שתפסיק לילל.

דניאל הסתכל עליה כשהיא מודדת לו חום. "למה את עושה את זה?" שאל.

היא הורידה את המדחום. "כי מיכל רחוקה, ומישהו צריך לטפל בך."

"אבל אנחנו כבר לא משפחה."

היא עצרה. "תקשיב לי, דניאל," אמרה, והוציאה מכיס הסינר פתק קטן, שעליו היה רשום מספר טלפון של טכנאי מזגנים. היא הניחה אותו על השולחן. "נשים זה לפעמים אקסיות. חמות? אף פעם."

הוא צחק, והפעם זה לא היה מתוך נימוס.

מאותו יום, משהו השתנה. דניאל הפסיק להילחם בטלפון. הוא היה עוצר את המכונית בצד הדרך, אם היה צריך, והיה מדבר. הוא התחיל לשאול על המיצי, על השכנה מלמעלה, על המתכון לקוסקוס. הוא היה מבין שזה לא בזבוז זמן — זה קשר.

עברו שנים. דניאל התחתן שוב, עם אישה בשם יעל, מהנדסת תוכנה גם היא, ונולד להם בן, יואב. רות הפכה לסבתא במשרה מלאה. היא הייתה באה פעמיים בשבוע, לפעמים יותר, כדי לשמור על יואב כשדניאל ויעל טסו לחו"ל לכנסים. היא הייתה יושבת איתו על הרצפה, בונה מגדלים מקוביות, והמיצי הייתה מתכרבלת לרגליו.

ואז, בוקר אחד, דניאל הגיע אליה עם תיק מסמכים. הוא התיישב לידה במטבח, מול כוס קפה שחור, והוציא מסמך. "רות, אנחנו רוצים שתחתמי על זה," אמר.

היא הרכיבה משקפיים, קראה את הכותרת: "מינוי אפוטרופוס לקטין". היא הביטה בו. "מה זה?"

"אם יקרה לנו משהו," הסביר, "אנחנו רוצים שאת תהיי האחראית החוקית על יואב."

היא הורידה את המשקפיים, שמה יד על הפה. דמעות זלגו. "דניאל, אני…" היא לא סיימה את המשפט. היא חתמה, ליד החתימה של דניאל ושל יעל. אחר כך דניאל נתן לה עותק, לקח עותק לעצמו, והכניס לתיק.

"זה רשמי," אמר. "את המשפחה שלנו."

כעבור שנה, כשדניאל עזר לרות לעבור דירה קטנה יותר בשכונת נווה שאנן, הוא מצא בקרטון ישן, מתחת לאלבומי תמונות, קופסת נעליים. הוא פתח אותה. בפנים היו עשרות אסמכתאות בנקאיות. העברות חודשיות של 2,400 שקלים לחשבון של דניאל. מתקופת הגירושין. כשדניאל היה בחובות.

הוא ישב על הרצפה, בין הארגזים, ושאל: "רות, מה זה?"

היא באה מהמטבח, נגבה ידיים במגבת. "אה, זה," אמרה. "כשמיכל עזבה, ראיתי שאתה בקושי סוגר את החודש. אז כל חודש הפרשתי קצת מהפנסיה שלי. לא אמרתי לך. לא רציתי שתרגיש לא נעים."

דניאל הביט באיש 2,400 שקלים. זה היה סכום צנוע. אבל זה היה הדבר היחיד שאחז את הראש שלו מעל המים באותה שנה. הוא סגר את הקופסה, שם אותה ליד הדלת. "את לא נורמלית," אמר.

היא צחקה. "אתה יודע מה הכי מצחיק? המיצי חיה עדיין, ואתה עדיין מתעצבן שאני מצלצלת."

הוא לא ענה. הוא פשוט לקח את הקופסה, יצא לרכב, ונסע לבנק. באותו יום הוא העביר לחשבון של רות 36,000 שקלים — כל מה שהיא נתנה לו, ועוד ריבית. הוא לא אמר לה. הוא פשוט שלח הודעה: "בדקי את החשבון."

כשהיא ראתה את הסכום, היא התקשרה אליו. "דניאל, מה זה?"

"החזר," הוא אמר. "וגם, המיצי צריכה קופסה חדשה. תקני לה אחת מתנה."

ובאותו ערב, כשדניאל חזר הביתה, יעל שאלה מה קרה. הוא הוציא מהארנק קבלה על ההעברה, הניח אותה על השולחן. "סגרתי חוב," אמר. "אחד שנמשך אחת עשרה שנה."