עשרים שקל למונית – הגרסה של אלון

לא זרקתי חמישים שקל על השיש כי לא אכפת לי. זרקתי אותם כי חשבתי שזה בדיוק מה שצריך – מונית, עשרים דקות, וזהו. מה שלא הבנתי אז זה שברגע שהיא הרימה את השטרות ההם מהשיש בשתיקה, בלי לצעוק, בלי להתווכח – זה כבר היה נגמר. פשוט לקח לי עוד שנה להבין את זה.

אני אלון, בן שלושים ושבע, מנהל סוכנות ביטוח בפתח תקווה. אשתי לשעבר, מיכל, הייתה בהיריון תשיעי כשזה קרה – ערב אחד בסוף אוקטובר, בדירה שלנו ברחוב ז'בוטינסקי. היה לי דיינר עם לקוח גדול, חברת השקעות מתל אביב, עסקה שעבדתי עליה חודשים. מיכל אמרה שהצירים במרחק חמש דקות. אני, בכנות, חשבתי שזה עוד אזעקת שווא – היא התקשרה אליי ככה כבר פעמיים באותו שבוע ובסוף זה לא היה כלום. אז אמרתי לה: "תיקחי מונית, יש גט תקסי, זה חמש דקות מפה". פתחתי את הארנק, היה לי רק חמישים שקל במזומן, שמתי על השיש ואמרתי "זה מספיק לנסיעה לאיכילוב".

אני יודע איך זה נשמע עכשיו. אבל באותו רגע, במוח שלי, זה היה פתרון הגיוני. חמישים שקל, אפליקציית גט, עשר דקות והיא שם. מה שלא ראיתי זה שבשישה חודשי ההיריון הקודמים פספסתי שלוש בדיקות אולטרסאונד, התלוננתי כשהיא העירה אותי בלילה כי הבחילות היו קשות, וקראתי לחופשת הלידה שלה "חופשה ממושכת בעבודה". מיכל לא אמרה כלום. היא לקחתה את השטרות, הורידה את הטבעת מהאצבע והניחה אותה על יד הכסף, לקחה את התיק שהיה ארוז כבר שבועיים ליד הדלת, ויצאה.

ולא ידעתי – עד יום למחרת בערך – שהיא לא נסעה לאיכילוב בכלל.

שלושה שבועות לפני זה שכחתי את יום השנה שלנו. כשהיא אמרה לי משהו על זה, אמרתי לה שהיא "יותר מדי רגישה בגלל ההורמונים". לא ידעתי שבאותו שבוע היא התקשרה לאחותה הגדולה, שרון, שגרה בחיפה. מיכל סיפרה לה הכל – דברים שאני, אז, לא חשבתי שהם סיפור בכלל. שאני מנהל את חשבון הבנק המשותף ולא מראה לה דוחות. שאני קורא לעבודה שלה, מרפאה בקופת חולים, "תחביב נחמד". שבכל ויכוח אני מזכיר לה שהדירה, הרכב וההלוואה על שמי. שרון אמרה לה משפט אחד: "אם תחליטי לצאת – אל תגידי לו. פשוט תבואי."

באותו לילה חיכתה שרון ברכב מתחת לבניין. מיכל הלכה אליה, כואבת, אוחזת בבטן. שרון ראתה אותה ושאלה: "את בלידה?" מיכל ענתה: "כנראה." שרון רצתה לנסוע לאיכילוב. מיכל אמרה: "לא לבית החולים שלו. לא בעיר שלו." נסעו צפונה, לכיוון חיפה. שעתיים אחר כך, ליד זכרון יעקב, המים ירדו לה במושב הנוסע. עוד שעה, בבית חולים קטן בקריות – כרמל מדיקל סנטר – היא כבר צרחה מכאב, ואני, בבית, התקשרתי אליה שש עשרה פעמים ברצף. היא כיבתה את הטלפון.

