המפתח השלישי לחדר 214

רותי כהן ספרה את הכסף בקופה של בית ההארחה בפעם השנייה באותו בוקר, ומספר לא הסתדר לה. שמונה מאות שקל חסרים. לא טעות של עשר שקלים, לא עודף ששכחו להחזיר — שמונה מאות, בול, כאילו מישהו ידע בדיוק כמה לקחת.

בית ההארחה "נוף הכינרת" בטבריה היה שלה ושל בעלה המנוח, ז'ק, שמונה עשרה שנה. אחרי שז'ק נפטר לפני שנתיים מהתקף לב באמצע העונה — ממש בשיא הקיץ, כשכל שנים עשר החדרים היו תפוסים — רותי נשארה לבד עם המקום, עם המשכנתא, ועם בן אחד, עידו, שחזר "לעזור" בדיוק חודש אחרי הלוויה.

עידו היה בן שלושים ואחת, גרוש טרי, עם חוב לא קטן על עסק דגים שנסגר בעכו. הוא הציע לעבור לגור בחדר הקטן ליד המשרד "רק עד שיתאזן", וניהל את ההזמנות, את האתר, את הקבוצה בוואטסאפ עם הספקים. רותי הייתה אסירת תודה. עד לפני חודשיים.

זה התחיל בקטנות. הזמנה שנעלמה מהיומן והאורחים הגיעו בלי חדר. תשלום במזומן מזוג מרמת גן שרותי בטוחה שקיבלה, ועידו טען שמעולם לא ראה. ואז — הכסף מהקופה, פעם אחר פעם, תמיד כשעידו "היה בדיוק שם" לבד.

"אמא, את סתם לא זוכרת," הוא אמר לה אתמול בערב, כשישבו במטבח המשותף מעל צלחות עם שאריות מרק עוף שהתקרר. "את בת שישים ושתיים, זה קורה."

זה המשפט שגרם לה לא לישון. לא הכעס — הפחד שאולי הוא צודק.

בבוקר ההוא, השלישי ברציפות עם חוסר בקופה, רותי לא אמרה כלום. היא הלכה למשרד, פתחה את המגירה עם קבלות שנתיים אחורה, ומצאה מה שחיפשה: חוזה שכירות על שם עידו כהן, דירת שני חדרים ברחוב הירדן, טבריה. חתום לפני חמישה שבועות. דמי שכירות: שלושת אלפים ומאתיים שקל לחודש.

בן שאין לו כלום, שגר "זמנית" בחדר ליד המשרד של אמא שלו — שוכר דירה בעיר, בשקט, בלי לספר.

היא לא התעמתה איתו מיד. היא חיכתה.

יום שלישי בערב, כשעידו יצא "לפגוש חבר" עם התיק הכתום שהוא תמיד לוקח איתו, רותי התקשרה לגלית אלפסי, השכנה שמנקה בבתי מלון בעיר כבר עשרים שנה ורואה הכל. "גלית, תגידי לי — את מכירה מישהו בחברת הניקיון שעובד גם באולם אירועים ברחוב הירדן?"

גלית ידעה בדיוק. תוך שעה רותי כבר יודעת שהדירה שעידו שוכר לא ריקה — מתגוררת בה בחורה בשם נועה, שרותי לא הכירה בכלל, וששניהם "מתחתנים בקיץ הבא".

חתונה. שכירות. שלושת אלפים ומאתיים בחודש. ומאיפה, אם לא מהקופה של בית ההארחה שאבא שלו בנה קרש אחר קרש?

רותי לא צעקה כשעידו חזר באותו לילה, קרוב לחצות, עם ריח של פלאפל וסיגריה על החולצה. היא רק שמה על השולחן שני דברים: את החוזה, ואת דף התנועות של חשבון הבנק המשותף — של העסק — שהיא הדפיסה במשרד הדואר.

"תסביר לי את זה," היא אמרה, והצביעה על משיכה של אלף ומאתיים שקל במזומן, יום לפני שהיא גילתה את החוסר האחרון בקופה.

עידו הביט בדף. הפנים שלו לא זזו, אבל האצבעות על התיק הכתום נעצרו לגמרי.

"זה היה הלוואה," הוא אמר. "התכוונתי להחזיר."

"הלוואה ממי? ממני? שאלת אותי?"

"לא רציתי להטריד אותך אחרי אבא."

"אז גנבת."

