מי שולטת בברז

"אני עם הבנות עושה כאן את הבשר, ואת תלכי להשקות את הערוגות!" זרקה מירב לענת, בלי הקדמות, ביחד עם השקית של הבשר המתובל שנחתה על שולחן העץ בגינה, ליד חבילת הכוסות הפלסטיק החד־פעמיות.

ענת, בת חמישים ואחת, מזכירה רפואית במרפאה בפתח תקווה, רק חייכה. היד שלה כבר הייתה בכיס הסינר הישן, האצבע על כפתור שחור קטן.

תוך שתי שניות וחצי עלה מהאדמה שריקה עדינה, כמעט מנומסת. עשרות ראשי ממטרה שחורים צצו בין ערוגות התותים והקישואים, ומיד פרצו זרמי מים קרים שכיסו את כל הגינה, בדיוק בפינה שבה מירב כבר פרסה שמיכת חוף פרחונית וסידרה כיסאות מתקפלים לחבורה הרועשת שהביאה איתה.

המים נחתו ישר על המנגל, בדיוק כשהפחמים התחילו לקבל צבע, ועל שלוש חברות של מירב שבאותו רגע שלפו בירות גולדסטאר מהצידנית נשפך מקלחת קרה כמו בינואר בהר החרמון.

"מה זה?!" צעקה מירב, מנסה להציל את הווסט מזמש החדש שקנתה בקניון עזריאלי. השיער שהחליקה באותו בוקר במספרה נדבק לה למצח.

"ענת, תכבי את זה מיד!"

ענת עמדה על המרפסת המקורה, יבשה לגמרי, והורידה את כפפות הגינון אצבע-אצבע.

"למה שאכבה, מירבל'ה? את בעצמך אמרת שצריך להשקות את הערוגות. אז זהו, אני משקה."

זו הייתה מערכת השקיה אוטומטית. אבי, בעלה, התקין אותה בשבוע שעבר. הם החליטו שלנחלה באים לנוח, לא להתרוצץ עם הצינור וכאבי גב.

החברות של מירב נסוגו לעבר השער, גוררות תיקים רטובים ומקללות חרש. מירב עמדה באמצע החצר, נושמת בכבדות, מביטה בגיסתה במבט שכולו עלבון.

כדי להבין איך הגענו לרגע הזה, צריך לחזור חמש שנים אחורה.

ענת ואבי אף פעם לא היו אנשים עם כסף. הוא נהג באוטובוס קו עירוני בבני ברק, היא עבדה במרפאה. כל חייהם סבבו סביב המשכנתא על דירת שלושה חדרים בפתח תקווה, שבועות עבודה מתישים וחופשות זולות באילת אחת לשנתיים. חלקת האדמה הקטנה שהייתה להם בפאתי מזכרת בתיה, כחצי דונם עם בית ישן, ירשו מהדוד של אבי, במצב שקשה אפילו לתאר: הגג שקוע, העשבייה עד המותניים, בור מים חלוד.

חמש שנים, כל סוף שבוע, השקיעו שם את מה שנשאר להם מכוח ומזמן פנוי. אבי תיקן את הגג בעצמו, החליף את הריצוף, בנה פרגולה. ענת עקרה שורשים, הביאה אדמה פורייה במשאית, שתלה עגבניות ומלפפונים, סידרה את ערוגות הפרחים. הפכו את חתיכת האדמה הזאת לגלויה, בית שמריח מעץ, שבילים נקיים, דשא ירוק ופינה נעימה לשבת לידה ליד המנגל.

ובדיוק כשהעבודה הקשה הסתיימה והנחלה סוף סוף הפכה לגן עדן, מירב גילתה את הקסם של המקום.

מירב, בת ארבעים ושש, עבדה כפקידת קבלה במספרה בבני ברק. היא ראתה את עצמה כאישה מיוחדת, שלא נולדה לעבודה פיזית. חייה האישיים התנהלו בלי הרבה הצלחה, אז בכל סוף שבוע היא הייתה צריכה "להטעין מצברים". והנחלה המשופצת של אחיה נראתה לה כמו ספא בחינם.

