נעל של דניאל שלא הזיזו כלום

השרשרת שלא נשאר לשתוק בתחתית

כשמאיה זילברמן פגשה את יורם אברמוב, היא הייתה בת עשרים ושמונה, מלצרית במסעדת דגים על שפת הים בהרצליה פיתוח, והוא היה בעל חברת קבלנות שהחזיקה שני פרויקטים בהוד השרון ויאכטה בת שנתיים שעגנה במרינה של הרצליה. הוא היה מבוגר ממנה בשש עשרה שנה. בפגישה הראשונה הוא שילם טיפ שהיה גדול מהמשכורת השבועית שלה, ומאיה זכרה את זה יותר משזכרה את הפנים שלו.

השנתיים הראשונות היו נעימות, בלי הפרזות. יורם קנה לה דירת שלושה חדרים ברמת השרון על שם שניהם, ומאיה חזרה כל שבת מהשוק בכפר סבא עם שקיות מלאות ואמרה לו שהיא לא צריכה יותר מזה. הוא האמין לה, כי לא הייתה לו סיבה שלא להאמין.

השינוי הגיע בהדרגה, לא בבת אחת. במכון הכושר "פאואר זון" ברעננה, שבו התאמנה שלוש פעמים בשבוע, היא הכירה את המאמן האישי, רועי כהן, בן שלושים ושתיים, שכתפיו רחבות והיסטוריה של שני עסקים כושלים מאחוריו. בהתחלה זה היה שיחות בין סטים בחדר המשקולות. אחר כך קפה במתחם הים בהרצליה. אחר כך יותר מקפה.

באחד הערבים, בחניון של קניון עראד, כשישבו במכונית שלו עם המזגן דולק, רועי שאל אותה למה היא לא פשוט מתגרשת.

"כי אז אני מקבלת פירורים," היא ענתה, בלי לחשוב פעם שנייה. "יש לו נכסים על שם חברות, יש הסכם ממון, יש כל מיני מנגנונים. גירושים ייקחו לי שלוש שנים בבית משפט ואצא עם דירה אחת."

זה היה הרגע שבו התוכנית נולדה — לא בשיחה אחת, אלא במשך שבועות, בין הודעות וואטסאפ שנמחקו מיד אחרי הקריאה.

מאיה ידעה שיורם אוהב לצאת עם היאכטה רחוק מהחוף, לפעמים עד מול חופי קיסריה, כדי לדוג בשקט בלי סירות אחרות מסביב. אם יקרה לו משהו שם, בלב ים, מי יחשוד בה? היא התחילה להתנהג אליו יפה יותר מתמיד — הכינה לו שקשוקה בבוקר, שאלה על הפרויקט בהוד השרון, אמרה לו שהיא מתגעגעת לימים שהם היו רק שניהם. יורם, שהיה עסוק בפגישות עם קבלני משנה, לא שם לב לכלום.

בסוף אוגוסט, בסוף שבוע חם במיוחד, מאיה הציעה שייצאו ליאכטה, רק הם, בלי חברים, בלי משפחה. יורם שמח. הוא אפילו ביטל פגישה עם הבנק כדי לצאת מוקדם.

היאכטה, "כוכב הים", יצאה מהמרינה בשעה תשע בבוקר. הים היה שקט, כמעט בלי גלים, והשמש כבר צרבה למרות השעה המוקדמת. כשהחוף כבר לא נראה, יורם ירד לסיפון התחתון להביא בירה קרה, ובעלייה חזרה הוא ראה את רועי יושב על הכיסא שלו, כאילו זה הבית שלו.

"מה אתה עושה כאן?" יורם שאל, בלי להבין עדיין.

מאיה לא הספיקה לענות. מאחוריו הופיע איתן, מאבטח בן עשרים ושמונה שהיא הכירה חודשיים קודם דרך רועי, ושסוכם איתו על חמישים אלף שקל במזומן תמורת "עזרה קטנה בים". שלושתם — רועי, איתן ומאיה — התגברו על יורם תוך פחות מדקה. קשרו לו את הידיים מאחורי הגב, והכריחו אותו לכרוע על הסיפון.

