עברנו לדירת ארבעה חדרים בראשון לציון רק לפני שנה, ואני לא זוכר שאשתי אי פעם הניחה מזלג על השולחן בכזאת איטיות.

״אמא שלי עוברת לגור איתנו,״ אמרתי, ולקחתי ביס מהשניצל שהכנתי בעצמי. כי אני מבשל שניצלים. תמיד בישלתי. לא דיברתי על זה הרבה, אבל במטבח אני מסתדר יותר טוב ממנה.

הילה הביטה בי מהצד השני של השולחן. השיש הלבן בינינו, מתנה מאמא שלי לחנוכת בית, עדיין הבריק כמו ביום שהגיע. לידו קערת הפלאפל שהכנתי, כי זה יום שישי, ובערב כולנו אוכלים פלאפל אצלנו, ככה זה מההתחלה.

״אמא שלי לא צריכה לחיות לבד ברמת גן,״ המשכתי. ״היא בת שבעים ושש. יש לה מדרגות בבניין בלי מעלית. הדוד ישן, הקירות לחים. שכנעתי אותה למכור את הדירה ולהשקיע את הכסף. היא תגור איתנו, תעזור עם הילדים, תבשל ממולאים כמו שרק היא יודעת. זה win-win לכולם.״

שתקתי שנייה. ״כבר דיברתי עם סוכן נדל״ן. יש קונה. זוג צעיר מהקריות. הם משלמים מחיר מלא.״

הילה חייכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי עליה במשך כל הארוחה, והחיוך הזה לא היה החיוך שאני מכיר. זה היה חיוך של מישהי שראתה משהו שאני לא אמור לראות.

״וואללה?״ היא אמרה. רק זה. וואללה.

לקחה לגימה מהמים, הניחה את הכוס בחזרה. ״אז יופי. אמא שלך מוכרת דירה וכותבת את הצ'ק אצלך?״

״מה זאת אומרת כותבת אצלי?״

״לעזור עם הילדים. לבשל. לשמור בזמן שאנחנו עובדים.״ היא מנתה על האצבעות. ״בלי לשלם שכירות, בלי לשלם על אוכל. ובנוסף היא מוכרת את הדירה שלה ברמת גן ויושבת על הכסף. מה יוצא לי מכל הסיפור הזה?״

״מה יוצא לך? אמא שלי תעזור לנו!״

״אמא שלי גם תעזור לנו,״ אמרה הילה. ״היא גרה לבד בהרצליה בקומה חמישית עם מעלית שהבניין לא תיקן כבר חודשיים. ניחשתי כבר שהיא צריכה לעבור אלינו? היא לא הפסיקה לשלוח לי הודעות על זה כל היום.״

הנחתי את המזלג. ״מה הקשר?״

״מה הקשר? אמא שלך עוברת לגור איתנו ואין לי אפילו מכונת כביסה פנויה בסופי שבוע כי היא תולה את השטיחים שלה על כל העמודים. וזאת רק ההתחלה. אז אם אמא שלך באה, גם אמא שלי באה. שיהיה הוגן.״

״זה לא אותו דבר,״ אמרתי. ״אמא שלי זה… אמא שלי. היא שקטה. היא לא מפריעה.״

״ואמא שלי מנגנת בפסנתר. לא תפריע גם.״

ישבנו ככה מול השיש הלבן. השניצלים התקררו. באותו רגע הבנתי שהילה לא צוחקת. לא מתמקחת. היא כבר עברה את השלב שבו מוותרים.

כשהבאתי את נורית, אמא שלי, מהמונית בערב ראשון, היא נכנסה בדלת עם שתי מזוודות וריח של עראיס. מיד פתחה את המקרר שלי, העבירה את הגבינות הצהובות למדף העליון, ואמרה: ״מי קונה גבינת עמק בלי מבצע? בטירוף שלך.״

בערב של אותו יום פרקה גם מזוודה קטנה והחלה לסדר את ארון הבגדים בחדר שיועד לה. כשחזרתי מהעבודה, המקלחת הייתה רטובה, על הכיור היו טיפות שמן, ונורית ישבה בסלון עם שלט על הברכיים, כוס תה עם נענע ביד אחת, ערוץ 12 על המסך. ״מחר אני מכינה לך קציצות דגים,״ אמרה. ״ותחליף נורה במטבח, היא מהבהבת.״

זה היה יום רביעי.