בשלוש וארבעים לפנות בוקר נולדה הבת שלנו, נועה. בריאה, רועשת, מושלמת. שרון החזיקה לה את היד כשהאחות שמה את נועה על החזה שלה. ואני – עדיין עומד במטבח, מסתכל על חמישים שקל וטבעת נישואין, בלי מושג איפה אשתי ואיפה הבת שלי.

גיליתי רק כעבור יממה, ולא ממנה. המרפאה של רופאת הנשים שלה התקשרה הביתה לשאול למה היא לא ילדה באיכילוב כמו שתואם. אז ידעתי שהיא ילדה – במקום אחר, בלי לספר לי. זה היה מספיק כדי להוציא אותי מדעתי. שלחתי הודעות: "איפה את?" "את לא יכולה להסתיר לי את הילדה." "את משוגעת." ואז, עשרים דקות אחר כך: "בואי הביתה, נדבר." שרון קראה את ההודעות בזמן שמיכל האכילה את נועה. "הוא במעגל," אמרה שרון. "אני יודעת," ענתה מיכל. וזה הפחיד אותה יותר מהקללות – כי היא ידעה שאני תמיד יודע להחליף מסכות. כעס. אחר כך קסם. אחר כך האשמה. אחר כך התנצלות מעורפלת שנשמעת נדיבה בלי להודות בכלום.

אחר הצהריים ההוא באה עובדת סוציאלית, דנה, לחדר שלה בבית החולים. אף אחד לא ביקש אותה – פשוט אחות שמה לב שכל פעם שהטלפון של מיכל נדלק היא קפאה. דנה שאלה: "את מרגישה בטוחה לחזור הביתה?" מיכל אמרה: "לא." בפעם הראשונה היא ענתה על זה בכנות. היא סיפרה שאני מעולם לא הרמתי עליה יד. במשך שנים היא כמעט השתמשה בעובדה הזאת כדי להצדיק את כל השאר. אחר כך היא תיארה את הסיסמאות שהחזקתי לבד, את כרטיס האשראי שביטלתי אחרי שקנתה מעיל חורף בלי לשאול אותי, את הפעם שלקחתי לה את מפתחות הרכב כי נשארה יותר מדי זמן עם חברות לעבודה, ואת האיומים שלי לתבוע חזקה מלאה כל פעם שהיא לא הסכימה איתי. דנה אמרה רק: "שליטה לא חייבת להשאיר סימנים."

באותו ערב שרון נסעה עם מיכל ונועה לביתה בחיפה. מיכל ישנה בחדר האורחים, עם עריסה ליד המיטה. בשש ועשרה בבוקר מישהו דפק בדלת. שרון הציצה בעינית. "זה הוא." זה הייתי אני. נסעתי כמעט שעתיים, בלי לישון, בלי לחשוב. צעקתי דרך הדלת: "מיכל! תפתחי! הוכחת את הצדק שלך!" נועה בכתה. שמעתי אותה – ומייד שינה הטון שלי: "מיכל, בבקשה. זאת הבת שלי." שרון התקשרה למשטרה בזמן שמיכל עמדה במסדרון, אוחזת בנועה צמוד לחזה.

כשהשוטרים הגיעו נהייתי מנומס. אמרתי שהיה אי-הבנה בין בעל לאישה. אמרתי שהיא עייפה, הורמונלית, מבולבלת אחרי הלידה. ואז עשיתי את הטעות הראשונה שלי – אמרתי לשוטרים שהיא גנבה כסף מהחשבון המשותף. היא לא נגעה בשקל. אבל ההאשמה שלי הזכירה למיכל משהו: חודשים קודם, כשחיפשה מסמך למס הכנסה, היא צילמה כמה דפי חשבון בנק אחרי ששמה לב להעברות שלא הכירה. גיליתי אחר כך שהיא ראתה שהעברתי כסף מהחיסכון המשותף לחשבון על שמי בלבד. מעל מאה חמישים אלף שקל בארבעה עשר חודשים.

