# Холодный кофе в углу кабинета

# קפה קר בפינת המשרד

סיפרתי את השיחה הזאת מאות פעמים. כל הפסקה, כל צחקוק מעבר לקו. שיננתי אותה כמו ששוננים גזר דין.

באותו ערב נסעתי לצד השני של תל אביב — לפרידה, אמו של בעלי. כאבה לה הרגל, היא הייתה צריכה ניתוח, וכבר העברתי לה שמונה עשר אלף שקל. היא התקשרה כל יום ראשון. כל יום ראשון אותו הדבר: "אביגיל, מותק שלי, סליחה שאני שוב…" — ואותה אנחה שלה, כאילו היא מתביישת, כאילו היא לא רוצה לבקש. לא יכולתי לסרב לאישה מבוגרת שמתביישת בכסף.

דיברנו, נפרדנו. השארתי אצלה את הטלפון על הספה שלה בטעות, כשקמתי למכונית — הייתי צריכה לחזור לגלעד, שנשאר בבית ההוא בחדרה אצל אמא שלו לביקור סוף שבוע, בזמן שאני חזרתי הביתה להרצליה להתכונן לפגישה על השכרת סניף חדש. רשת קליניקות הקוסמטיקה שלי גדלה תוך שלוש שנים לארבעה סניפים. לא ירשתי את העסק הזה — בניתי אותו מאפס, כשבגיל עשרים וארבע נשארתי לבד עם הלוואה ומרשם של סרום מאמא שלי. עכשיו עובדות אצלי ארבעים בחורות, וכל אחת יודעת שבאמצע החודש לא יהיה עיכוב במשכורת.

הגעתי הביתה, שלפתי את הטלפון מהתיק — המסך דלק. שיחה נכנסת מגלעד. לחצתי בטעות על הכפתור הלא נכון, והשיחה נפתחה בלי שהתכוונתי.

ושמעתי את קול בעלי.

— …היא העבירה? — שאל גלעד.

— העבירה, — ענתה פרידה. — שמונה עשר אלף. קצת לא נעים לי, האמת.

— אמא, תפסיקי. את לא צריכה לבקש ממנה — לדרוש. היא מתעשרת עלייך.

עמדתי באמצע הסלון, לא נשמתי. הטלפון בכף היד התחמם. גלעד מתעשר עליי? הוא השקיע בקליניקה בהתחלה ארבעים אלף שקל — כל מה שהיה לו. אני החזרתי את זה עם ריבית תוך שלוש שנים. הוא מנהל פיתוח עסקי — משכורת עשרים ושבעה אלף פלוס בונוסים.

— גלעד, אני לא הייתי אומרת שהיא מתעשרת… — התחילה פרידה, ושמעתי אותה מקישה כפית בכוס. יש לה שם כוס תה קמומיל, בטח. אני קניתי לה את הסט הזה, בקניון בנתניה.

— אמא, תסתכלי על המספרים. ארבעים עובדות, ארבעה סניפים, מחזור — מיליון ומשהו בחודש. ואני עם משכורת. זה מגוחך. הייתי צריך לקבל חלק כשנכנסתי אליה. עשרים אחוז מינימום.

הרצפה נטתה מתחתיי. גלעד מעולם לא ביקש חלק. הוא אמר: "העסק שלך — את מנהלת אותו. אני לצדך כבעל, לא כשותף." הוא אמר את זה בחתונה שלנו, מתחת לחופה, עם כוס ביד, מביט לי בעיניים, והאורחים מחאו כפיים.

— עשרים אחוז זה ארבעים אלף בחודש, — המשיך. — את מבינה מה זה? הייתי מחליף רכב. אקח משהו רציני — לא את הפחח היפני הזקן הזה, אלא רכב חשמלי. טסלה, למשל.

פרידה שתקה. אחר כך הניחה את הכוס — שמעתי את הצליל, קול חרסינה עדין.

— בן, ומה אם היא תסרב?

— תסרב? — גלעד צחק. — אמא, היא מתה עליי. היא מגישה לי קפה למיטה כל בוקר. שש שנים היא אף פעם לא שאלה איפה אני מסתובב בערבים עם הטלפון. היא תעשה כל מה שאבקש.

— אבל אם בכל זאת… — פרידה היססה. — אני עוד צריכה את הניתוח הזה. ואחר כך שיקום.

— אל תדאגי, אמא. אני אגיד לה שהשותפות נחוצה ליציבות העסק. היא הרי חכמה. היא תבלע את זה.

