Шתיקה שנבחרה בשארית ואדי חנין

מיכה זכריה, בן חמישים ושלוש, ישב על כיסא פלסטיק בפרוזדור של עמותת "בית לחיות" ליד באר שבע ופחד לזוז. על הכתף השמאלית שלו רבצה חתולה. לא ישבה, לא נאחזה — ממש נמסה על הז'קט, ומיללת ברעש כזה שהרעד עבר ישר מתחת לעצם הבריח. ובברכיים שלו הייתה תיקיית ניילון עם מסמכים על חיה אחרת לגמרי. בתיקייה היה כלב. בן שנתיים, מלינואה, רגליים חזקות, מבט רגוע. בשביל הכלב הזה בדיוק הוא בא לכאן, מקיבוץ שלו שליד נתיבות, בבוקר יום שלישי. על החתולה הוא לא ידע כלום. ובעיקר — לא רצה לדעת.

עוד שעה קודם הכול היה פשוט. מיכה מגדל תרנגולות לביצים, יש לו לול ומחסן ציוד ליד הבית, ולפני חודשיים גנבו לו משאבת מים ומרסס. השכן שלו, יעקב, איבד מזגן חיצוני ומקדחה חשמלית — פרצו לו למחסן באמצע הלילה, בלי שהכלב הישן שלו בכלל נבח. מיכה התקין מצלמה מעל השער עוד בקיץ, אבל מצלמה רק מצלמת, לא נובחת ולא נושכת. "אתה צריך כלב חי", אמר לו גיסו, רפי. "משהו שינבח". ככה מיכה הגיע בבוקר יום שלישי לעמותה בכביש היוצא מהעיר, בשעה עשר וחצי.

מאחורי הדלפק ישבה בחורה צעירה עם סווצ'ר כחול. על התג רשום "שירה". היא הרימה את הראש, ראתה מבקר גדול וזקן אפור, ובלי משים התיישרה.

"בוקר טוב. אני צריך כלב", אמר מיכה.

"איזה סוג?"

"גדול. לחצר. שינבח ולא ייתן לזרים להיכנס".

שירה שלפה תיקייה.

"יש לנו כמה. אבוא אראה לך. חתול לא שוקלים בכלל?"

מיכה עיווה את הפנים — לא בכעס, סתם כאילו הציעו לו מטריה ביום שמשי.

"שירה", הוא הביט בתג, "מחתול בחצר יש תועלת כמו מקציר בערב שבת. בלי להעליב".

"בכלל לא", היא ענתה, והסתירה חיוך מאחורי התיקייה.

היא הובילה אותו במסדרון ארוך. משני הצדדים היו כלובי חתולים, אבל מיכה אפילו לא הפנה את הראש לכיוון הזה. בחצר האחורית היה סוף אוקטובר: אוויר קריר, ריח אבק וגשם ראשון שירד לפני יומיים, שלוליות קטנות ליד השער. הכלבים התחילו לנבוח מיד כשנפתחה הדלת. מישהו נדחף באף לרשת, מישהו רץ קדימה ואחורה לאורך הגדר. מיכה ניגש לכל כלוב ושאל בקצרה. גיל. בריאות. אופי. איך מתנהג בלילה. הוא הסתכל על הכלבים כמו שמסתכלים על ציוד שצריך לעמוד בחורף.

ליד לפני-האחרון שירה עצרה.

"הנה. ריקי, בן שנתיים. המשפחה עברה דירה בתל אביב ולא יכלה לקחת אותו, השכנים הביאו אותו אלינו".

מיכה כרע.

הכלב ניגש, הריח את האצבעות דרך הרשת ולא נרתע.

"אפשר לצאת איתו לטיול?"

"בטח. רק אכין אישור יציאה. חכה רגע ליד הכניסה".

מיכה חזר לבניין והלך במסדרון לאט, ידיים בכיסים, צעד כבד. עבר ליד לוח מודעות. ושוב מצא את עצמו ליד כלובי החתולים. הדלת הקיצונית הייתה פתוחה חצי — שם בדיוק החליפו קערות מים. ואז שמע קול. משהו בין חריקת שער לגרגור של יונה. קצר, תובעני. ובעיקר — מופנה אליו אישית.

מיכה עצר. על המדף העליון ישבה חתולה אפורה. רגילה, לא רזה ולא שמנה. אבל העיניים שלה היו ירוקות בוהקות, עם אותו מבט שיש לשחקן קלפים ותיק שכבר יודע איך המשחק ייגמר. החתולה הסתכלה ישר עליו. לא על שירה. לא על המתנדבת עם הקערות. על האיש הגדול והזקן הזה.

מיכה לא הספיק לזוז. החתולה קפצה. מדויק, בלי היסוס, כאילו מדדה את המרחק מראש. נחתה רכות על הכתף, נעצה ציפורניים בבד העבה של הז'קט והתמקמה בנחת, כאילו כל חייה עשתה רק את זה. ואז התחילה למלמל בקול. חזק. בכל המסדרון.

"מה זה?" הצליח מיכה רק להוציא מהפה.

החתולה שפשפה לחי בזקן שלו.