באותו אחר הצהריים, כשחזרתי לפתח תקווה חושב שהפחדתי אותה מספיק, היא שלחה את הצילומים לעורכת דין למשפחה בשם ענת לוין. ענת התקשרה תוך שעה: "מיכל, אל תחזרי לבית הזה, ואל תמחקי שום דבר שהוא שולח לך." בפעם הראשונה מאז שנועה נולדה, מיכל הרגישה משהו חזק מפחד. הרגישה מוכנה.

חשבתי שהיא נעלמה בלי תוכנית. טעיתי.

ענת אף פעם לא הבטיחה שהגירושין יהיו מהירים או נוחים. היא הבטיחה משהו טוב יותר: "עובדות," היא אמרה, מקישה על הפנקס המשפטי שלה. "נבנה את זה על עובדות." המשרד שלה היה בקריית הממשלה בחיפה, עם נוף לים מתחת לשמיים אפורים של סוף אוקטובר. נועה הייתה בת אחד עשר ימים, ישנה בעגלה ליד הכיסא. מיכל לא ישנה יותר משעתיים ברציפות כבר שבוע – ובכל זאת זכרה כל מילה שענת אמרה. כי במשך שנים אימנתי אותה לפקפק בזיכרון שלה. הכחשתי דברים ששמעה בבירור. קראתי לה דרמטית, רגישה יתר על המידה, שכחנית. אם הראתה לי הודעת וואטסאפ, אמרתי שהבינה לא נכון את הטון. אם חזרה בדיוק על המילים שלי, צחקתי ושאלתי אם ההיריון פגע לה במוח.

לענת לא היה אכפת מטון. היה לה אכפת מתיעוד. התחלנו עם דפי הבנק. ההעברות הסתכמו במאה חמישים ושבעת אלפים שקל בארבעה עשר חודשים. חלק הלך לחשבון שמיכל לא ידעה שקיים. חלק לחשבון ניירות ערך על שמי. ענת אמרה למיכל לא להניח שהכסף אבד. "רכוש משותף לא הופך לרכוש נפרד רק כי אחד מבני הזוג מסתיר אותו." היא גם אמרה לה לשנות כל סיסמה שבשליטתה, להשיג עותקים של דוחות מס, לשמור כל הודעה שלי, ולרשום את התאריכים של האירועים המרכזיים בזמן שהזיכרון עוד טרי.

שלושה ימים המשכתי להתקשר. כשלא ענתה, החלפתי טקטיקה. שלחתי זר פרחים לבית של שרון. הכרטיס אמר: "בואי הביתה. נועה צריכה את שני ההורים." בלי התנצלות. בלי אזכור של חמישים השקל. בלי הכרה בזה שנטשתי אישה בהיריון תשיעי בלידה פעילה כי דיינר עם לקוח נראה לי חשוב יותר. רק הוראה מחופשת לדאגה. מיכל צילמה את הכרטיס ושלחה לענת. אז התקשרתי לאמא שלה, רינה, שגרה ברעננה.

רינה תמיד אמרה למיכל שאני "קשה אבל מצליח", כאילו ההצלחה מכפרת על הכל. השתכרתי יותר ממנה. ניהלתי סוכנות ביטוח עם שלושה סניפים. נהגתי באאודי A6. זכרתי ימי הולדת בארוחות משפחתיות. כלפי חוץ הייתי מאורגן, נדיב, שאפתן. כלפי מיכל הייתי האיש שהוריד לה גישה לבנק דיגיטלי כי היא שאלה על משיכה של שלושים אלף שקל.

רינה התקשרה לבית של שרון אחרי ארוחת ערב. "מיכל, נישואין זה קשה," אמרה. "גם לידה," ענתה מיכל. שתיקה. "הוא אמר שעזבת בלי לספר לו איפה הילדה שלו." "הילדה שלנו." "את יודעת למה אני מתכוונת." "לא. אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון." רינה נאנחה. "מה את רוצה שאני אעשה?" ובפעם הראשונה מיכל ידעה בדיוק: "תאמיני לי לפני שהוא מסביר אותי לך." רינה לא ענתה מיד. אחר כך, בשקט יותר: "ספרי לי מה קרה." אז מיכל סיפרה – הכל. כשהגיעה לחלק עם חמישים השקל על השיש, רינה הפסיקה להפריע. כששמעה על ההעברות בבנק, ביקשה שתחזור על הסכום. "מאה חמישים ושבעה אלף שקל." "ולא ידעת?" "לא." שתיקה נוספת. ואז: "את צריכה כסף?" מיכל בכתה. לא כי היא הייתה זקוקה לכסף, אלא כי זו הייתה השאלה המעשית הראשונה שמישהו במשפחה שלה שאל בלי להגיד לה מה היא אמורה להרגיש.