הנחתי את כוס הקפה שעמדה על השולחן. קר. שתיתי בגמיעה אחת, עד השמרים. לא הרגשתי טעם.

— גלעד… — פרידה הנמיכה את קולה. — אתה בכלל אסיר תודה לה קצת? היא הרי עשתה בשבילך כל כך הרבה.

— אסיר תודה, — הוא קטע. — בדיוק בגלל זה אני עדיין איתה. אבל עסק זה עסק, אמא. את בעצמך אמרת: עם כסף לא מתבדחים.

בחוץ צפרה מכונית. כלב שכנים נבח מהקומה השביעית. ואני עמדתי בסלון שלי ברחוב ביאליק בהרצליה — ובתוכו כבר לא הייתה החיים שלי.

הקשבתי עד הסוף. עד הרגע שבו דנו איך גלעד יבקש את החלק "בטון של בעל אוהב". אחר כך — איך פרידה איחלה לו הצלחה וביקשה שיעביר לה מחר עוד קצת, "בשביל אוכל ותרופות".

הטלפון צפצף: סוללה נגמרת. הבנתי שכל הזמן הזה גלעד היה בחדרה, אצל אמו — לא בבית.

כעבור שעה התקשרתי לעורך דין.

—

בבוקר גלעד חזר. ישבתי במטבח, לפניי עמדה פינג'אן עם קפה, והוא התיישב לידי, חייך בדיוק כפי שרק הוא יודע — כאילו העולם רק עכשיו התחיל.

— אביגי, — הוא לקח את היד שלי, — אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב.

הסתכלתי על האצבעות שלו. חמות, חלקות. אותן אצבעות שלפני שש שנים ענדו לי טבעת.

— על מה? — שאלתי.

— חשבתי… אנחנו צוות, נכון? הייתי תמיד לצדך. נראה לי שהגיע הזמן שאכנס רשמית לעסק. כשותף. עשרים אחוז. זה יחזק הכול, את מבינה? נהיה משפחה אמיתית.

לגמתי מהקפה.

— פרידה התקשרה? — שאלתי.

הוא מצמץ.

— טוב… כן. לה יותר טוב. אומרת שהניתוח יכול לחכות.

— כך, — הנחתי את הכוס. — ולי נדמה שאתמול היא אמרה שאסור לדחות.

— טוב, הרופאים אמרו… רגע, מאיפה את יודעת מה היא אמרה?

קמתי מהשולחן ונגשתי לחלון. שם, למטה ליד הבניין, עמד הרכב הישן שלו — לבן, שעבר כברת דרך, עם שקע בכנף האחורית. על השקע — מדבקה: "משפחות מאושרות לא בוגדות".

— תדע, גלעד, — לא הסתובבתי, — אתמול נשארתי בטעות עם השיחה פתוחה בטלפון שהשארתי אצל פרידה.

שתיקה. ארוכה. אחר כך חריקת כיסא.

— אביגיל…

— שמעתי הכול, — סוף סוף הסתובבתי. — על הטסלה, על עשרים האחוז, על זה שאתה "עדיין איתי". על היד של אמא שלך בראש שלך.

הוא עמד ליד השולחן, חיוור, והפה שלו נפער כמו של דג שנזרק לחוף. אחר כך עשה צעד לעברי:

— לא הבנת נכון! פשוט… אמא מרתיחה אותי, את יודעת, היא זקנה, היא תמיד ככה… אני אוהב אותך!

— אתה אוהב את הכסף שלי, — עקפתי אותו, לקחתי מהמדף פסלון קטן — פיל פורצלן שאמא שלי נתנה לי לכניסה לדירה. ליטפתי את החדק. — אתה בעצמך סידרת הכול על המדף אתמול.

— זה היה יום קשה! נשברתי! אביגיל, תקשיבי…

— מחר יש לנו פגישה עם עורך הדין ורואה החשבון של החברה, — אמרתי. — תבוא. שם נסדר הכול.

הוא נשם החוצה. החליט שהסערה חלפה. חייך — כבר בביטחון:

— בטח, אהובה. נסדר הכול.

בערב התקשרתי לקליניקה של פרידה — אותה קליניקה פרטית, שבה עשו לה בדיקות בכסף שלי. ביקשתי שישלחו לי את כל התיק הרפואי למייל. הכירו אותי שם, שילמתי חשבונות במשך שנתיים.