רק אז הוא הבין.

"מאיה, למה?" הוא שאל, וקולו נשבר.

"כי נמאס לי לחכות," היא אמרה, בלי רגש בקול, כאילו קראה רשימת קניות.

רועי הביא שרשרת עבה, מאלה ששימשו לעגינת העוגן, וכרך אותה סביב שני הקרסוליים של יורם, קשר אותה במנעול קטן שהיה מונח בארגז הכלים. הוא הביט בה, כאילו עדיין מחכה שתעצור את זה ברגע האחרון. היא הפנתה את הראש לכיוון הים.

תוך דקות אחדות גררו אותו לקצה הסיפון. רועי דחף את העוגן ראשון, ואז, יחד עם איתן, הם דחפו את יורם אחריו. מאיה ניגשה למעקה. על פני המים נשארו כמה בועות למשך שתיים-שלוש שניות, ואז הים חזר להיות שטוח כמו שהיה קודם.

רועי חיבק אותה מאחור.

"הכול שלנו עכשיו," הוא לחש לה באוזן.

הם פתחו בקבוק שמפניה שהיה מקורר בסיפון, ושתו אותו על הסיפון, כשהיאכטה נעה לאט חזרה לכיוון החוף. מגדל השעון של המרינה בהרצליה כבר נראה באופק, כתום בשקיעה, ומאיה חשבה על הדירה שתקנה בתל אביב, על החשבון בבנק שיהיה רק שלה.

הם לא ידעו עדיין מה מחכה להם.

בחזרה לנמל, מאיה התקשרה למשטרה בקול רועד באמת — לא מתוך אשמה, אלא מפחד שמישהו יבחין בשקר. היא אמרה שיורם שתה יותר מדי בלילה, יצא לסיפון לנשום אוויר, ומעד לים. חיפושי משטרה וחיל הים נמשכו יומיים וחצי מול חופי הרצליה וקיסריה. הגופה לא נמצאה.

מאיה שיחקה את תפקיד האלמנה השבורה בשלמות. בהלוויה — שנערכה בלי ארון, רק עם תמונה גדולה על חצובה — היא בכתה כל כך אמינה שחברים של יורם ניגשו לחבק דווקא אותה, לנחם אותה. אף אחד לא חשד בכלום.

אבל הייתה בעיה. עורך הדין של המשפחה, גדעון לוי, הסביר למאיה שהיא לא יכולה לגעת בנכסים באופן מיידי. צריך צו מותה רשמי, וזה דורש שהמשטרה תסגור את התיק כתאונה, תהליך שיכול לקחת חודשים. מאיה, שרצתה לסגור את חשבון הבנק העסקי ולמכור את הפרויקט בהוד השרון תוך שבועות, התחילה לאבד סבלנות. היא ורועי החליפו הודעות על מכירת הבתים ועל העברת כספים, בטוחים שאין להם ממה לפחד.

מה שקרה בים, כפי שהתברר מאוחר יותר, היה כזה: יורם צלל שנים כתחביב, ותמיד שמר על ציוד חירום קטן מוסתר בתא כלים מתחת לספסל הישיבה בסיפון — סכין צלילה קטנה, תפורה בכיס נסתר במכנסיים שלו כבר שנים, הרגל שהתחיל אחרי תקרית צלילה ישנה שכמעט עלתה לו בחיים. כשדחפו אותו למים, קצה השרשרת נתפס לרגע בברזל בולט של גוף היאכטה, ושבריר השנייה הזה עצר את השקיעה שלו מספיק כדי שיצליח לשלוף את הסכין ולחתוך את הקשר במנעול הפלסטי הזול שרועי השתמש בו במקום מנעול מתכת אמיתי — טעות שהצילה לו את החיים.

