נר אחד, קרח אחת, ולב של ילד מבאר שבע

זה היה יום ההולדת של עידו.

בלי בלונים. בלי קישוטים. בלי מסיבה גדולה בסלון.

רק עוגת שוקולד קטנה מהמאפייה בשכונה, שבע עשרה שקל במבצע, עם נר אחד בודד, שעידו החזיק בשתי ידיים כאילו זה הדבר היקר ביותר שיש לו בעולם.

וזה באמת היה. זו הייתה המתנה היחידה שקיבל.

אמא שלו, אפרת, עבדה שתי משרות ניקיון כדי שיהיה בכלל איזה יום הולדת. אבא לא היה בתמונה כבר שלוש שנים. אז עידו, בן שבע, יצא עם העוגה שלו ברחוב יד אליהו, בדרך חזרה מהגן, עם השקית הקטנה ביד וחיוך רציני על הפנים. השעון מעל חנות הפרחים הראה רבע לחמש.

בדרך הוא עבר מול בית חם לילדים בסיכון, מתחת לדירה של סבתא שלו. דרך החלון שמעו צחוקים. בפנים חגגו יום הולדת לאחד הילדים — בלונים, מוזיקה, שולחן מלא במילקי ובמה־פתאום.

אבל בפינה, לבד על כיסא פלסטיק לבן מצולק מסיגריות ישנות, ישבה ילדה קטנה בשם נועה. היא לא חגגה. היא קרעה פיסות קטנות מהמפית שלה, אחת אחת, ולא הרימה את הראש כשמישהו צחק חזק מדי לידה.

עידו עמד בשער ולא נכנס. הוא הביט בעוגה שלו, אחר כך בנועה, אחר כך שוב בעוגה. הידיים שלו התהדקו סביב השקית. הוא כבר ראה את עצמו מגיע הביתה לאמא, אומר לה "חגגנו", ופתאום לא היה בטוח אם הוא מוכן לוותר על זה.

מדריכה אחת מבית החם ניגשה לשער, הביטה בו בחשד — ילד זר, בלי הזמנה — ושאלה: "אתה מכיר מישהו פה?"

עידו הצביע על נועה. "אותה."

המדריכה היססה שנייה, ואז פתחה את השער.

הוא נכנס, התיישב לידה על הרצפה הקרה, והניח את העוגה הקטנה שלו על השולחן מולה.

חיפש בכיס את הגפרורים שלקח בלי רשות מהמטבח של הגן. הגפרור הראשון נשבר. השני רק השחיר בקצה ולא תפס אש. בידיים רועדות ניסה שלישי, והפעם הלהבה תפסה והוא מיהר לכסות אותה בכף היד כדי שהרוח מהחלון הפתוח לא תכבה אותה.

"היום נחגוג ביחד," הוא אמר.

נועה הפסיקה לקרוע את המפית. היא הביטה בנר, אחר כך בעידו, כאילו חיכתה שהוא יחזור בו. אף אחד מעולם לא שר לה יום הולדת, ועוד פחות מזה — ויתר עבורה על יום ההולדת של עצמו.

הם עצמו את העיניים, ביקשו משהו בלב, ונשפו ביחד על הנר.

הלהבה כבתה. נועה תפסה את העוגה בשתי ידיים ונשכה ישר ממנה, בלי צלחת, בלי סכין, והשוקולד נמרח לה עד הסנטר. היא פרצה בצחוק עם הפה מלא.

מולי, בעלת מאפיית "הפנינה" שבצד השני של הרחוב, ראתה את כל הסצנה מבעד לחלון החנות שלה. היא הייתה עומדת שם, מנקה את הוויטרינה, וכשראתה את הילד מוותר על העוגה שלו בשביל ילדה שלא הכיר — היא השאירה את המטלית על הדלפק ויצאה בלי לנעול את הדלת.

כעשרים דקות אחר כך היא חזרה, עם עוגת קרם גבוהה מהמקרר האחורי של החנות, שלושים בלונים צבעוניים שקנתה בריצה מהמכולת, מגדנות, וכובעי מסיבה לכל ילד בבית החם.

בתוך רבע שעה הפינה השקטה הפכה למסיבה אמיתית — מוזיקה מהרמקול הנייד של אחד המדריכים, צחוקים, ריקודים, ועוגה שנגמרה בתוך דקות.

אפרת, שהגיעה לקחת את עידו בשש בערב בדיוק כפי שהבטיחה, עמדה בשער ולא זזה. היא חיפשה את השקית הקטנה עם העוגה, ולא מצאה אותה בידיים שלו. במקומה ראתה את הבן שלה יושב על הרצפה, כובע מסיבה עקום על הראש, פיו מלא קצפת, צוחק חזק יותר מכל ילד אחר בחצר.

"איפה העוגה שלך?" היא שאלה.

עידו הצביע על נועה, שעדיין החזיקה פיסת עוגה בכל יד. "היא הייתה צריכה אותה יותר."

אפרת לא אמרה כלום. היא רק נכנסה, התיישבה על הכיסא הפלסטיק הפנוי לידו, ולקחה נגיסה מהעוגה שהושיטו לה.