בהתחלה היא הגיעה לבד. רק לשתות קפה, להתמתח בערסל. ענת, כמארחת טובה, ערכה לה שולחן, פינקה אותה, האזינה לתלונות על הבחור האחרון שלא התקשר. אבל התיאבון של מירב הלך וגדל. עד מהרה היא התחילה להביא חברות, אחר כך גם בחורים שבקושי הכירה מטינדר. הם היו מגיעים לנחלה בשבת בבוקר, מדליקים מוזיקה ברמקול בלוטות', משתלטים על הפרגולה, ומכריזים ש"עכשיו הגיע הזמן לנוח".

ענת, אחרי שבוע עבודה מתיש במרפאה, במקום לשתות קפה שקט בבוקר, הייתה מוצאת את עצמה בתפקיד עוזרת בית בלי שכר.

"ענתי, נגמר הלחם, תקפצי בבקשה לשופרסל?"

"ענת, יש כלים מלוכלכים, תשטפי כשיהיה לך רגע, טוב? הלכנו לים."

"ענת, למה המלפפונים שלך כאלה רזים? תשקי יותר!"

אבי, איש שקט ומתפשר, לא רצה לריב עם אחותו הקטנה.

"נו, תעזבי אותה, ענת," הוא נאנח בלילות. "אין לה נחלה משלה. חבל עליה, לא?"

לענת לא היה חבל על הנחלה. חבל היה לה על עצמה. הגב כאב אחרי המשמרות, הרגליים התנפחו, וסוף השבוע הפך למשמרת שנייה. היא ניקתה אחרי האורחים, שטפה הרים של כלים שמנוניים, האזינה לשיחות השיכורים של המחזרים של מירב, ורצה עם דלי מים כבד בין הבור לחממה.

הכוס עלתה על גדותיה לפני שבועיים. מירב הביאה חבורה של חמישה אנשים. הם חגגו עד שלוש לפנות בוקר, העירו את כל השכונה, רמסו את ערוגת הפטוניות שענת כל כך אהבה, ובבוקר נסעו והשאירו על השולחן הר של שאריות אוכל, שקית זבל קרועה שהתנים כבר פרקו, ואת המנגל מלוכלך לגמרי.

באותו יום ראשון ענת לא אמרה מילה. היא פשוט אספה את הזבל, שקית אחרי שקית, והדמעות זלגו לבד על הידיים המלוכלכות. אבי יצא למרפסת, ראה את הגב הכפוף של אשתו ואת הפטוניות המרוסקות, ופניו התכרסמו. הוא לקח מגרפה בלי מילה והתחיל לעזור.

באותו ערב, כשחזרו העירה, אבי התיישב ליד שולחן המטבח, פתח את המחשב הנייד ואמר:

"טוב, ככה זה. הטלוויזיה החדשה לסלון תצטרך לחכות. מצאתי קבלן. ביום חמישי אני לוקח יום חופש מהעבודה, נוסעים לנחלה, מתקינים מערכת השקיה."

ענת הרימה מבט, מופתעת:

"אבי, זה יקר…"

"הבריאות יקרה יותר. שלך ושלי," הוא קטע אותה. "ועוד דבר. עם מירב אני מדבר בעצמי. נמאס ממנה."

ההתקנה הייתה מהירה: בקר חכם, משאבה, ממטירים חבויים באדמה. עכשיו, כדי להשקות את כל הנחלה, מספיק ללחוץ על כפתור בשלט. באותו ערב ענת הסתובבה בגינה כמו ילדה, לוחצת על הכפתור שוב ושוב, רואה איך המים עושים לבד את מה שקודם עלה לה בגב.

ואז הגיעה שבת. אבי נסע לאייס עם חמרי בניין לקנות צבע לגדר, וענת נשארה לבד בנחלה. הכינה תה צמחים, לקחה ספר שכבר חודש שלא הצליחה לסיים, והתיישבה בכיסא הנדנדה במרפסת. ציוץ ציפורים, ריח של עץ מחומם בשמש, שום קול אחר. מושלם.

עד שליד השער נחרקו בלמים ונשמע הצחוק החזק של מירב.

הם נכנסו בלי לצלצל בפעמון, מירב ושלוש חברות שלה. עם תיקים, שקיות, רמקול ששאג שיר מזרחי.

