האיש שגר מאחורי הבית חיכה לי ליד הג’יפ יום אחרי הקבורה

עמדתי מול הקבר הטרי של אמא שלי, אורה, וביד החזקתי קופסת פלסטיק עם אורז ועוף. סוף יולי בבאר שבע. שלושים ושש מעלות בצל, והרוח שהביאה אבק מהמכתש נדבקה לי לפנים. הקופסה הייתה המנה האחרונה שמשה, הדייר של הצריף מאחורי הבית, כבר לא יקבל.

בדרך הביתה מההלוויה עצרתי אצל הפלאפל בכיכר. שתיתי לימון עם נענע, וקניתי מנה רק כדי שאצטרך להיכנס הביתה אל הריח של האוכל שאמא הכינה לפני שנסענו לבית החולים. לא אכלתי ממנה. זרקתי לפח ליד תחנת האוטובוס. בחצר של השכנה ישב חתול רחוב על מכסה המנוע של הטרקטורון הישן. הוא לא זז כשעברתי לידו.

כשהגעתי, ניגשתי ישר לגדר האחורית. הצריף כבר לא היה שם. רק דשא שטוח ומיכל מים ריק שהתחמם בשמש. ובכביש, מול השער, עמד ג'יפ לבן. טויוטה לנד קרוזר, מהדגם החדש, בלי שום לכלוך. לידו חיכה משה. מגולח. חולצה מכופתרת. בידו תליון כסף שטוח עם האות שי"ן.

הוא ראה אותי ושאל: «אמא שלך סיפרה שהיא איבדה את זה כשהיית בת שמונה?»

הסתכלתי על התליון. ידעתי בדיוק מי עמד מולי, אבל לא הצלחתי לדבר.

הוא אמר: «אני נתתי לה את זה כשהיינו ילדים. שיהיה לה משהו שיזכיר לה שהיא לא לבד.» ואז הוסיף: «אני האח שלה.»

זה הכה בי כמו מכת חום. כל העשרים שנה חזרתי אחורה. גדלנו בשכירות בדירת שני חדרים בשכונת ד'. אמא הייתה מבשלת כל ערב שלוש מנות. שתיים לשולחן, ואת השלישית — הכי גדולה — שמה בקופסה למשה. אני הלכתי עם סנדלים שהדבקתי בסלוטייפ, ושנאתי את הבן אדם הזה. שנאתי שאמא שלי נותנת לזר את הנתח הכי טוב, בזמן שאני לא זוכרת מתי קנתה לי מחברת חדשה.

פעם צעקתי עליה: «למה הוא חשוב לך יותר ממני?» אמא החווירה. נעלה את הדלת למטבח ואמרה רק: «הוא לא סתם בן אדם.» יומיים היא לא הסתכלה עליי. בלילה שמעתי אותה מסדרת את המטבח, וכל פעם ששמה צלחת — שמעתי שהיא בוכה.

עכשיו, ליד הג'יפ, הוא סיפר לי את מה שאמא לא העזה לספר עשרים שנה. הוא האח הגדול שלה. המשפחה העיפה אותו מהבית כשהיה בן עשרים ואחת, אחרי שמכר צמיד כסף של סבתא כדי לקנות לאמא מעיל חורף. היא הלכה לבית הספר בגופייה קרועה בינואר. זה לא היה גניבה. זה היה הדבר היחיד שהוא ידע לעשות.

הדוד שלי, שלמה, ראה בזה הזדמנות. הוא כבר היה אז בעל מוסך גדול בדרך חברון, עם חצר מלאה ברכבים חדשים. הוא אמר לאמא: אם תתני למשה להיכנס הביתה — אני אדאג שמבחינת רווחה את לא כשירה. יחתמו לך על זה. ואז טל עוברת למשפחת אומנה.

אמא פחדה. היא חתמה על הסכם דמיוני. משה יישאר בצריף מאחורי הבית, היא תאכיל אותו, אבל לא תכניס אותו פנימה. וזה מה שהיה. כל יום, עשרים שנה.

אחרי ההלוויה מצאתי בחדר שלה קופסה כחולה, מאחורי הארון. בתוכה היו מכתבים בכתב ידה. וטיוטות של מכתבים ששלמה לא העז לשלוח. ובסוף — צילום של בקשה לרווחה שהוא מילא במחשב, עם רשום בכתב יד: «למקרה שהיא תרים את הראש.»

שבוע אחרי הקבורה, שלמה הגיע הביתה. הוא ידע על הקופסה. הוא דרש שאתן לו אותה. הוא תפס אותה מהמדף וניסה לקרוע את המכתבים. אני עמדתי בינו לבין הדלת, הוצאתי את הצילום של טופס הרווחה, והקראתי אותו בקול.

אשתו, שישבה על הספה והכירה את אמא כל החיים, קמה מהכיסא וירקה לכיוון שלו. «עשרים שנה החזקת אותה בפחד,» אמרתי לו. «עכשיו תלך. ואם תנסה להתקרב למשה — אני אשלח את זה למשטרה.»

שלמה שמט את הקופסה. היא נפלה על הרצפה, המכתבים נשפכו. הוא נעמד מולי לרגע, ואז דחף את אשתו הצידה ויצא מהבית. בחדר המדרגות המנורה הבהבה. שלוש שנים השכנה מהקומה השנייה הבטיחה להחליף נורה. לא עשתה את זה.

ניגשתי למטבח. הוצאתי שתי קערות חרס, שטפתי אותן, ושמתי מרק עדשים שסבתא נהגה לבשל. משה עמד במפתן הדלת, בדיוק כמו עשרים שנה, ואמר: «אני יכול לאכול בחוץ. ממילא אני רגיל.»

הוצאתי מהארנק מפתח חדש והנחתי אותו על השולחן ליד הקערה. «החלפתי את המנעול בדלת הכניסה. זה המפתח שלך. ופתחתי תיק אצל עורכת דין — חצי מהבית על שמך. זה מה שאמא רצתה.»

הוא הביט במפתח. הרים אותו. ואז התיישב.

שנינו אכלנו. באותו ערב לא היה אף צליל אחר — רק כפות נגד קערות.

חצי שנה אחר כך, כשפיניתי את החפצים של אמא, מצאתי בתוך הסידור שלה דף קרוע מבנק לאומי. התברר שהיא שילמה למשרד עורכי דין 380 שקל בחודש במשך תשע שנים — כדי לשלם על הגנה משפטית למשה, למקרה ששלמה יחליט לפנות לרווחה. הקבלה האחרונה הייתה מיום חמישי, שלושה ימים לפני שנפטרה.