ביום חמישי התקשרה רבקה, אמא של הילה. ״אני מגיעה בעוד שעה,״ אמרה. ״הזמנתי מובילים להרצליה. אל תדאג, אני מביאה רק את הדברים החשובים. ולקחתי איתי את הכלב של השכנה מלמטה. הוא התרגל אליי.״

שעה אחר כך עמדה רבקה בפתח. מאחוריה כלוב נשיאה אפור. מתוכו נשמעה נביחה חדה, קצרה, של פינצ׳ר מיניאטורי בשם צ׳ופי.

״ערב טוב,״ אמרה רבקה, והניחה שקית עם ספרים על הרצפה.

נורית יצאה מהמטבח עם כפפות תנור. שתי הנשים הסתכלו אחת על השנייה. ביניהן עמדתי אני, עם שלט רחוק ביד, שהתברר לי שלא שולט בכלום כי הנייד של צ׳ופי כבר לעס אותו.

בערב הראשון, נורית ביקשה לראות את ״הפטריוטים״ בערוץ 14. רבקה ישבה על הספה, ליטפה את צ׳ופי, ואמרה: ״אפשר לשים חדשות בכאן 11? זה פחות צעקני.״

״את חיה בהרצליה,״ ענתה נורית בלי להזיז את העיניים מהמסך. ״פה זה ראשון. צופים בערוץ 14.״

״אני עברה לגור כאן,״ אמרה רבקה. ״זהירות, צ׳ופי, אל תרד מהספה.״

השלט עבר ידיים. פעמיים. שלוש. באיזשהו שלב שמעתי את הילה צוחקת, צחוק שקט מהמטבח, כזה שבא לאט ומבפנים. צ׳ופי נבח על כל צליל.

לילה אחד, בערך בשבוע השני, נורית נכנסה לחדר השינה שלנו בלי לדפוק. השעה הייתה אחרי עשר. ״כמה שילמתם על חשמל החודש?״ שאלה.

״לא עכשיו, אמא,״ אמרתי.

״בחיים שלי לא ראיתי טמפרטורה כזו במזגן. אני קמה בלילה עם צמרמורת. ומה זה כל הפנסים הדולקים במרפסת? חנוכה נגמר לפני שלושה חודשים.״

הילה התהפכה במיטה. ״נורית, תסגרי את הדלת בבקשה.״

״אני לא שומעת פעמון. מה, אני משרתת?״ נורית עמדה שם, ביציאה. ״אני מבשלת לכם, מנקה אחריכם, ועכשיו גם אסור לי להעיר על חשבון חשמל?״

הדלת נסגרה. שמעתי את צ׳ופי נובח במסדרון.

בבוקר רבקה ישבה במטבח עם כוס אספרסו שהכינה לעצמה. ״הכלב שלי ישן ליד הדלת שלך,״ אמרה. ״הוא סגר אותה עם הרגל.״

״אמא שלך עברה את הגבול,״ אמרתי להילה ברכב בדרך לעבודה. ״היא נכנסה אלינו לחדר בלי דפיקה.״

״אמא שלך מסדרת את הארון שלי כשאני לא בבית,״ ענתה הילה, בלי להוריד את העיניים מהטלפון. ״אמש היא קיפלה לי את החזיות. לפי שיטת קונמארי.״

״מה זה קונמארי?״

״אמא שלך יודעת.״

הבנתי אז שהמלחמה הזאת לא תסתיים בניצחון של אף אחת מהן. היא תיגמר כשאחת מהן תתקפל. או כשאני אתקפל.

רחוב יוספטל בראשון לציון נראה אחרת כשחוזרים הביתה בלי לדעת מי יושב בסלון שלך, איזו תוכנית ריצה על המסך, ואיזה ריח נודף מהמטבח — ממולאים או פילה בורי. לא ידעתי מה אני כבר מעדיף עכשיו.

בדיוק לפני חודש, נורית תפסה אותי בפינת המסדרון. ״הבית הזה הופך לאכסניה,״ היא לחשה. אבל לא ממש לחשה — כזאת לחישה שנועדה להישמע למרחק. ״אני לא באתי לכאן לריב. באתי לעזור. אבל הכלבה הזאת עושה צרכים במרפסת.״

״אמא,״ התחלתי.

״של מי הפינצ׳ר הזה? של השכנה שלה? מי מביא כלב של שכנה לבית של חתניו?״

לא עניתי. כי גם אני שאלתי את עצמי את זה. אבל רבקה, בניגוד לאמא שלי, מעולם לא ביקשה ממני להחליף נורה באמצע הלילה.

שלושה ימים אחר כך מצאתי את המכתב.