"היי, ענת! איפה אבי?" צעקה מירב, חולפת ליד המרפסת כאילו היא בעלת הבית. "באנו לעשות על האש! תזרקו את הדברים שם על הדשא, נדליק את המנגל!"

ענת קמה וניגשה למעקה.

"מירב, שלום. איך הגעתן? לא חיכינו לאורחים."

"מה פתאום אורחים, אנחנו משפחה!" נופפה מירב ביד. "לא צריך הרבה. רק תחתכי לנו קצת ירקות טריים, מלפפונים. וצלחות אמיתיות, לא פלסטיק, לא בא לנו לאכול מפלסטיק."

היא סקרה את הנחלה במבט כאילו הייתה בעלת הבית:

"וחוץ מזה, כבר כמעט ערב. אנחנו עם הבנות עושות כאן את הבשר, ואת תלכי להשקות את הערוגות! אין סיבה לשבת בחיבוק ידיים."

בדיוק באותו רגע היד של ענת החליקה לכיס…

המים המשיכו לזרום. המערכת הייתה מתוכנתת להשקיה נדיבה. הדשא הפך תוך דקות לביצה קטנה, הפחם במנגל כבה לגמרי, הפך לגוש שחור.

"תכבי את זה!" צרחה מירב בקול שלא היה שלה, מנסה להתגבר על רעש המים. היא רצה לעבר המרפסת, החליקה על הדשא הרטוב, בקושי שמרה על שיווי משקל, והכתימה בבוץ את נעלי הספורט הלבנות של המותג שקנתה בקאנטרי סטייל.

ענת לחצה על הכפתור בלי חיפזון. המים נעלמו באותה מהירות פתאומית שבה הופיעו. הממטירים שקעו באדמה. על הנחלה נפל שקט, רק טפטוף של עלי עץ התפוח.

מירב, רטובה, השיער שלה מבולגן, האיפור נמרח על הפנים, רצה לעבר המרפסת:

"את לגמרי השתגעת?! הרסת לי את הווסט! הרסת לנו את כל היום! אני מתקשרת לאבי, הוא יראה לך מה הוא יגיד! את כאן בכלל לא אף אחת, זאת הנחלה של אחי!"

ענת לא הספיקה לענות. השער נפתח ואבי חזר בדיוק באותו רגע מהאייס, פחיות צבע ביד. וכשראה את התמונה: הדשא הרטוב, הבוץ המותז, החברות של אחותו בורחות דרך השער, ומירב עצמה עומדת כמו תרנגולת רטובה, הוא עצר במקום.

"מה קורה כאן?" קולו נשמע נמוך וכבד.

מירב רצה אליו מיד, מחליפה את הטון התוקפני בטון בוכייני:

"אבי! אשתך השתגעה לגמרי! באנו לבקר כמו בני אדם, והיא הרטיבה אותנו במים כמו כלבים! בכוונה! תראה אותי, אני כולי רטובה! תוציא אותה מכאן, היא רודפת אחרינו!"

אבי הניח את הפחיות על הקרקע. הסיט את המבט ממירב לענת, שעדיין עמדה על המרפסת, ואז למנגל הכבוי ולדשא המוצף.

"במים מהצינור, כן?" שאל בקול נמוך.

"כן! ככה סתם, מים עלינו!" אישרה מירב, בטוחה בניצחונה.

"מירב," אבי נשם עמוק והוציא מכיס המכנס שלט שחור, זהה לזה של ענת. "זה לא צינור. זו מערכת השקיה אוטומטית. התקנו אותה כדי שענת תוכל סוף סוף לנוח בנחלה שלה."

מירב שתקה.

"מה זאת אומרת 'שלה'? זאת הנחלה שלנו! של המשפחה!"

"לא, מירב. זאת הנחלה שלי ושל ענת. אנחנו קנינו אותה, אנחנו בנינו אותה, כאן שברנו את הגב אנחנו. ואת מגיעה לכאן רק כדי להרוס לנו את החשק ולתת פקודות."

"איך את מעזה… אני אחותך!"

"בדיוק בגלל זה סבלתי את זה כל כך הרבה זמן," ענה אבי בתוקף. "אבל הסבלנות שלי נגמרה בשבת שעברה, כשראיתי את ענת אוספת זבל אחרי המסיבה שלכם ובוכה. אז תקשיבי טוב ותזכרי."

