**הגיליון המזויף**

מריה הניחה את הטלפון על השולחן, עם הצד האחורי למעלה, כאילו כך ההודעה הקולית בתוכו תשתתק מהר יותר. השעה הייתה עשר בלילה, שלישי, תחילת ספטמבר, והיא עדיין לבשה את הסינר מהמטבח של המסעדה, שהריח בושם של בצל מטוגן וחיים שלא היו שלה. חמותה, רבקה, ישבה ממול על שולחן העץ הישן בבית בחולון וקילפה תפוחי אדמה, כאילו מחר לא מגיע עורך הדין של האחים.

"תני לשמוע עוד פעם," אמרה רבקה, בלי להרים את העיניים מהמקלף.

מריה הפעילה את ההודעה בפעם השלישית. קולו של אחיה, אבי, נשמע שקול, עסקי כמעט, כשאמר: "אמא, מכרתי את המגרש בנתניה. זה שסבתא השאירה לכולנו. קיבלתי שני מיליון שקל, ושכר הטרחה של עורך הדין שולם. מצטער שלא התקשרתי קודם, אבל לא יכולתי לחכות להסכמה שלכם – הקונה מיהר."

השקט שנפל אחרי המילים האלה לא היה שתיקה – היה חישוב. מריה חישבה בראש כמה פעמים שילמה את חשבון החשמל של אמה, כמה פעמים נהגה עם רבקה לרופא בבית חולים וולפסון בחולון ברכב הישן שלה, פולקסווגן גולף, בזמן שאבי גר בתל אביב והתקשר פעם בחודשיים.

"שני מיליון שקל," חזרה היא. "על כל המגרש. בלי לשאול אף אחד."

רבקה הניחה את הסכין על קרש החיתוך וקילפה את תפוח האדמה האחרון בשתי סלסולי אצבעות מהירים ומתורגלים, לפני שדיברה.

"הוא הבן הבכור. הוא חושב שהקרקע מגיעה לו יותר."

"הקרקע שלי גם, אמא. ושל הילדים שלי. סבתא כתבה את זה על כל הנכדים, לא רק עליו."

בבוקר שלמחרת מריה עלתה על אוטובוס לתל אביב – שעה וחצי בכבישים עמוסים – ונכנסה ישר למשרד של עורכת הדין המטפלת בעיזבון, עורכת הדין שגיב. המזכירה הראתה לה את המסמך: חתימת אבי, חתימת אמו רבקה, ולידן – שם שלישי שמריה לא ציפתה לראות. שלה עצמה. מזויף בכתב יד מחוספס ולא בטוח, שונה מהחתימה האמיתית שלה בלפחות שני סנטימטרים בשיפוע האות "מ".

"מתי נחתם המסמך הזה?" שאלה היא, בזמן שהאצבעות שלה לחצו על קצה הדף כך שהנייר התכפף.

"בחמישה עשר באוגוסט," ענתה המזכירה. "שלושת הבעלים היו נוכחים."

בחמישה עשר באוגוסט מריה הייתה במשמרת במסעדה בחולון, אחת-עשרה שעות רצופות, משמונה בבוקר עד שבע בערב, עם הפסקה של חמש דקות לארוחת צהריים. היה קיים סידור עבודה עם חתימות כל המלצרים לאותה משמרת, תלוי במטבח מאחורי דלת המקרר.

היא לא חזרה הביתה מיד. היא הלכה לבנק, ביקשה דף חשבון לחשבון שהיה צריך להיכנס אליו תשעה מאות אלף שקל – חלקה מהמכירה, מחושב לפי מספר היורשים. החשבון הציג אפס. אין העברה, אין תזוזה כלשהי בשלושה חודשים האחרונים.

הערב מצא את אבי בבית ההורים – הוא הגיע מתל אביב באאודי החדשה שקיבל מהעבודה, מחוברת עקומה מול השער, כאילו לא היה לו סבלנות להישאר הרבה זמן. הוא אחז בכוס ערק, לא נגועה, רק בשביל שיהיה לו מה לסובב ביד.

"למה זייפת את החתימה שלי?" שאלה מריה, עומדת בפתח, בלי להוריד את המעיל.

אבי הניח את הכוס על אדן החלון.

"לא הצלחתי להשיג אותך בזמן. הקונה נתן לי דדליין."

"אני עובדת באותה עיר. יש לך את המספר שלי חמש עשרה שנה."

"חשבתי שככה יותר קל לכולם. הייתי נותן לך את הכסף אחר כך."

"מתי 'אחר כך'? החשבון שלי ריק."

רבקה קמה מהכיסא לצד התנור והתמקמה בין שניהם, כאילו הפרידה בין שני ילדים שהתקוטטו על צעצוע.

"מספיק, ילדים. הכסף יתחלק. אבי ישלם את מה שצריך."

"אמא, הוא זייף את החתימה שלי לפני עורכת דין. זה לא ריב על צעצוע, זה פשע."

רבקה לא ענתה מיד. היא לקחה את הקערה עם תפוחי האדמה המקולפים מהיום הקודם, שעדיין עמדה על השולחן, והעבירה אותה לכיור, כאילו ממש עכשיו הייתה צריכה לסיים את העבודה הזאת.