שבועיים אחר כך הגשתי בקשת גירושין בבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה, לפני שהיא הספיקה. ענת ציפתה לזה. "הוא רוצה יתרון של מגרש הבית," הסבירה. "והוא רוצה לכתוב את הסיפור קודם." בכתב התביעה שלי תיארתי את מיכל כלא יציבה. טענתי שהיא נטשה את בית המגורים המשותף בפתאומיות, הסתירה את לידת הבת שלנו, ופגעה בזכויות ההורות שלי. ביקשתי משמורת בלעדית זמנית.

שרון כמעט זרקה את המסמכים על השולחן. "הוא נטש אותך בלידה!" "אני יודעת." "הוא נתן לך חמישים שקל!" "אני יודעת." "ועכשיו הוא אומר שאת נטשת אותו?" "אני יודעת." אבל התביעה עדיין הפחידה את מיכל. יש משהו מוזר בלראות שקרים כתובים בשפה משפטית רשמית. הם נראים נקיים יותר. מסוכנים יותר. משפט שהיה נשמע אבסורדי בוויכוח מתחיל להיראות חזק מתחת לכותרת של בית המשפט.

ענת ראתה את הבעת הפנים שלה בשיחת וידאו. "אל תבלבלי בין טענה לפסיקה," אמרה. "הוא יכול לטעון דברים. אנחנו יכולות לענות." אז הן ענו. הן צירפו צילומי מסך מההודעות שלי מהלילה שנועה נולדה. אחת אמרה: "אם את עושה את זה בשביל לבייש אותי, תתחרטי." עוד אחת: "תביאי את הבת שלי הביתה ותפסיקי להתנהג כמו משוגעת." ובשלוש וארבעים ושמונה לפנות בוקר, פחות מחצי שעה אחרי הלידה: "יש לי עבודה בבוקר. אני לא יכול להמשיך לרדוף אחרייך."

הן הגישו את דפי הבנק. תיעדו שמיכל קיבלה טיפול רפואי, שנועה בריאה, שהיא גרה בבית יציב עם שרון, ושדרך עורכת דינה היא הציעה קשר הולם ברגע שייקבע מסגרת הורות זמנית. ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו. עורך הדין שלי אמר לי להפסיק לשלוח הודעות. מיכל ידעה כי ההודעות שלי הפכו לפתע רשמיות: "מיכל, אני מעוניין לדון בפתרון הוגן." "מיכל, אני מצטער שהתקשורת התדרדרה." "מיכל, העדיפות שלי היא טובתה של נועה." המילים לא נשמעו כמוני בכלל. בפעם הראשונה היה לי מישהו בחיים שלא הצלחתי להפחיד לקבל את הגרסה שלי.

הדיון הזמני על המשמורת התקיים שישה שבועות אחרי שנועה נולדה. מיכל נסעה בחזרה לפתח תקווה עם ענת, שרון, ותיק חיתולים עמוס כמו ציוד תרמילאי. עמדתי כבר במסדרון בית המשפט, לבוש בחליפה כחולה כהה, נעליים מצוחצחות, וההבעה שלי מארוחות עסקיות – רציני אבל נגיש. הסתכלתי על נועה קודם. אחר כך על מיכל. "את נראית עייפה," אמרתי. ענת עמדה ביניהם. "בבקשה, תקשורת דרך עורכי הדין." חייכתי. "דיברתי עם אשתי." "רשום," אמרה ענת. החיוך שלי נעלם.

