קשה לי

שלושה ימים אחרי שהיא חזרה, אמא שלי השליכה את הצלחת על אשתי. ואז כרמית אמרה: תקראו את הפקודות שלי.

הארוחה החגיגית התקיימה בשמונה בערב בדייקנות, באולם האירועים של מלון דן תל אביב. שלוש מאות וחמישים שקל לסועד, יין ושתייה בנפרד. בחוץ עדיין עמד החום של ספטמבר למרות השעה המאוחרת, ומבעד לחלונות אפשר היה לראות את הטיילת שוקטת לאיטה. כרמית ישבה לצדי במדי הגלה, העיטורים נוצצים באור הנברשות. הידיים שלי היו שלובות מתחת למפה, כמו מי שעוצר סוד שעומד להתפוצץ.

אבא שלי, אלוף משנה (מיל') רפי אדרי, פרש אחרי שלושים וחמש שנות שירות. הערב הזה היה לכבודו. כרמית, אשתי, שמרה על שם נעוריה, טל, כפי שמקובל בצבא; דרגתה רב-סמל ראשון. כשקיבלנו את ההודעה היא בדיוק חזרה משירות מילואים מורכב בגבול הצפון; עיניה היו שקועות ועורה אפרפר, כמי שלא עצם עין כבר כמה ימים. אבי התקשר אליה בעצמו, לא אלי, וביקש שתגיע במדים. "במדים," אמר, "ותביאי את תיקיית הפיקוד הכחולה." היא שאלה למה. הוא לא ענה, רק חזר על הבקשה וסגר. היא סגרה גם היא, בלי לשאול שאלה נוספת, אבל ראיתי אותה אחר כך יושבת על קצה המיטה עם התיקייה בחיקה, בודקת שהחותמת במקום, כמי שמכינה נשק לפני יציאה לשטח.

אמא שלי, מרגלית, חמותה של כרמית, לא אהבה אותה מעולם. מאז שהתחתנו, לפני עשר שנים, התייחסה אליה כאל אורחת שמיותרת. לתמונות של ראש השנה היא התיישבה לצדה ומשכה את השפתיים בחיוך קפוא בדיוק כמה שצריך. בארוחות, היא תמיד "שכחה" לכלול אותה ברשימת המוזמנים או שיכנה אותה בקצה השולחן, סמוך למטבח. כשכרמית יצאה למילואים, אמא שלי הייתה אומרת ש"הבחורה הזאת מעדיפה את הצבא על פני המשפחה". כאילו להגן על המדינה זה גחמה ולא קורבן. אני נתתי לזה לעבור. תמיד. אמרתי לכרמית לא להתייחס, שאמא שלי מהדור הישן, שהיא עייפה ומגזימה. כרמית הייתה נועצת בי מבט בלי להרים את הקול, ונעלמת למטבח להכין לעצמה כוס קפה. באותו ערב, בדן תל אביב, אני המשכתי באותה דרך: שקט, ידיים לחוצות, מתפלל שהכול יעבור בשלום. את הבקשה המשונה של אבי בטלפון שכחתי כמעט לגמרי, קברתי אותה מתחת לדאגה לכרמית ולמילואים.

אמא שלי הזמינה דג אמנון בתנור עם אורז ותוספות, המנה הקבועה בטקסים של עמותת החברים לנשק. היין היה מרלו ישראלי במחיר תשעים שקל לבקבוק שהיא בחרה בעצמה. בשמונה ושתים עשרה, אמא שלי התקרבה מאחורי כרמית עם הצלחת בידה. שמעתי את זה לפני שראיתי: קול חריקה של חרסינה ואז פיצוץ על השיש. אלוף משנה בדימוס עם שפם לבן הוציא "אלוהים אדירים" שנשמע בשלושה שולחנות. האורז נשפך, תוספת גזר התגלגלה עד רגל הכיסא שלי וכוס היין צלצלה כמו פעמון קטן. השיחות דעכו אחת אחרי השנייה. קצין אחר קפא עם המזלג באוויר; אשתו של סגן אלוף הניחה את המפית ונעצה מבט במרכז השולחן.