"אני לא רוצה שתלכי למשטרה בגלל אחיך," אמרה בסוף, עם הגב למריה, בזמן שפתחה את המים.

"ואת רוצה שאני אשאר בלי החלק שלי מהירושה של סבתא?"

"הוא צריך את הכסף. הוא התגרש בשנה שעברה, חייב מזונות לילד."

"אני משלמת את חשבון החשמל שלך, אמא. אני נהגתי אותך לבדיקות בבית החולים שלוש פעמים השנה. הוא לא הגיע אפילו פעם אחת."

רבקה סגרה את הברז בחדות כזו שהצנרת שרקה מאחורי הקיר.

"אל תשווי בין דאגה לכסף, מריה."

"לא אני משווה. את עושה את זה כל פעם שאת מתרצת אותו."

מריה יצאה מהבית והתיישבה ברכבה ברחוב, בלי להדליק את המנוע. היא שלחה הודעה לבת דודתה דנה, שעבדה כעורכת דין ברמת גן – לא חברה קרובה, אבל האדם היחיד במשפחה שהאמינה שתגיד לה את האמת, בלי לחשוב מה יקרה בארוחת המשפחה הבאה.

דנה ענתה לה למחרת מהמשרד שלה, מאחורי שולחן עמוס תיקיות מסומנות בכתב יד. היא הסירה את המשקפיים והניחה אותם על מסמך חתום.

"חתימה מזויפת לפני עורך דין היא עבירה פלילית, מריה. סעיף 418 לחוק העונשין – זיוף מסמך. אבל יש גם דרך מהירה יותר – תביעה אזרחית לבטלות העסקה בחלק שנוגע לחלק שלך. לא צריך לשלוח את אחיך לכלא כדי לקבל בחזרה את הכסף."

"ואם אני לא רוצה פשוט לקבל את הכסף בחזרה? אם אני רוצה שהוא יישא באחריות על מה שעשה?"

דנה שילבה ידיים על השולחן.

"אז תפסידי יותר זמן, יותר עצבים, ובסוף נגיע בכל זאת לאותם תשע מאות אלף שקל. תחשבי מה את רוצה יותר – עקרון או תוצאה."

מריה חשבה שלושה ימים. בימים האלה היא לא ענתה לאף שיחה מאמה, אבל המשיכה לצאת לעבודה, לספור טיפים בסוף המשמרת, לחשב בראש כמה נשאר עד סוף החודש.

ביום הרביעי היא הלכה לתחנת המשטרה ברמת גן והגישה תלונה על זיוף מסמך, בצירוף סידור העבודה המקורי מהמסעדה, עדות המנהל ודף החשבון מהבנק. במקביל דנה הכינה תביעה אזרחית לבטלות החוזה בחלק המתייחס לחלקה.

החקירה נמשכה חודשיים. אבי זומן לחקירה בתחילת נובמבר, הגיע ברכב החברה, בלי הביטחון הקודם בהליכה שלו. בטלפון אמרה האם למריה ש"בנה לא הצליח לישון שבועות," כאילו זה היה צריך להסיח את העובדה ששני מיליון שקל נעלמו מהירושה המשותפת.

הדיון בתביעה האזרחית התקיים באמצע דצמבר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, באולם עם תקרה מתקלפת מעל החלונות ומזגן שחירחר כל כמה דקות. אבי הגיע לבד, בלי עורך דין ממשרד גדול בתל אביב, רק עם עורך דין מקומי שנשכר בחופזה. רבקה לא הגיעה – אמרה שהיא לא מסוגלת לראות את הילדים שלה אחד מול השני באולם משפט.

השופטת קיבלה את סידור העבודה מהמסעדה, את עדות המנהל ואת חוות הדעת הגרפולוגית שהזמינה דנה, שאישרה את ההבדל בכתב היד. פסק הדין היה קצר: חוזה המכירה בוטל בחלק המתייחס לחלקה של מריה, והקונה – יזם נדל"ן מקומי עם שני פרויקטי בנייה בחולון – נדרש להעביר חזרה את חלקו היחסי של המגרש, או לשלם את שוויו הכספי, בהתאם לבחירת הצדדים.

אבי בחר לשלם. הוא לקח הלוואה מהבנק כדי לכסות את הסכום, שכן הכסף מהמכירה כבר הוצא – חצי על מזונות הילד, חצי על רכב חדש שרכש בספטמבר, בזמן שאחותו עדיין הוציאה דפי חשבון מחשבון ריק.

מריה קיבלה את הכסף בתחילת ינואר, מועבר בשלושה תשלומים, האחרון קצת לפני חנוכה בשנה שלאחר מכן. עם התשלום הראשון היא החליפה את הזכוכית השבורה בדלת הכניסה לדירה שלה, שנשברה בסתיו כשבנה שיחק בכדור במבואה. עם השאר היא פתחה קופת חיסכון לילדים, בלי לומר לאף אחד את הסכום המדויק.

אבי לא הגיע לארוחת המשפחה בפסח השנה. רבקה שמה כלי נוסף על השולחן, לצד הצלחת של מריה, והשאירה אותו שם במהלך כל הערב – ריק, מצוחצח, לא נגוע – כאילו ציפתה שבנה עדיין עשוי להיכנס בדלת ולהתיישב, בלי להביט באף אחד בעיניים.