הדיון נמשך פחות משעה. לא הייתה נאום דרמטי, ולא שופט שהכריז שאני מפלצת – בתי משפט אמיתיים לרוב לא נותנים סיפוק כזה. השופט שאל שאלות מעשיות. איפה נועה גרה? מי מטפל בה יום-יום? מיכל מניקה? האם ראיתי אותה מאז הלידה? האם מישהו איים על מישהו? למה מיכל עזבה את פתח תקווה?

ענת תיארה את העובדות בלי הגזמה. עורך הדין שלי טען שמיכל שללה בכוונה מאב גישה לבתו הרך-נולדת. ואז השופט שאל אותי שאלה פשוטה אחת: "ידעת שאשתך הייתה בלידה כשעזבה את בית המגורים המשותף?" זזתי בכיסא. "ידעתי שיש לה צירים." "הסעת אותה לבית החולים?" "לא." "ארגנת הסעה?" "נתתי לה כסף להסעה." "כמה?" הפסקה. "חמישים שקל." בית המשפט נדם לגמרי. השופט הביט בדפים שלו. "הייתה סיבה שלא יכולת להסיע אותה בעצמך?" "היה לי אילוץ מקצועי." "איזה סוג?" "דיינר עם לקוח." שרון הביטה ברצפה כי ידעה שאם תסתכל על מיכל, אחת מהן עלולה להגיב. השופט לא הרים את הקול. הוא לא היה צריך. "העדפת ארוחת ערב עסקית על פני הסעת אשתך, שהייתה בהיריון מלא ובצירים, לבית חולים?" ניסיתי להתאושש: "היו לה אפשרויות." "גם לך."

זה היה הכל. הצו הזמני לא נתן למיכל הכל שהיא רצתה. אבל הוא נתן לה יציבות. נועה תישאר בעיקר אצלה בזמן שהתיק נמשך. קיבלתי זמן הורות מתוזמן, בהתחלה בבלוקים קצרים יותר כי היא הייתה תינוקת ואנחנו גרנו בערים שונות. חילופים יתקיימו במקומות מוסכמים. אף אחד מההורים לא הורשה להשמיץ את השני בתקשורת הנוגעת לנועה.

מחוץ לאולם ניגשתי לפני שענת הספיקה לעצור אותי. "זה לא נגמר," אמרתי בשקט. "אני יודעת," ענתה. "את חושבת שניצחת כי השופט ריחם עלייך." "לא." "אז למה את מחייכת?" היא לא הבינה שהיא מחייכת. "כי היית חייב לענות על השאלה." "איזו שאלה?" "כמה." הלסת שלי התהדקה. היא הלכה.

התיק הכספי נעשה גרוע יותר בשבילי אחרי זה. רואה חשבון פורנזי עקב לא רק אחר מאה חמישים ושבעת האלפים ששרה מצאה, אלא גם אחר שישים וחמישה אלף שקל נוספים שהועברו דרך חשבונות העסק בדרכים שלא גיליתי בהתחלה. לא הכל היה בהכרח רכוש משותף, וענת הזהירה את מיכל לא לחגוג לפני שהחשבונאות תושלם. אבל התבנית הייתה משמעותית. עבדתי שנים להאשים אותה באחריות פיננסית ירודה, בזמן שיצרתי לעצמי בשקט דרכי מילוט.

מיכל עבדה רוב שנות הנישואים שלנו כרכזת פרויקטים במרפאה קופת חולים. היא השתכרה משכורת סבירה. אבל התעקשתי שההכנסה שלי הופכת אותי ל"מפרנס האמיתי". על פי בקשתי, המשכורת שלה נכנסה לחשבון המשותף בזמן שאני שלטתי בהשקעות ובהוצאות הגדולות. כשהיינו נשואים טריים, ההסדר הזה נראה יעיל. אחר כך הוא הפך לכלוב.