מרגלית לא נרעשה. ראיתי את שפתיה מתעקמות באותה תנועה שראיתי בכל השפלה קודמת, ואמרה בקול רם, בלי שום בושה:

—תגישו לה מהצד. את לא משפחה בשולחן של רפי אדרי.

אשתי לא זעה. ידיה נשארו שטוחות על המפית. העמילן של המפית נכנע בין האצבעות שלי, שלא זזו — לא קמתי לאסוף את שברי הצלחת, לא עמדתי, אפילו לא קראתי בשמה. הציפורניים שלי נכנסו לכפות הידיים מתחת לבד המעומלן.

אף אחד לא דיבר. השקט נמשך כמשך ירייה עצורה. ואז כרמית, בלי להרים את הקול, הגתה שלוש מילים שהדהדו בכל האולם:

—תקראו את הפקודות שלי.

היא הסיטה את הכיסא, פסעה אל הדוכן ונטלה את התיקייה הכחולה-כהה שהביאה לפי בקשת אבי, זו שהנחה אותה על חיקה בערב קודם. היא הרימה את הכיסוי בתנועה חדה; החותמת הזהובה של פיקוד קצין קישור זרחה תחת אור הנברשות.

—תקרא את המכתב, אדוני. מכתב רשמי מפיקוד קצין קישור, לבקשתו האישית של אלוף משנה רפי אדרי.

התא"ל שישב לצד אבי קם, לקח את הדף מידיה, עבר על השורות הראשונות בלחש ואז הרים אותו בטקסיות.

—לבקשתו האישית של אלוף משנה רפי אדרי, ולכבוד שירותה במילואים, מתבקשת רב-סמל ראשון כרמית טל להעניק בעצמה את עיטור ההצטיינות ואת הדגל המקופל לאלוף משנה רפי אדרי.

כל האולם הפנה את מבטו לעבר הבמה. פני אמא שלי הלבינו, הבעתה התפוררה כאילו קרעו ממנה את העור. היא זרקה צלחת על אשתו של בנה בלי לדעת שאבי עצמו בחר בכרמית, מכל האנשים באולם, להיות זו שתחבוק אותו בכבוד הגדול ביותר של הערב. עשר שנים היא מחקה אותה מהמשפחה, ובאותו ערב, על נייר עם חותמת רשמית, היה זה אבי שהעניק לכרמית את המקום הזה — בסוד, בלעדיה.

כרמית יישרה את חלוקת המדים בשתי תנועות מדויקות. התא"ל העביר לה את הקופסה עם העיטור והדגל המקופל במשולש. היא לקחה אותם ופנתה לעבר אבי. הנעליים הדהדו על השיש, וצלצול העיטורים שלה סימן כל צעד. היא הצמידה את עיטור ההצטיינות לדש שלו, ואז נתנה לו את הדגל בידיים. אבי הרכין את הגב לרגע, מחווה שבשבילו היוותה את הקשת העמוקה ביותר.

המחיאות כפיים מילאו את האולם, פושרות בהתחלה ואז רועמות. כרמית בירכה את אבי לשלום, הסתובבה על עקביה והתחילה לפסוע לעבר היציאה. כשעברה לצדי, לא הסיטה את עיניה. בלי עצירה. צלצול העיטורים נגע באוזני כמו תוכחה.

קמתי. המפית המקומטת הייתה בידי; שחררתי אותה על השולחן. התכפפתי, אספתי שבר של חרסינה. הוא היה קר ודביק מהאורז. הנחתי אותו לצד צלחתה של אמי, שנשארה שלמה. הבטתי בה — לבסוף — ואז הבטתי באבי, שאחז בדגל המקופל באותה שלווה שמחזיקים בה גזר דין. לא אמרתי דבר. פסעתי בין השולחנות ויצאתי לחום הלילה.