הילד מהמכולה ברחוב הגפן

אסתי בן־חמו הייתה בת ארבעים ושש וגרה כבר אחת־עשרה שנה באותה דירת גן ברחוב הגפן 14, בשכונת נווה שאנן שבחיפה, כשהחליטה שהילד השלישי שלה לא ייוולד.

היא לא אמרה את זה במילים האלה. אף אחד לא אומר לעצמו דברים כאלה במילים. אבל כשהפס השני בבדיקת ההיריון האדים על קצה הכיור, היא התיישבה על מכסה האסלה הסגור ונשארה שם כמעט חצי שעה, מקשיבה למאוורר שרשרש, בלי לזוז, עם אריזת הבדיקה עדיין בכף היד.

בעלה, שלמה, עבד בצוות איטום גגות שהעביר אותו שלושה שבועות לאילת ושבוע הביתה. כשהיה בבית הוא לא היה איש שצועק. הוא היה גרוע מזה: היה לו שתיקה שמכבידה, דרך להביט בצלחת ולא לומר כלום, הרגל להשאיר את דלת החדר פתוחה חצי סנטימטר כל הלילה "שלא תשכחי שאני ער". אסתי הכירה את השתיקה הזאת משש־עשרה שנות נישואים, וידעה בדיוק כמה עולה לשבור אותה עם חדשות כאלה. שלמה כבר אמר לא פעם ששני ילדים מספיקים, שהוא לא הולך לגדל שלישי בגיל חמישים עם הגב שיש לו.

אסתי שמרה את הסוד שבעה חודשים. קנתה חגורת בטן רחבה בשופרסל בקניון הקריון, שילמה במזומן, והתחילה ללבוש סווטשירטים גדולים גם כשהיה חם. את הילדים — איתי, בן שלוש־עשרה, ורוני, בת תשע — שלחה לסבתא בקריית ביאליק מיד כשהתחילה חופשת הקיץ, בתירוץ שיש שם בריכה שכונתית ופה אין כלום לעשות.

בלילה שבו ירדו לה המים, שלמה היה באילת. אסתי כבר שבועות מעמידה פנים שיש לה שפעת, כאבי ראש, עייפות, כל תירוץ שנתן לה לנעול את דלת האמבטיה. כשהגיע הכאב האמיתי היא לא זיהתה בהתחלה מה זה: נאחזה בברז הכיור, הזרימה מים קרים עד שהאצבעות נרדמו, ונאנחה חרישית כדי שהשכנים בדירה הצמודה לא ישמעו דבר דרך קיר הבלוקים.

היא ילדה לבד, כרועה על אריחי הרצפה, נושכת את קצה מגבת שאחר כך תזרוק לפח. כשהבכי הדק של התינוק מילא את חדר האמבטיה, אסתי עשתה משהו שאחר כך לא הצליחה להסביר לעצמה עד הסוף: עטפה את הילד באותה מגבת נשוכה, יצאה למסדרון, הניחה את החבילה על שידת הדואר, וחזרה למקלחת.

התלבשה. שמה מעיל למרות שהיה אוגוסט. ויצאה.

***

שתי דלתות משם, בבניין 18, עבד עידו לוי כבר שמונה־עשרה חודשים כשרת הבית של מתחם "גפן טרייס". היה בן עשרים ושלוש, הגב שלו כפוף מילדותו בגלל עקמת שמעולם לא תוקנה כי המשפחה לא הצליחה לסדר את האישורים בקופת חולים בזמן, והראש גדול מדי לגוף הרזה. בבית הספר היסודי בקריית ביאליק קראו לו "הגיבן", וחלק, גם כמבוגרים, עדיין קראו לו כך מאחורי גבו. במתחם הדירות שבו עבד, אימהות מיהרו את הילדים כשראו אותו חוצה את החניון עם מריצת הגינון, למרות שמעולם לא אמר מילה רעה לאף אחד בחייו.

עידו נולד בשבוע שלושים ושתיים, בבית החולים רמב"ם, והמיילדת שקיבלה אותו אמרה, כך סיפרה אחר כך סבתו, שהוא לא יחזיק מעמד עד הבוקר. אמו לא באה לבקר אותו שלושה ימים. כשלבסוף שוחרר, עברו עוד שבועיים עד שנתנו לו שם, כאילו חיכו לאיזה סימן, או רשות, או תירוץ שלא לעשות זאת. האדם היחיד בבית הזה שאהב אותו ללא תנאי היה אחותו הגדולה, שירן, מבוגרת ממנו בשתים־עשרה שנה, שחזרה מהתיכון וזרקה את התיק בכניסה כדי לרוץ ולהרים אותו.

"מה זה הבכי הזה? נו, מספיק. אני פה."