בזמן המשא ומתן דרשתי שמיכל תחזור לפתח תקווה. לא ביקשתי – דרשתי. ההצעה שלי הניחה שהיא תחזור, תשכור דירה במרחק של כעשרה קילומטרים ממני, ותסדר את העבודה שלה סביב לוח הזמנים ההורי שאני מעדיף. ענת קראה את הטיוטה. "מה את רוצה?" שאלה את מיכל. שאלה כל כך פשוטה. במשך שנים כמעט כל החלטה גדולה התחילה במה שאני רוצה, ונגמרה במה שהיא יכולה לסבול. מיכל הביטה בנועה ישנה בעגלה ליד שולחן הישיבות. "אני רוצה להישאר ליד חיפה." "למה?" "אחותי שם. יש לי אפשרות עבודה מרחוק מהמרפאה עד סוף השנה. אני יכולה להרשות לעצמי דירה שם. יש לי אפשרויות פיתוח לילדה. ואני יכולה לנשום שם." ענת הנהנה. "אז זו העמדה שלנו."

המשא ומתן נמשך ארבעה חודשים. נלחמתי על רהיטים שלא היה אכפת לי מהם, על מכשירי חשמל שלא השתמשתי בהם אף פעם, על כיסאות מרפסת שקראתי להם פעם מכוערים. בסופו של דבר מיכל הבינה – הדברים לא היו הנקודה. להפוך כל יציאה ליקרה זו הייתה הנקודה. כל שעה עם עורכי דין עלתה כסף. כל מסמך שהתעכב יצר עוד מייל. כל ויכוח הפך להזדמנות נוספת להתיש אותה. אז היא הפסיקה להתייחס לכל דרישה שלי כמו התקפה אישית. היא התייחסה לזה כמו נייר. "תשמור על שולחן האוכל. תמכור את ריהוט המרפסת. אני רוצה את התכשיטים של סבתא שלי. אתה יכול לקחת את הטלוויזיה. הדירה תוערך. החשבונות המוסתרים חייבים להיחשף. הצרכים של נועה קודמים." שוב ושוב היא צמצמה את הנישואים שלנו להחלטות. שנאתי את זה. רציתי רגש. רציתי שהיא תהיה כועסת מספיק כדי לטעות, אשמה מספיק כדי להיכנע, מפוחדת מספיק כדי לחזור. היא נתנה לי תאריכים, קבלות, לוחות זמנים וחתימות.

עד שנועה הייתה בת שישה חודשים היה לנו מסגרת הסכם. הדירה בפתח תקווה תימכר אלא אם אמחזר משכנתא ואשלם לה את חלקה בהון העצמי. קרנות הפנסיה יחולקו לפי החלק המשותף שסוכם. ההעברות השנויות במחלוקת ייכללו בחשבון הרכוש. אף אחד מאיתנו לא קיבל משמורת בלעדית. הסכמנו על תוכנית הורות שמכירה במרחק בין הבתים שלנו ומאפשרת התאמות ככל שנועה תגדל.

זה לא היה נקמה. זו הייתה יציאה.

הדיון הסופי היה ביום חמישי גשום בבית המשפט בחיפה. אחר כך, מתחת לגגון בית המשפט, ענת מסרה למיכל תיקייה. "זהו," אמרה. מיכל הביטה בדפים. שבע שנות נישואים הפכו לערימה של פחות מסנטימטר. "זה מרגיש מוזר?" שאלה ענת. "כן." "מוזר רע?" מיכל חשבה לרגע. "לא. פשוט שקט."

שרון חיכתה במכונית עם נועה. לפני שהגיעה אליהן, הטלפון שלה רעד. הודעה ממני. לרגע היא שקלה לא לקרוא אותה. אז פתחה. "הרסת את המשפחה הזאת." שישה חודשים קודם המילים האלה היו קורעות אותה. היא הייתה כותבת פסקאות של הגנה עצמית. מסבירה לי את ההתנהגות שלי בחזרה. מנסה לגרום לי להודות במה שעשיתי. במקום זה היא הקלידה ארבע מילים: "בבקשה השתמש באפליקציית ההורות." ואז, כפי שהיה מותר לפי הסכם התקשורת, היא חסמה את המספר שלי והלכה למכונית.