אבי צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל היה משהו בקולו שגרם למירב לסגת בלי משים.

"מהיום והלאה, את מגיעה לכאן רק אם מזמינים אותך. בלי הפתעות. בלי חבורות של חברות או בחורים שבקושי הכרת. אם את באה, את עוזרת. עושבת, צובעת, שוטפת כלים. ולאשתי אף אחד לא יגיד מה לעשות בבית שלה. ברור?"

מירב נשארה עם הפה פתוח. היא מעולם לא ראתה את אחיה ככה. הוא, תמיד כל כך מתפשר, הביט בה כמו זר גמור, גבר בטוח בעצמו, מוכן להגן על המשפחה שלו בכל מחיר.

"אתם… קמצנים!" היא סוף סוף פלטה, אוספת מהדשא הרטוב את שקית הבשר. "שתטבעו לבד עם הנחלה שלכם! אני לא דורכת כאן יותר!"

היא הסתובבה, כמעט החליקה שוב, וצעדה בראש מורם לעבר השער, שם כבר חיכו לה החברות הקפואות.

"בנות, נוסעות!" הכריזה. "אין פה מה לעשות עם אנשים כאלה מוזרים."

השער נטרק. אחרי דקה נשמע המנוע מותנע, והרכב של מירב, משאיר מאחוריו ענן אבק, נעלם בכביש בדרך לעיר.

אבי עמד רגע, מביט בדרך, ואז אסף את פחיות הצבע וניגש למרפסת. ענת הביטה בו, עשרים ושתיים שנות נישואים והיא ידעה שהוא איש אמין. אבל באותו רגע היא הרגישה שהיא מתאהבת בו מחדש.

"נו, הצפת אותם יפה?" שאל, מצביע על הדשא.

"הצלתי את הפחם," ענת סידרה בידיה את הכפפות הרטובות על מעקה המרפסת, אחת ליד השנייה. "רק שעכשיו הוא רטוב."

"לא נורא, יש לי עץ יבש, נדליק מחדש," אבי עלה למרפסת וחיבק אותה. הוא הריח מבנזין ומעץ טרי חתוך. "איך את? נבהלת?"

"לא," ענת נשענה על כתפו. "רק לחצתי על הכפתור. השאר קרה לבד."

באותו ערב הם ישבו בפרגולה עד מאוחר. השמש שקעה מאחורי הברושים, צבעה את השמיים בגווני אפרסק וסגול. העץ היבש פיצפץ במנגל, וריח עשן חמים התפשט בכל הנחלה.

על השולחן היה אוכל פשוט אבל הכי טעים בעולם: תפוחי אדמה חדשים מבושלים עם שמיר, מלפפונים טריים מהערוגה, נקניקיות מהסופר בפינה ושיפודים ריחניים שאבי צלה בלי שום חיפזון.

לראשונה מזה זמן רב, בנחלה שרר שקט. שום רמקול לא צעק שירים, שום כוס זרה לא קרקשה, אף אחד לא דרש לחם או שישטפו שיפודים. רק שניהם, שירת הצרצרים בעשב הגבוה מאחורי הגדר, ורוח ערב עדינה.

"את יודעת?" אמר אבי מהורהר, מוזג לענת תה חם מהתרמוס. "המערכת הזאת יצאה ממש טובה. לא שילמנו עליה לחינם."

"כן," ענת ליטפה באצבע את השלט המונח בכיס הסינר. "דבר מאוד שימושי. מציל מבצורת וגם ממזיקים."

הם צחקו. ערב רגיל של אנשים רגילים על חצי דונם רגיל. אבל באותו רגע לא היה מקום שקט או טוב יותר בכל העולם.

ולפני שהלכה לישון, ענת עוד הספיקה לשלוח הודעה לבן שלה, שלמד באוניברסיטה בבאר שבע: "אבא שלך עשה משהו היום. אספר לך כשתבוא."

היא כיבתה את המסך, הניחה את הטלפון על השידה ליד השלט השחור, וישנה עד הבוקר בלי להתעורר פעם אחת.