שירן שרה לו, המציאה לו סיפורים, אמרה לו שהוא יפה גם כשאף אחד אחר לא אמר. כשהיא התחתנה ועברה לגור עם בעלה בטירת הכרמל, עשרים דקות מחיפה, עידו בכה כמו ילד קטן, למרות שכבר היה בן תשע־עשרה, יושב על הרצפה עם הראש נשען על ברכי אחותו בזמן שהשמלה הלבנה נרטבה מרוב בכי.

"אני אבוא לבקר, עידו, אני מבטיחה לך. תבוא גם אתה מתי שתרצה."

אבל הביקורים התרחקו, כמו שקורה תמיד, ועידו נשאר לבד מול המראות ומול אנשים, שנוהגים למדוד את הנשמה לפי הפנים. הוא סיים תיכון בקושי, בלי תוכניות להמשיך ללמוד, משוכנע שבשום מקום לא יקבלו אותו טוב יותר מאשר ברחוב, עם מטאטא ביד.

והתברר שדווקא שם, בעבודת האחזקה של המתחם, מצא משהו שדומה לאושר. יצא עם עלות השחר, לפני שמישהו יראה אותו, והתחיל לטאטא, לגזום, לשתול. הפך את החצר האחורית של גפן טרייס — שקודם הייתה רק אדמה כבושה ומנגל חלוד — למרחב עם שיחי ורדים, נדנדה שהוא עצמו התקין, ארגז חול שסגר במכסה עץ כל ערב כדי שחתולי השכונה לא ישתמשו בו כשירותים. אף אחד לא ביקש ממנו כלום מזה. עשה את זה כי רצה שיהיה משהו יפה במקום שבו הוא עצמו מעולם לא נמצא יפה.

"איזה נקי אתה משאיר הכול, עידו, אתה כמו פלוגה שלמה בעצמך" אמרה לו לפעמים מנהלת הבית המשותף, בלי כוונה רעה, מופתעת.

הוא חייך והמשיך בשלו. ידע שאנשים דומים לבובות הרוסיות ההן שראה פעם בחנות יד שנייה ברחוב הרצל: אחת בתוך השנייה, ואף פעם לא יודעים איזו תמצא עד שפותחים את כולן. בגלל זה לא נטר טינה לאימהות שהתחמקו ממנו במסדרון, לא לשכנים שהשפילו מבט כשברכו אותו, ולא להורים שלו, שהזדקנו ומעולם לא הודו לו שהוא זה שנשאר לטפל בהם בזמן שאחיו עבר לברלין והתקשר פעמיים בשנה.

שירן הייתה היחידה שידעה מה הוא נושא.

"קוראים לי מפלצת, שירי."

"עידו, אהובי, אל תקשיב לאנשים שנובחים בלי להכיר אותך. יופי זה משהו אחר. יש לך את הנשמה הכי יפה שראיתי, ואין לי מילים להסביר לך איך אני רואה אותה. תחכה. הרגע שלך יגיע."

באותו בוקר אוגוסט, יום שישי, עידו קם עם חשק. שירן הייתה אמורה להגיע לביקור מטירת הכרמל, ואמו, לראשונה מזה חודשים, קמה מוקדם להכין לו חביתה עם נקניקיות.

הוא יצא לחצר לפני שש לאסוף שאריות קונפטי ועלי כותרת משתי מסיבות בת מצווה שנחגגו בערב הקודם באולם השכונתי של המתחם. זימזם לעצמו שיר של אייל גולן כשחשב לעבור ליד מכולות האשפה, ליד הסמטה, לבדוק אם ורדית — השכנה מבניין 16, שתמיד מקדימה אותו — כבר השקתה את הצמחים.

"עוד יש זמן," אמר לעצמו, והמשיך עם המטאטא לכיוון אחר קודם.

אז שמע את זה. קול חלש, קטוע, שחלחל בין ציוץ הדרורים בעצי השקמה. משהו בקול הזה כיווץ לו את הבטן לפני שהמוח שלו הספיק לזהות מה זה.

רץ לעבר המכולות עם המטאטא עדיין ביד, הפיל אותו, והתחיל לקרוע את שקית הניילון השחורה שמישהו קשר בקשר כפול. נאלץ להשתמש בשיניים.

כשהחבילה נחשפה, עידו צעק כל כך חזק שאף שכן, שהציץ בפיג'מה מחלונות המתחם, לא חשב להתלונן שהעיר אותם בבוקר יום שישי.

ורדית רצה החוצה בחלוק, פשטה אותו בלי בושה מול כולם ועטפה בו את התינוק. אנשים ירדו בכפכפים, עם חלוקים לא סגורים כמו שצריך, מישהו כבר חייג למד"א, מישהו אחר טפח על הגב של עידו, מודה לו.