שנה אחר כך נועה עשתה את הצעדים הראשונים שלה בדירה של מיכל, ליד חיפה. רינה, אמא של מיכל, הייתה שם. שרון ישבה על הרצפה עם שתי ידיים פרושות. מיכל עמדה מטר וחצי משם כשנועה נשענה על הספה, התנדנדה, ועשתה שני צעדים נחושים לפני שנפלה על החיתול. כולן צעקו בשמחה. נועה נבהלה לרגע. אחר כך צחקה.

הדירה של מיכל הייתה קטנה יותר מהדירה בפתח תקווה. משטח השיש היה למינציה זולה במקום שיש אמיתי. החדר השני שימש גם כמשרד. רוב רהיטי הסלון היו יד שנייה. אבל כל מפתח בצרור שלה פתח דלת שהיא מורשית להיכנס אליה. כל שקל בחשבון הבנק שלה היה גלוי לה. כל החלטה על לאן היא הולכת הייתה שלה.

נשארתי חלק מהחיים של נועה. לוח הזמנים ההורי היה לפעמים לא נוח, מתוח, מתיש. לא הפכנו לחברים. לא היה שום פיוס מרגש כהורים משותפים. למדנו לתקשר דרך הודעות קצרות ומתועדות על איסופים, תורים רפואיים, חגים וגן. זה היה מספיק.

ביום ההולדת הראשון של נועה הגעתי לסוף השבוע המתוזמן שלי עם מתנה גדולה עטופה, נוהג ברכב שטח חדש. הסתכלתי סביב בחניון הדירה שלה. "אז פה נגמרת הדרך?" "כן." הסתכלתי לכיוון הבניין. "יכולת לקבל את הדירה." מיכל סידרה את המעיל של נועה. "לא. יכולתי לגור בדירה." הבעתי עצבנות. "את תמיד חייבת לעקם הכל." היה זמן שהיא הייתה מבלה את שארית היום תוהה אם אני צודק. הפעם היא נשקה למצח של נועה, מסרה לי את התיק שלה ואמרה: "התרופה לאלרגיה שלה בכיס הקדמי. שני וחצי מיליליטר אם צריך. ההוראות באפליקציה." חיכיתי למשהו נוסף. לא היה כלום. היא צפתה בי חוגר את נועה בכיסא הבטיחות. אחר כך עלתה במדרגות.

על השולחן שלה עומדת קופסת עץ קטנה ששרון נתנה לה אחרי הגירושין. בפנים שני דברים: טבעת הנישואין הישנה שלה. וחמישים שקל. אותם שטרות? לא. אלה נשארו על השיש בפתח תקווה. מיכל לא ראתה אותם שוב אף פעם. אלה היו תחליפים – שטר של עשרים ושטר של שלושים. שרון שמה אותם בקופסה עם פתק: "בשביל הנסיעה שאף פעם לא לקחת."

ואני עדיין חושב לפעמים על הרגע ההוא במטבח, כשזרקתי את חמישים השקל על השיש וציפיתי שהיא פשוט תרים אותם. מספיק כסף. מספיק דאגה. מספיק נישואים. במשך שנים היא קיבלה כל מה שהצעתי ועבדה קשה נורא להפוך את זה למשהו שאפשר לחיות איתו. באותו לילה היא הפסיקה. היא לא נסעה לבית החולים שציפיתי. היא לא חזרה לדירה ששלטתי בה. היא לא המשיכה בסיפור שכתבתי בשבילה, שבו אני הספק והיא האישה הקשה שאמורה להיות אסירת תודה. היא פשוט עזבה את התפקיד.

ואני גיליתי משהו ששנינו לא הבנו קודם. חמישים השקל האלה מעולם לא היו באמת דמי מונית. הם היו המחיר שגיליתי דרכו כמה מעט חשבתי שיידרש כדי לשלוח אותה. צדקתי בדבר אחד. זה היה מספיק. רק לא בדרך שהתכוונתי אליה.