השער שהצילה גל שתקן

אני יואב, אבא של גל, בת השנתיים שלי, ובעלה של דנה. ואני זה שצריך לספר את החלק הזה, כי באותו יום שישי בצהריים אני הייתי זה שראה הכי הרבה, ודווקא אני הייתי זה שכמעט לא הבין כלום.

היינו בבית שלנו ברחוב הדקל בכפר סבא, קומה אחת עם חצר קטנה מוקפת גדר עץ ירוקה שצבעתי לפני שנתיים. דנה הייתה בפנים, שוטפת כלים אחרי ארוחת הצהריים – חומוס, סלט וקציצות שנשארו מיום שישי. אני ישבתי במרפסת עם הלפטופ פתוח, אמור לסיים דוח עבודה, אבל בעיקר מסתכל על גל שרצה יחפה על הדשא בשמלה הוורודה שלה, זאת עם הפרפרים שדודה שלה הביאה מאילת.

רקס, הכלב שלנו, גזע רועה גרמני בן חמש, שכב בצל עץ הזית באמצע החצר. הוא היה איתנו עוד לפני שגל נולדה. חלמתי פעם שהוא יגן עליה, אבל בפועל הוא פשוט היה איתה – שוכב, נותן לה למשוך לו באוזניים, לא זז אם היא לא זזה קודם.

אני שמעתי את זה לפני דנה. קליק מתכתי, עדין, כמעט לא-שם. חשבתי שזה אחד הצעצועים של גל, אולי הגלגלצ'ים הקטנים שהיא סוחבת איתה לכל מקום. לא הרמתי את הראש מהמסך.

ואז רקס קם.

לא "קם" כמו שכלב קם כשהוא משתעמם. הוא זינק, כאילו מישהו דחף אותו מאחור. רגליים נטעו באדמה, גוף נמוך, והוא רץ – רץ ממש, לכיוון גל, נובח בקול שמעולם לא שמעתי ממנו. לא הנביחה שהוא נובח לשליח של דואר ישראל. משהו אחר. משהו שקרע.

קפצתי מהכיסא כל כך מהר שהלפטופ נפל על הרצפה המרוצפת של המרפסת. שמעתי את דנה צורחת "רקס!" מהמטבח, ושמעתי את הצלחת שלה מתנפצת בכיור.

מהמקום שלי ראיתי הכל בזווית שדנה לא ראתה. ראיתי את גל קופאת, את הידיים הקטנות שלה עולות לחזה. ראיתי את רקס מגיע אליה ולא עוצר – מתייצב לפניה, גוף בצד, חוסם לה כל תזוזה. היא ניסתה לעקוף אותו שמאלה, הוא זז שמאלה. ימינה – הוא שם. נבח ישר מולה, שיניים חשופות, וזה היה הרגע שבו גם אני, אבא שלה, חשבתי: הכלב השתגע.

רצתי מהמרפסת, קפצתי מעל שתי המדרגות, וברגע שהגעתי לדשא ראיתי מה שדנה עדיין לא ראתה כי היא רצה מכיוון אחר: השער. השער הקטן בגדר, זה שמוביל לרחוב, היה פתוח. לא לרווחה – רק חריץ, כמו שלושים סנטימטר. מספיק בדיוק לילדה בת שנתיים לזחול דרכו.

אני זוכר שהריח באוויר היה ריח של דשא גזום – השכן שלנו, מר בוארון, גזם את המדשאה שלו באותו בוקר, והריח הזה נשאר לי בראש כל הערב, מוזר איך המוח שומר דברים כאלה דווקא ברגע הכי גרוע בחיים.

דנה הגיעה שנייה לפני, תפסה את גל בזרועות, ורקס עדיין לא זז מהמקום. הוא היה מתוח כמו חוט. ואז שמעתי את זה – צמיגים. מכונית, נראה לי קורולה לבנה או משהו דומה, עברה ברחוב שלנו הרבה יותר מהר משלושים קמ"ש המותרים, ולא האטה, ולא הבחינה בכלום. השער הפתוח היה בדיוק בקו הראייה שלה לכביש.

אם גל הייתה עוד שנייה וחצי מוקדם יותר ליד השער, זה לא נגמר עם רקס נובח. זה נגמר בבית חולים מאיר בכפר סבא, במסדרון, עם רופא שמדבר איתנו בקול שקט מדי.

כרעתי על הברכיים בדשא, ליד דנה וגל, ורקס פתאום השתתק. הוא בא, נגע באף באצבעות הרגליים החשופות של גל, כמו בדיקה, וואי-פיי קטן של "את בסדר?". הזנב שלו זז פעם אחת, לא בטוח.

דנה בכתה, אני ראיתי אותה מתנצלת בפני הכלב, ואני – אני פשוט ישבתי שם, מנסה להבין למה אני, האבא, שראה את הכל בזווית הכי טובה, הגעתי אחרון לתמונה המלאה. חשבתי על הדוח שרציתי לסיים. חשבתי כמה שניות לקח לי להרים את הראש מהמסך. זאת הייתה המחשבה שהכי הכאיבה לי באותו ערב, יותר מהפחד עצמו.

בערב, אחרי שגל נרדמה מותשת מבכי, ישבתי על המרפסת עם בירה שלא שתיתי ממנה בכלל, רק אחזתי בבקבוק. דנה יצאה, ישבה לידי, ואמרה: "תבדוק את המנעול של השער, אני לא סומכת עליו יותר." לא אמרתי כלום, רק הנהנתי, כי הבנתי שזה לא בקשה, זו קביעה.

רקס שכב ליד דלת החדר של גל כל הלילה. קמתי פעמיים לבדוק, ובפעמיים הוא היה ער, אוזניים זקופות, עיניים פקוחות לכיוון החדר.

למחרת בבוקר נסעתי לחנות חומרי בניין ברחוב ויצמן וקניתי מנעול שני, גבוה, כזה שרק מבוגר מגיע אליו. שילמתי מאתיים ועשרים שקל על המנעול והברגים, ועוד שיחת טלפון לחברת "שמירה ירוקה" שמתקינה גדרות – הצעת מחיר לגדר חדשה, גבוהה יותר, בעלות של כשלושת אלפים שקל, שאישרתי באותו יום בלי לחשוב פעמיים.

בזמן שהתקנתי את המנעול החדש, גל ישבה על המרפסת בחיקה של דנה, ורקס שכב לרגליהן. גל התכופפה ונגעה באוזן שלו ואמרה: "רקס רועש." דנה ליטפה לה את הראש ואמרה: "כן מתוקה, רקס היה רועש מאוד."

אני הברגתי את המנעול האחרון, בדקתי אותו פעמיים, משכתי בשער בכוח לוודא שהוא לא זז מילימטר. רק אז הרשתי לעצמי לשבת, ולראות את גל מחבקת את הצוואר של רקס, ואותו עוצם עיניים בשמש.

מאז, כשמישהו אומר לי "זה סתם כלב", אני חושב על הקליק המתכתי ההוא, על שלושים הסנטימטרים האלה בשער, ועל זה שלקח לי יותר מדי שניות להרים את הראש מהמסך. אני לא מתקן אותם. אני רק שותק, וחושב על המנעול הגבוה שהתקנתי, ועל כך שהוא עדיין שם, בדוק כל בוקר, בלי שאני צריך להזכיר לעצמי למה.