לא היה קשה לגלות מי האם. אסתי אפילו לא הכחישה. הניחה שיאזקו לה את הידיים בלי להתנגד, וכשהובילו אותה לניידת, הפנתה את הראש למקום שבו עידו עדיין עמד, קפוא, ליד המכולות.

"המפלצת זו אני, עידו. לא אתה. תודה."

לקחו אותה. השכנים עברו סביבו שואלים שאלות, מנסים להבין, ולראשונה בחייו אף אחד לא הסיט מבט ממנו בבוז. להפך: הביטו בו כאילו הרגע גילו משהו שהיה שם תמיד.

"עידו, מה אתה עושה פה עומד ככה? חיכית לי?" שירן הגיעה בדיוק אז, התיק עדיין על הכתף, והניחה כף יד על לחיו.

"שירי, את זוכרת שאמרת לי שהגורל יגיע אליי?"

"הוא הגיע," אמר עידו, ואחז ביד אחותו. "בואי."

"לאן? אני עוד לא יודע. צריך לשאול את ורדית, היא יודעת לאיזה בית חולים לקחו אותו."

"את מי, עידו?" שירן לא הבינה כלום, אבל האיצה את הצעד מאחורי אחיה, בלי לדעת עדיין שהגורל, אחרי כל הזמן הזה, החליט סוף־סוף לטפל בשניהם.

לתינוק קראו נועם, כך נכתב בצמיד שהצמידו לו ברמב"ם. הוא שקל בקושי שני קילו ושלוש מאות גרם. עובדות הרווחה של עיריית חיפה הציבו אותו תחילה במשפחת אומנה חירומית בעוד תיק הזנחה נגד אסתי מתקדם, ושבסופו — שמונה חודשים מאוחר יותר — הסתיים בשלילת החזקה בשל נטישה בסיכון חיים.

שירן ובעלה, בניה, הגישו בקשה להיות משפחת אומנה עם אופציה לאימוץ מיד כשנודע להם שהילד יהיה זמין. הם נאלצו לעבור את הכשרת ההורים המחייבת של לשכת הרווחה, להיבדק על ידי המשטרה, לפתוח את הבית שלהם בטירת הכרמל — עם חצר של רבע דונם, שתי הבנות שלהם וסבתא מרותקת למיטה בגלל דלקת פרקים — לביקורי העובדת הסוציאלית. הם לא ויתרו. ארבעה עשר חודשים מאוחר יותר, באולם בבית משפט לענייני משפחה בחיפה, שופטת חתמה על צו האימוץ הסופי, ולנועם הוסיפו את שם המשפחה לוי לצד השם שכבר נשא.

עידו המשיך לנסוע לטירת הכרמל כל שבועיים לראות את הילד. באחד הביקורים האלה הכיר את מירב, השכנה של שירן, שעבדה כאחות מרפאה בקופת חולים כללית וששבת אחד התיישבה לידו במרפסת של שירן לשתות לימונדה קרה בזמן שהילדים שיחקו עם הצינור בגינה.

"אתה נראה עייף," אמרה לו מירב, בלי להסיט מבט, כאילו באמת רצתה לדעת את התשובה ולא רק הייתה מנומסת.

אף אחד לא שאל את עידו את זה. אף אחד לא נשאר מספיק זמן כדי לשים לב.

"קם מוקדם לעבודה," ענה הוא, ולראשונה בחייו הרגיש שמישהו מביט בו בלי למהר לסיים את השיחה.

הם התחתנו שנתיים אחר כך, בחתונה קטנה בחצר האחורית של גפן טרייס, אותה חצר שעידו הפך לגינה במו ידיו. שיחי הוורדים שנטע בילדותו, כבר מלאי פריחה, שימשו רקע לתמונות.

נועם הוא כיום בן חמש. יום שישי אחד, בזמן שמירב ועידו מחכים לתינוק נוסף — הפעם שלהם, שבעה חודשי היריון שמירב לא הסתירה ולו יום אחד, כי בבית הזה אף אחד לא צריך להעמיד פנים בכלום — נועם מציץ לעריסה הריקה שכבר מורכבת בחדר הנוסף ושואל:

"כשהוא ייוולד, נשחק ביחד?"

"ייקח קצת זמן, אבל כן," עונה עידו.

נועם נוגע באצבע בסדין המקופל בתוך העריסה, מחייך, ורץ למטבח.

"אני הולך לספר לדודה שירי שיהיה לי אח קטן!"

עידו נשאר עוד רגע ליד העריסה הריקה, כף היד נשענת על מעקה העץ שהוא עצמו ליטש, חושב שהגורל הזה שדיברה עליו אחותו, זה שהתעכב כל כך הרבה זמן במציאתו, בסוף הגיע פעמיים: פעם אחת בצורת שקית שחורה ליד מכולה, ופעם שנייה בצורת כוס לימונדה משותפת במרפסת בטירת הכרמל, שבת רגיל אחד.