הוא עלה לפני השטח כבר הרחק מאחורי היאכטה, שהמשיכה בשלה בלי לשים לב. בכוחות אחרונים, כשהמלח שרף לו את הריאות, הוא שחה לכיוון סירת דיג קטנה שראה באופק. שני דייגים, אבי ומשה, מקיבוץ מעגן מיכאל, שחזרו מלילה של דיג ליד המפרץ, משו אותו מהמים בקושי מכיר את עצמו.

יורם רצה להתקשר למשטרה מיד, אבל החוקר שקיבל את התיק, ניר שגיא, ביקש ממנו לשתוק כמה ימים. עדותו לבדה, הסביר החוקר, לא תספיק מול אישה שכבר בכתה בהלוויה מול עדים — צריך היה לתעד את מאיה ואת רועי מדברים על הכסף בזמן אמת, לפני שהם יידעו שהתוכנית נכשלה. יורם, המום ופצוע, הסכים לשכב במרפאה פרטית בכפר סבא בלי לדווח לאיש, בעוד המשטרה עוקבת אחרי מאיה מרחוק.

ואז, ביום השלישי להמתנה, קיבל ניר שגיא ראיה שלא ציפה לה: מצלמת אבטחה קטנה שיורם התקין בסיפון העליון שלושה חודשים קודם, אחרי שנעלמו ממנו שני זוגות משקפי שמש יקרים וכסף מארנק. המצלמה, מוסתרת בתוך פנס תאורה, גיבתה את ההקלטות שלה לענן אוטומטית כל לילה — יורם עצמו שכח מקיומה, וגם רועי ומאיה לא ידעו עליה. כשהחוקרים ניגשו לספק שירותי הענן וקיבלו צו, הם מצאו את הסרטון: מהרגע שבו הופיע רועי על הסיפון ועד השקיעה של יורם למים. יחד עם הודעות הוואטסאפ שמאיה שלחה לרועי על מכירת הפרויקטים, ועם העברה בנקאית של חמישים אלף שקל לחשבון של איתן יום לפני היציאה לים, זה היה מספיק כדי לסגור את התיק לגמרי.

כשהראו למאיה את הסרטון בחדר החקירות בתחנת המרכזית בהרצליה, היא לא הכחישה יותר. באותו ערב עצרו את רועי במכון הכושר, באמצע שיעור, ואת איתן בביתו בנתניה, לפני שהספיק לגעת בכסף שקיבל.

שישה חודשים אחר כך, יורם ישב מול עורך הדין גדעון לוי, לא כדי לחלק את הרכוש, אלא כדי לחתום על מסמך אחר לגמרי: העברת הבעלות המלאה בשני הפרויקטים בהוד השרון ובחברת הקבלנות לשמו בלבד, ללא כל שותפות רשומה על שם מאיה, וביטול ההסכם המשותף על הדירה ברמת השרון. את חלקה של מאיה בדירה, שהייתה שווה כמעט מיליון וחצי שקל, הוא לא מכר ולא שמר — הוא תרם אותו, בהליך משפטי מסודר דרך עמותת "לב אחד", לטובת בניית מרכז שיקום לניצולי צלילה ותאונות ים בבית חולים שיבא. על גבי הצ'ק, שנשלח לפרסום בטקס קטן שיורם לא הגיע אליו, נכתב רק: "לזכר מי שלא נשאר לשתוק בתחתית".

מאיה קיבלה שבע שנות מאסר בפועל, רועי תשע, ואיתן חמש בעקבות עסקת טיעון. שנה אחרי גזר הדין הגיע ליורם מכתב מבית הסוהר נווה תרצה, בלי חתימה, ובו רק משפט אחד: היא שאלה אם הוא סלח לה. הוא לא ענה. המכתב נשאר סגור, בתוך תיקייה ישנה, יחד עם עותק מודפס מהסרטון שהציל לו את החיים — התיקייה שהוא לא פתח מאז יום המשפט, ושגם היום עומדת סגורה במגירה התחתונה של השולחן במשרד בהוד השרון.