הוא היה שמוט על שולחן הכניסה, על גבי ערימת דואר פרסומי. לבן, סגור, כתוב בכתב יד רהוט. ״ליקירתי הילה,״ נכתב. ״אם את קוראת את זה, סימן שאת עדיין לא השתגעת לגמרי. אני משאירה לך את החסכונות שלי במלואם. מכרתי את הדירה בהרצליה. זה לא מעט כסף. חסכתי שנים. אני לא רוצה שתמשיכי לקבל ממני שטרות של אשמה.״

זה לא היה מעמודי הפייסבוק. זה היה מכתב. של רבקה. אמא של הילה. והוא נכתב אל הילה, לא אליי.

קיפלתי אותו. הכנסתי חזרה למעטפה. הנחתי אותו בדיוק איפה שהיה. כשהילה חזרה מהעבודה, לא שאלה כלום. אבל בערב, כשהיא ישבה על המרפסת עם הסיגריה שלה, ראיתי את הנייר הזה ביד שלה, מתקפל פנימה החוצה.

גם נורית הוציאה מכתב. היא לא כתבה אותו. היא הציגה אותו. ערב אחד, בשישי, כשכולם ישבו בסלון מול החדשות, היא שלפה דף מקופל מכיס החולצה והניחה על השולחן.

״זה הצ'ק,״ אמרה. ״מכירת הדירה. תשע מאות ארבעים אלף שקל. לקחתי עורך דין. עשיתי ייפוי כוח. שלי.״

רבקה הסתכלה על השולחן. צ׳ופי נבח פעם אחת, קצרה, כמו שיעול.

״כסף לא קונה מקום בבית,״ אמרה רבקה.

״ולא קונה שקט,״ ענתה נורית. ״אבל הוא שומר על הדלת שלי.״

הילה קמה מהספה. ניגשה למטבח. שמעתי אותה פותחת מגירה, מוציאה קופסה, מחזירה. כשחזרה, החזיקה ביד דף אחר. חוזה. ערוך על ידי עורך דין. שלי ושל הנושים.

״חתמתי על ביטול הערבות,״ אמרה. ״על הדירה הקודמת.״

כולם הביטו בה. גם אני.

״אבא שלי,״ היא אמרה לרבקה, ״החזיר לי את כל הכסף שהשקעתי בסטודיו שלו לפני שמת.״

״זאת לא הייתה השקעה,״ אמרה רבקה. ״זאת הייתה הלוואה לאבא.״

״עכשיו זה בחזרה,״ אמרה הילה. ״וביקשתי מהבנק להעביר הכול לחשבון החדש. על שם הילדים.״

נורית נעצרה בהילוך. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה לא מגיבה מיד.

בערב ההוא, אחרי שהמדינה כולה כבר צפתה בעוד דוח רווחים, ישבתי במטבח מול שיש לבן. צ׳ופי ישן על הרצפה ליד המקרר. רבקה ליטפה אותו באצבע אחת, כמו עוגב. הילה עמדה ליד החלון, מסתכלת על חצר הבניין, על עץ הזית של השכן מלמטה.

״אתה לא מוותר על אמא שלך,״ אמרה רבקה, לא אליי. אל החלל.

״אני לא מוותרת על אף אחת,״ אמרה הילה. ״אבל הבית הזה כבר לא שייך לאף אחת מהן.״

נורית עמדה בפתח המטבח. אולי שמעה. אולי לא. היה שקט, מהסוג שנכנס דרך החלון עם ריח ההדרים מעמק חפר, או מעץ הלימון אצל ועד הבית.

למחרת בבוקר מצאתי על השולחן פתק מנורית. ״חזרתי לרמת גן. הדירה עוד לא נמכרה. ביטלתי. אל תדאג לי. אני אסתדר.״

רבקה נשארה עוד חודש. ואז חזרה להרצליה, עם צ׳ופי, אחרי שהבניין תיקן את המעלית.

הילה לא אמרה כלום כשזה קרה. היא רק פתחה את החלון בסלון, כדי שנשמע את צפירת יום הזיכרון בסוף השבוע. כאילו הרעש הזה מדבר במקומה.

עברו מאז שמונה חודשים. אתמול מצאתי בתא הכפפות של הרכב, מתחת לפתקי חניה ישנים, ברכה ליום הולדת שנתנה לי נורית לפני שנים: ״שתמשיך להיות הבן שאתה, גם כשקשה.״

בצד השני של הדף, בכתב ידה, הייתה שורה: ״כבר לא כותבת צ'קים. אבל אם תבוא, אכין לך שניצלים כמו שאתה אוהב.״

הילה קוראת את זה עכשיו, לידי, בזמן שאנחנו אוכלים פלאפל. היא לא אומרת כלום. זו הפעם היחידה שהיא לא אומרת כלום. וזה נשמע כמו תשובה.