בשלושים שנה מיכה כרת עצים, תיקן גגות, תיקן טרקטורים, ופעם אחת יחד עם שני גברים חילץ משאית שקועה בבוץ. אבל להוריד ארבעה קילו חתול מהכתף התברר כמשימה מסוג אחר לגמרי. בהתחלה הוא ניסה בעדינות. הכניס כף יד מתחת לבטן החתולה ומשך למטה. החתולה נדחקה לז'קט אפילו יותר חזק, הגרגור התגבר, והציפורניים נעצו עמוק יותר בבד.

"תשמעי", אמר מיכה. "פנית לכתובת לא נכונה".

החתולה עצמה עיניים בהנאה.

אז מיכה חיבק אותה בשתי ידיים. החתולה שחררה רגל אחת ומיד תפסה בכיס החזה. נהיה רק גרוע יותר: עכשיו היא תלתה עצמה על הז'קט כמו מטפס על סלע, וחוקי הכבידה כלל לא נגעו לה.

מעבר לפינה יצאה שירה עם דפים. ראתה את מיכה. ראתה את החתולה. עצרה. על הפנים שלה קודם הופתעות, אחר כך הבנה, ואז התחילה מלחמה נואשת עם הרצון לפרוץ בצחוק.

"מה זה?" שאל מיכה.

"זו טליה", אמרה שירה, נושכת שפה. "היא אצלנו מיוני. בכלל לא ניגשת לאנשים".

"תראי. אלי היא ניגשה".

הוא ניסה שוב. טליה התפתלה, כאילו הפכה לנוזל, עברה מהכתף ישר לצוואר, ותוך שנייה כבר שכבה שם כמו צווארון אפור. חם, רועש, ובלי שום כוונה לרדת.

"אולי תשב רגע?" הציעה שירה בזהירות. "לפעמים הם בעצמם עוזבים, אם מחכים קצת".

מיכה הביט בה, ניסה להעיף עין בזווית לכיוון החתולה, וכבד התיישב על הכיסא הפלסטיק ליד הקיר. עברה דקה. החתולה נשארה במקום. עברו עוד חמש. טליה זזה מהצוואר בחזרה לכתף, התמקמה בנוחות והתחילה לגרד קצב בכפות על הז'קם — הציפורניים נעלמו והופיעו, כמו בוכנות של מנגנון קטן.

מיכה השתעל.

"היא תמיד ככה?"

שירה התיישבה לידו והניחה את התיקייה על הברכיים.

"לא. ממש לא. היא הגיעה אלינו מדירה. המשפחה עברה דירה וסגרה את הדלת. סתם סגרו ונסעו".

"והחתולה?"

"נשארה".

מיכה הפסיק לזעוף.

"כמה זמן היא ישבה שם?"

"אחד עשר ימים. השכנים דרך הקיר שמעו אותה בוכה".

שניהם שתקו. "כשלבסוף פתחו את הדלת", אמרה שירה בשקט יותר, "היא ישבה בפרוזדור הכניסה. לא בחדר, לא מתחת לאמבטיה, לא מאחורי הארון. בפרוזדור, עם הפנים לדלת. כאילו עדיין חיכתה שיחזרו".

מיכה לא ענה כלום. הוא ידע איך זה — לשבת בבית ריק ולהביט בדלת. אחרי שאשתו נפטרה, לפני חמש שנים, הוא בעצמו ישב ככה לילות שלמים במטבח בקיבוץ, מחכה לצליל מפתח שכבר לא יבוא. הוא הרים יד וגירד לאט מאחורי אוזני החתולה. טליה עצמה עיניים וגרגרה חזק יותר.

"את הכלב אני עדיין רוצה", אמר מיכה אחרי רגע. "לחצר. שינבח".

"בסדר", אמרה שירה. "ריקי מחכה לך בחוץ".

"אבל אותה", מיכה הביט בחתולה על הכתף, "אני לוקח גם".

שירה הרימה גבה. "חתול לא שומר על חצר, אמרת".

"לא אמרתי שאני לוקח אותה לחצר". מיכה קם, בזהירות, כדי לא להפיל את הנוסעת שלו. "אני לוקח אותה הביתה. לתוך הבית. שתשב על המרפסת ותביט על מי שחוזר".

שבוע לאחר מכן, ברכב הפיקאפ הלבן שלו, שני נוסעים ישבו על המושב האחורי: ריקי, קשור ברצועה, ראש מונח על החלון, ותיבת נשיאה עם טליה שמלמלת מבפנים כל הדרך מבאר שבע עד הקיבוץ. בכניסה לחצר מיכה פתח את השער, שחרר את ריקי — שרץ ישר לפינה ליד הלול והתחיל לרחרח את הגדר בשקדנות של עובד חדש. ואת טליה הוא הוציא בזרועות ישר אל המרפסת, ליד הכיסא שבו ישבה פעם אשתו עם כוס תה בערבים.

טליה קפצה על מסעד הכיסא, סובבה את עצמה פעמיים ושכבה, פנים אל השער.

מיכה עמד עוד רגע, הביט בה, ואז הלך למטבח להביא לה קערית חלב.