**הדבר האחרון שקודה ידעה**

דלת הפלדה נסגרה מאחוריו בקול שמתיישב בעצמות השיניים. דוד כהן עמד במרכז החדר, חליפת הכתום הבלויה שלו צונחת מכתפיים שהצטמקו שני מספרים מאז המשפט. פרקי ידיו נחו באזיקים מחוברים לרצועת עור, וקרסוליו היו משועבדים כה חזק שהעור שמעל הפך חיוור וחלק. הנורות הפלורסנטיות מעל זמזמו בתדר שהכאיב לסתימות בטוחן האחורי. בעוד שלוש שעות ומשהו, בית הסוהר "איילון" היה עומד להוציא אותו להורג בזריקה, ולקרוא לזה צדק.

בקשתו האחרונה הייתה שורה אחת בטופס של שירות בתי הסוהר: *אני רוצה לראות את הכלבה שלי.*

החדר היה קופסה חלולה של בלוקים ופלקסיגלס. בדרך כלל אזור התצפית מעבר לזכוכית הכיל כמה עדים אבני-פנים — עורכי דין, רב של בית הסוהר, אולי כתב אם התיק היה רועש מספיק. היום הוא היה ריק, מלבד סוהרת אחת, אישה מבוגרת עם צמה אפורה מתולתלת מתחת לכומתה, שעמדה עם ידיה שלובות לפניה כאילו היא כבר באמצע התנצלות. סוהר שני, בוקר, נשען על הקיר לצד הדלת, לועס מסטיק קינמון. הוא היה מהסוג שמתלונן כשחדר האוכל נגמר לו הצ'ילי, אבל כרגע הוא לא פתח את הפה.

עורכת הדין של דוד נלחמה על זה. סנגורית ציבורית משוחקת מבאר שבע, שנהגה בסובארו משנת 98' ועדיין האמינה בדברים. היא טענה שהכלבה, קודה, היא המשפחה היחידה שנותרה לדוד — הוריו נפטרו, אשתו לשעבר עברה לקנדה עם בתם לפני שנים ושינתה את שם המשפחה. מפקד בית הסוהר, אדם שהחזיק תנ"ך על שולחנו ובקבוק ויסקי בתא התחתון, אישר את הבקשה אחרי שלושה שבועות של התדיינות. משהו על השעות האחרונות של אדם, משהו על חסד.

כשהדלת הצידית נפתחה וקודה נכנסה, גופו של דוד שכח איך לעמוד.

הכלבה הייתה מלינואה בלגית, בת אחת-עשרה, חרטומה אשכול של פרווה לבנה על רקע חום. רגליה האחוריות גילו עכשיו תנודה קלה, נענוע קל לצדדים עם כל צעד, ואוזניה — שבעבר היו שתי צלחות רדאר — שקעו בקצותיהן. אבל עיניה לא הזדקנו ולו יום אחד. היא עמדה בפתח, הרימה את חרטומה ובדקה את האוויר. אז השמיעה קול, עמוק בגרונה, לא נביחה ולא יבבה, אלא משהו בין לבין, וחצתה את החדר.

דוד צנח על ברכיו בכזאת מהירות שהשרשרת בין קרסוליו נמשכה חזק ונשכה בעצם. לא היה לו חשוב. הוא התכפף קדימה, פרקי ידיו נאבקים באזיקים, והצמיד את מצחו למצחה. קודה שמה כף רגל אחת על ברכו ואז את השנייה על חזהו, ודחפה את ראשה לחריץ בגרונו ונותרה שם, כל גופה רועד.

"מצאת אותי," אמר דוד. קולו היה מחוספס. "ילדונת זקנה. עדיין מצאת אותי."

בוקר הביט ברצפה. הסוהרת, שעל תג שמה נכתב *מ. אשד*, הסתובבה לעבר הפלקסיגלס ובהתה בהשתקפות שלה עצמה, כתפיה קפואות.

לדקה ארוכה, זה היה כל העולם: גבר וכלבתו, נושמים את האוויר הזה ביחד. קודה ליקקה את הזיעה המלוחה מסנטרו של דוד. זנבה נע בקצב איטי ומדוד, כמו שהיה נע בעבר במושב האחורי של רכב המשטרה, אחרי משמרת ארוכה, כשהיו עוצרים בדוכן הפלאפל וחולקים עמה חצי מהמנה. דוד אחז בפניה בידיו — כמה שהאזיקים אפשרו — ואמר דברים שאף אחד אחר לא היה צריך לשמוע, דברים שלא היה צריך לשמוע אותם.

ואז גופה של קודה השתנה. אוזניה זקפו — לא בשלמותן, אבל מספיק. היא נסוגה מחזהו של דוד והפנתה ראשה לכיוון הפינה הרחוקה של החדר, אל מרזב הרצפה שבבסיס הקיר. קול התחיל בחזה שלה, יבבה רכה ודחופה, והיא התחילה לכיוון הפינה עם חרטומה גולש על הבטון.