בעשר בערב הגיע המייל. קראתי אותו, יושבת על הרצפה בחדר השינה, וצחקתי. היסטרית, כמו שהייתה אומרת אמא שלי. פרידה הייתה בריאה לגמרי. אבחנו לה ארתרוזיס לפני שבע שנים, וזה, לפי חוות הדעת של הרופא, "לא מצריך התערבות ניתוחית".

התברר לי שה"ניתוח" היה עולה לה במקרה הטוב חמשת אלפים שקל. בסך הכול חמשת אלפים. כל השאר הלך לרהיטים חדשים בדירה שלה ברמת גן, למסעדות בימי שישי עם חברות, למתנות לנכדים מהבן השני.

למחרת, ביום שני, קבעתי פגישה סגורה בשעה תשע בבוקר — רק אני, גלעד, עורך הדין שלי ורואה החשבון של החברה. גלעד הגיע ראשון. בחולצה לבנה, עם תיקייה. התכונן לנאום.

נכנסתי לחדר הישיבות, הנחתי לפניו מסמך — ארבעים ושמונה עמודים.

— על סדר היום נושא אחד, — אמרתי. — חלוקת נכסי החברה בעקבות הגירושים.

גלעד פתח את התיקייה. הפנים שלו השתנו כמו מסך ניווט: ציפייה — אי־הבנה — פחד.

— הכול כתוב פה, — הקשתי באצבע על הנייר. — השקעת ארבעים אלף שקל הון התחלתי. הריבית שהחזרתי לך רשומה כאן בשורה נפרדת. אחר כך — המשכורת שלך במשך שש שנים: מיליון תשע מאות שבעים ושלושה אלף שקל. הכול לפי תלושים. הבונוסים שלך. החלק שלך בחברה — אפס. חוות דעת של עורך הדין.

— אביגיל, מה את מדברת? — הוא ניסה לחייך, מביט בעורך הדין ורואה החשבון. — את… בגלל אתמול? זו הייתה בדיחה!

— פרידה מחלימה, — שלפתי את הטלפון, פתחתי את האישור הרפואי על המסך. — תודה לאל, אין צורך בניתוח. אז אני כבר לא מממנת את החשבונות שלה. בסך הכול תוך שנתיים העברתי לה שלוש מאות שישים אלף שקל. ליוגה, מתנות ומסעדות.

גלעד שתק.

— ודרך אגב, — לקחתי את התיקייה מידיו, — הרכב. זה שלמטה. הוא רשום על שמי. לפי ההסכם שלנו, הוא שלי. כמו גם הדירה בהרצליה. כמו גם החשבון שאליו רצית הבוקר להעביר לאמא שנים עשר אלף שקל. חסמתי אותו בשמונה בבוקר.

הוא קפץ ממקומו. הכיסא נפל על הרצפה.

— את לא תעזי! זו המשכורת שלי!

— לא, — שלפתי מהכיס את מפתחות הרכב והנחתי אותם על השולחן. — זו הייתה המשפחה שלנו. עכשיו זה אחרת.

הוא עמד והביט במפתחות. אחר כך הפנה מבט אליי. בחדר הישיבות השתררה שתיקה, כמו באולם בית משפט לפני גזר דין.

— אני אילחם, — הוא סחט מעצמו.

— אז תצטרך עורך דין. יש לך כסף, גלעד? חסכונות? לפחות למקדמה.

הוא שתק. ידעתי את התשובה מראש. הוא חי ממשכורת למשכורת, והחשבון "ליום סגריר" היה בבנק שלי ועל שמי.

לקחתי את הטלפון, האישור הרפואי, הרמתי את המפתחות.

— פרידה יכולה להתקשר כמה שהיא רוצה. המספר של הקליניקה והמספר הפרטי שלה חסומים. הגירושים יסודרו ברבנות. עוד תשעים יום ואתה חופשי ממני ומהעסק שלי. מזל טוב.

ויצאתי.

בכניסה לבניין נדף ריח גשם אביבי ואבקת כביסה מהדירה השכנה. איפשהו נטרקה דלת. התיישבתי ברכב הישן שלו, קילפתי את המדבקה מהשקע בכנף וזרקתי אותה לפח.

אחר כך נסעתי לקנות רכב חדש — חשמלי, לבן, עם גג פנורמי. שילמתי במזומן: מאה שמונים אלף שקל.

המנוע התנרנה. לחצתי על דוושת הגז, הבטתי לרגע במראה האחורית, ולא הסתכלתי אחורה שוב.