המילה נפלה על השולחן כמו כוס שנשברה. עידו קם, כמעט הפיל את הכיסא. "את מדברת אליי כמו שהוא היה מדבר. תמיד ככה — אני לא מספיק טוב, אני תמיד הבעיה."

"אני לא מדברת על מי שאתה. אני מדברת על שמונה מאות שקל בשלישי, ועל אלף ומאתיים בחשבון, ועל דירה שהחתמת עליה בלי לספר לי מילה, בזמן שאתה אוכל בבית שלי ואומר לי שאני שוכחת."

היא לא חיכתה לתשובה. באותו לילה עצמו היא הוציאה מהארון את מזוודת המסמכים של ז'ק ומצאה בה את התעודות של החדר הקטן ליד המשרד — הרשום עדיין על שמה, כמובן, כמו כל הנכס. בבוקר היא הייתה כבר אצל עורך הדין שלה, רמי בוזגלו, ברחוב הבניין ליד הכיכר.

"אני רוצה שתי דברים," היא אמרה לו. "אחד — צו הרחקה מיידי מהעסק, לא מהבית, מהעסק. הוא לא יגע בקופה, לא בחשבון, לא ביומן ההזמנות. שתיים — אני רוצה למכור את בית ההארחה."

רמי הרים גבה. "את שלושים ושתיים שנים בטבריה, רותי, לאט. תני לזה לשקוע."

"שקע מספיק. שמונה עשרה שנה עבדנו על המקום הזה, ז'ק ואני, מהיסודות. אני לא אתן לו להתמוסס ביד של מישהו שמוכר את החדרים שלי כדי לממן חתונה שאני אפילו לא הוזמנתי אליה."

באותו יום היא שינתה את הקוד לכספת, החליפה את המנעול במשרד, והעבירה את החשבון לניהול בשם אחד בלבד — שלה. כשעידו חזר בערב ומצא שהכרטיס שלו לא עובד בדלת המשרד, הוא דפק. שוב ושוב.

היא פתחה, אבל לא הזמינה אותו פנימה.

"את סוגרת אותי בחוץ מהבית של אבא שלי?"

"אני סוגרת אותך בחוץ מהעסק שאני מנהלת. הבית שלך פתוח, החדר שלך שם. אבל הכסף שנכנס לפה — הוא לא נוגע לך יותר."

הוא ניסה להזכיר לה את ז'ק, את הבטחות שהוא אמר שאביו נתן לו על העתיד של המקום. רותי הקשיבה בלי לזוז, ואז אמרה: "אבא שלך היה מת מבושה אם היה יודע שאתה גונב מקופה שהוא בנה בשתי ידיים. אל תדבר לי עליו כדי להצדיק מה שעשית."

תוך שבועיים היא חתמה עם משפחה מהצפון שרצתה לקנות את "נוף הכינרת" ולהמשיך להפעיל אותו כבית הארחה — לא למכור לקבלן, לא להרוס. שני מיליון וחצי שקל, מהם היא הפרישה חלק לפתיחת חשבון חדש בבנק בכרמיאל, עיר שאין לה שם היסטוריה עם אף אחד, ועברה לגור ליד אחותה.

לעידו היא לא נתנה כלום מהתמורה. לא מתוך נקמה — היא אמרה את זה לרמי במפורש, ישבה מולו במשרד וחתמה על הניירות בלי יד רועדת — אלא כי הכסף הזה הוא מה שנשאר משמונה עשרה שנה של עבודה, ואי אפשר לתת אותו למי שכבר לקח ממנו בלי לשאול.

ביום שהמפתחות עברו לבעלים החדשים, רותי עמדה בחדר האוכל הריק, שם התמונה של ז'ק עדיין תלויה מעל דלפק הקבלה. היא הורידה אותה בעצמה, עטפה אותה בבד רך, ושמה אותה בתיק. את שאר הדברים היא השאירה.

בטלפון שלה, באותו ערב, הגיעה הודעה אחת מעידו: "את יודעת שנועה בהריון? אני צריך את הכסף הזה יותר ממך עכשיו."

היא קראה את ההודעה פעם אחת, ליד שולחן המטבח החדש בכרמיאל, עם כוס תה שכבר הצטנן. היא לא ענתה. שמה את הטלפון על השולחן, הפוך, ליד תמונת ז'ק שעדיין לא מצאה לה מקום על הקיר.