"היי," אמר בוקר, מתנתק מהקיר. "משכי אותה חזרה."

קודה התעלמה. היא הגיעה למרזב, הקיפה אותו פעם אחת, פעמיים, ואז התחילה לגרד את הרצפה בכף רגל קדמית, ציפורניה נוקשות בטריקות נואשות על חריצי האריחים. הקול היה מטריד — גירוד קשה ועקשני, כאילו היא מנסה לחצוב מבעד לחמישה עשר סנטימטר של בטון.

"גברתי," אמר בוקר, בקול גבוה יותר. "תשלטי בחיה שלך."

"היא לא—" התחיל דוד, ונעצר. הוא הכיר את התנוחה הזאת. ראה אותה מאות פעמים בתפקיד, בימים שבהם הוא וקודה עבדו ביחידת כלבנים במשטרת ישראל, מרחב הדרום. היא אומנה לגילוי סמים, אבל המתת האמיתי שלה היה איתור. היא היתה מוצאת תרמיל קליע בשדה חרוש בחצות. היא איתרה פעם ריח של ילד שנעלם מתחת חצי מטר של בוץ, קרוב לדימונה, כשכל התחנה עצרה את נשימתה. קודה לא טעתה. אם היא חופרת בפינה הזו, יש שם משהו.

אשד צעדה מחדר התצפית לתוך המרחב הראשי. "אדוני, אני צריכה שתזוז אחורה."

דוד לא זע. "יש משהו מתחת לרצפה. היא מצביעה."

"זה חדר ביקור בבית סוהר לנידוני מוות," אמרה אשד. "אין שום דבר מתחת לרצפה."

כף רגלה של קודה תפסה את קצה אריח, וכל המרובע נעתק, רבע סנטימטר של רפיון שלא היה צריך להיות אפשרי. היבבה שלה הפכה לנביחה אחת, קצרה וחדה. ידו של בוקר נדדה לחגורתו. אשד קפאה באמצע הצעד.

"מה זה היה?" אמר בוקר.

"קראו למפקד," אמר דוד. קולו השתנה. זה לא היה חספוס עוד — זו הייתה פלדה. "אני רציני. קראו למפקד. קראו לעורכת הדין שלי. עכשיו."

אשד הביטה בבוקר, שהביט ברצפה, באריח העקור, בכלבה שעדיין מגרדת במיקוד שגבל באלימות. בוקר הסתובב ולחץ על האינטרקום, וקולו יצא מתוח יותר ממה שרצה.

—

ארבעה עשר אנשים התאספו באותו חדר במהלך השעה הבאה. מפקד בית הסוהר בחליפתו החומה, אוחז בכוס קפה חד-פעמית שלא גמע ממנה. שני אנשי אחזקה עם מכפילים. נציג מהתביעה שבדק את הטלפון שלו שוב ושוב. עורכת הדין של דוד, מירב, שהגיעה חסרת נשימה ולא הטריחה את עצמה לתקן את שיערה. וקודה, שרבצה לרגלי דוד, תפקידה הושלם, זנבה חובט חבטה אחת עייפה על הרצפה בכל כמה שניות.

צוות האחזקה חילץ שלושה אריחים. מתחתיהם, בכיס שטוח של עפר ואבק שלא היה צריך להתקיים במבנה בטון סטרילי, הייתה שקית ניילון מצהיבה מרוב זמן. בתוך השקית היה מכשיר סלולרי כשר (נטען), פתק מקופל, וטבעת. הטבעת היתה זהב, עם יהלום זעיר שבקושי נראה, אבל דוד הכיר אותה בכל זאת. זו היתה הטבעת שאשתו חבשה בלילה שבו נרצחה — הלילה שעבורו הואשם ברצח.

הפתק, כשמפקד בית הסוהר פתח אותו בכפפות, היה כתוב בכתב יד צפוף ונואש. זו היתה הודאה. הרוצח האמיתי — אדם בשם ברוך שדה, פורץ נודד עם עבר פלילי, שמת מכשל כבד בבית חולים לגמלאי צה"ל בבאר שבע שלוש שנים קודם לכן — החביא את הראיות במקום היחיד שאיש לא היה חושד בו: החדר שבו דוד נחקר לאחר המעצר, בשעה כאוטית שבה פרוטוקולי האבטחה היו רפויים ומשמרת אחזקה השאירה את הרצפה חשופה למחצה. הוא התכוון לחזור ולשלוף אותם. הוא לא קיבל את ההזדמנות. הפתק ציין את התאריך הנכון, את השעה הנכונה, פרטים שמעולם לא פורסמו לציבור, ואת מיקום כלי הרצח האמיתי, קבור מתחת לצריף בנחל שורק.

מירב קראה את הפתק שלוש פעמים. אחר כך התיישבה על הרצפה לצד דוד והתחילה לבצע שיחות טלפון.

ההוצאה להורג הוקפאה בשעה 19:43, שבע עשרה דקות לפני השעה שנקבעה.

—

לקח שמונה חודשים לבטל מה שנעשה בשלושה ימים של משפט נחפז. דוד צעד אל מחוץ לשערי "איילון" בבוקר יום חמישי באוקטובר, לובש מכנסי ג'ינס שלא התאימו לו וחולצת מכופתרת שמירב רכשה בסופר-פארם בדרך מבאר שבע. האוויר בחוץ נודף לדיזל ואבק וכל מה ששכח.

קודה חיכתה במושב האחורי של הסובארו של מירב. כשדוד פתח את הדלת, הכלבה הרימה את ראשה, מצמצה את השינה מעיניה, והשמיעה את אותו קול עמוק בגרונה. הוא התכנס לישיבה לצדה, סגר את הדלת, והם ישבו כך זמן מה, לא נוסעים לשום מקום.

"יש לה דלקת פרקים בשתי הירכיים כבר," אמרה מירב מהמושב הקדמי. "ומשהו בכליות. הווטרינר אמר שזה ניתן לטיפול, אבל זה לא זול."

דוד שרט אחורי אוזנה. "כמה?"

"לטיפול איכותי? כמה אלפי שקלים בשנה, עם התרופות. אולי יותר, לטווח ארוך."

הוא הנהן. הוא היה אחת-עשרה שנים בתא, אבל קצבת הפנסיה שלו מהמשטרה הוקפאה, לא חוללה. הכסף שכב בחיסכון בבנק לאומי בבאר שבע, לא נגוע, מצטבר ריבית. 173,280 שקלים, לפי הדוח האחרון שמירב הציגה לו.

"סעי לווטרינר," הוא אמר.

—

מרפאת החי "הנגב" היתה מבנה נמוך עם גג רעפים ושלט שמתקתק גם באור יום. דוד נכנס בלי תור, עדיין בחולצתו הגדולה ממידותיו, ובקש את ד"ר אלדר. הפקידה התחילה לומר משהו על זימון תורים, הסתכלה פעם אחת על פניו, והרימה את השפופרת.

ד"ר אלדר היה אדם גבוה עם אופן תנועה שקט, מהסוג שמקשיב לפני שהוא מדבר. הוא הניח את תוכנית הטיפול על שולחן הבדיקה: זריקות חודשיות, תזונה מרשם, מפגשי פיזיותרפיה שיכולים להאריך את תנועתה של קודה בשנים. ההערכה, מודפסת על נייר מכתבים של המרפאה עם רשימה מפורטת, הגיעה ל-38,500 שקלים לשנה הראשונה.

דוד שלף את ארנקו ופתח את תא המטבעות שבו מירב תקעה את כרטיס האשראי שלו בבוקר. הוא בקש מהפקידה עט. אז חתם על שני דברים.

הראשון היה הרשאת תשלום על מלוא ה-38,500 שקלים, מראש, עם הערה בשדה ההערות: *קודה — שנה ראשונה*.

השני היה מסמך שכתב בכתב ידו באוטו, על גב קבלה מתחנת דלק. זה היה העברת בעלות ונאמנות, פשוטה ומחייבת לפי החוק הישראלי. במקרה של מותו או חוסר כשירות, כל הכספים שיישארו בחשבונו — 173,280 שקלים, בניגוד להוצאת המרפאה — ילכו לנאמן שייקבע לטיפול לכל חיי קודה, עם ד"ר אלדר כאפוטרופוס מבצע. הנאמנות היתה בלתי הפיכה. הוא קרא לה "קרן הנאמנות של קודה כהן", וחתם את שמו המלא ביד יציבה.

ד"ר אלדר הסתכל על הנייר, אחר כך על הכלבה, אחר כך על האיש. "אתה בטוח בזה?"

דוד התכפף. קודה נשענה במשקלה על ברכו. "היא מצאה אותי כשהייתי קבור," הוא אמר. "הכי פחות שאני יכול לעשות זה לדאוג שהיא עצמה לא תיקבר לעולם."

הוא הרים את עט המרפאה שוב וכתב דבר נוסף בתחתית ההערכה: איש קשר משני — שם מירב ומספר הטלפון שלה — עם המילים *תתקשרו אליה אם אני מפספס תור. היא תדע למה.*

אחר כך הוא קם, הצמיד את הרצועה החדשה של קודה לקולרה, ויצא לאור השמש של הנגב, הכלבה לצדו, המסמכים על כל מה שנותר מרכושו נושאים כעת את שמה.