# מה שהראיון חשף

בארבע וחצי אחר הצהריים, בחניון של ערוץ 10 בתל אביב, קרן אביטל ישבה על שפת המדרכה, הסנדלים תלויים ביד אחת והטלפון רוטט בשנייה. האוויר הריח מקפה שרוף ומאספלט חם. שלט הערוץ השתקף בשמשה הקדמית של טויוטה RAV4 שחורה שהיא הכירה יותר מדי טוב.

המצלמה הפסיקה להקליט לפני עשרים דקות, אבל הראיון עדיין רץ לה בראש. המראיין שאל אותה על התוכניות שלה לעשר השנים הקרובות, והיא, במקום לדבר על החוזה החדש, הסיבוב הבא, ההשקה, פלטה את מה שלעסה כבר שנים:

"אני רוצה להיות מורה בבית ספר יסודי."

השקט באולפן נקטע ברעש המזגן.

קרן הזיזה את השיער לאחור וראתה את דלת ה-RAV4 נפתחת. אמה, זהבה אביטל, לבושה בחצאית בז' עם השעון שקרן קנתה לה לפני שנתיים, צעדה לעברה בפה קפוץ, בלי ברכת שלום.

"את חולה?" אמרה ביובש, עומדת מולה, חוסמת לה את הצל.

קרן לא הרימה את המבט. העבירה את קצה הטלפון על השפה, מחפשת דרך להסביר לה את מה שגם היא עצמה לא ממש הבינה עד הסוף.

"אני עושה את זה כבר אחת עשרה שנה, אמא. אחת עשרה. וכל בוקר אני מאפרת את הפנים וקוראת את דיווחי הפקקים באיילון ומדביקה חיוך למצלמה בזמן שחצי מהעיר תקועה בכביש. אני נחנקת מבפנים."

זהבה כרעה עד שהגיעה לגובהה. הורידה את הטון, אותו קול שקרן הכירה מהילדות, זה שמגיע לפני העונש.

"תקשיבי לי טוב, ילדה. לך אין חלומות. יש לך קריירה. והקריירה הזאת משלמת על הבית, על הביטוח, על חמישה עשר אנשים שעובדים בשבילך. את לא יכולה לצאת לשידור ולהגיד שאת רוצה לצייר דובונים."

"לא אמרתי את זה. אמרתי מורה."

"גרוע יותר."

הן הביטו זו בזו לרגע. שלט הערוץ הבהב. זהבה שלפה את הטלפון ונכנסה לאפליקציית הבנק. שמה אותו מול הפנים שלה.

"את רואה את זה?" אמרה. "הכול שם. החשבון שלך, שלי, של העסק. הכול זז באותה קופה. אם את פורשת עכשיו, החברה שנותנת חסות לקו המיצים תגבה ממך את סעיף היציאה. תשע מאות אלף שקל. מאיפה לדעתך זה יבוא? מהקופה הזאת. מהקופה שלי."

קרן מצמצה. לא בגלל הסכום, אלא בגלל מה שאמה עכשיו אמרה. "מהקופה שלי."

לקחה ממנה את הטלפון. זהבה נתנה לה, בטוחה שכבר שכנעה אותה.

קרן נכנסה לתנועות בחשבון. גללה עם האגודל. שתי העברות של ארבעים ושלושה אלף שקל כל אחת, מהחודש שעבר, לחשבון שהיא לא הכירה. שלושים אלף בשנה שעברה, חמישים וחמישה אלף לפני זה. הדפוס חזר על עצמו כבר שנים. סכומים קטנים, מוסווים כהוצאות הפקה, נסיעות, מיסים.

"ומה זה?" שאלה קרן, מסובבת את המסך לעבר אמה.

זהבה אפילו לא הניעה עפעף.

"שמרתי בשבילך, מותק. הכסף הזה לא נוגעים בו."

"שמרת כסף בחשבון בבנק בבני ברק שאני לא מכירה?"

"מה שלא מוציאים, בת שלי, אף אחד לא מפסיד."

קרן קמה. נעלה את הסנדלים, אחד ואז השני. החליקה את החצאית. תלתה את התיק על הכתף.

"אמא, ביום ראשון אני הולכת למשרד עורכת הדין. ובסוף השבוע, אני עולה לאולפן ומודיעה על הפרישה שלי. זו לא איום. זו הודעה."

זהבה נסוגה צעד. העקב שלה שרט את הבטון.

"לא יתנו לך לעזוב. חתמת על חוזה לארבע שנים."

"יש סעיף יציאה בגלל בריאות נפשית. אני אשתמש בו. ואני כבר יודעת כמה את חייבת לי."

קרן הסתובבה. דלת הבניין נסגרה מאחוריה. זהבה נשארה לבד מתחת לשלט, הטלפון של בתה עדיין בידה, מביטה במסך הבנק שהראה את סך החשבון: מיליון ומאתיים אלף שקל. ולמטה, באותיות קטנות, שם בעלת החשבון: זהבה אביטל.

קרן לא הלכה הביתה. נסעה ישר למשרד של עורכת דין ברמת אביב. שילמה על הפגישה עם כרטיס האשראי. יושבת מול האישה, הניחה את הטלפון על השולחן והראתה את צילומי המסך.

"אני רוצה לקבל בחזרה את מה ששייך לי," אמרה. "ואני רוצה שהחוזה עם הערוץ יבוטל."

עורכת הדין, אישה עם שיער אפור וציפורניים אדומות, הקלידה בלי להסתכל.

"כמה שנים עבדת?"

"אחת עשרה."

"כמה את חושבת שהסכום?"

"אני לא יודעת. אני רק יודעת שיש תנועות של מיליון ומשהו."

עורכת הדין הנהנה בקצרה. התקשרה לעוזרת שלה באינטרקום.

"תביאי את טופס הייפוי כוח ואת מכתב ההפסקה. אנחנו צריכים אותם עד יום ראשון."

ביום ראשון, קרן הגיעה לערוץ חצי שעה לפני התוכנית. הביאה תיקייה ירוקה מתחת לזרוע. בירכה את המאפרת, התיישבה על הכיסא והביטה במראה. ראתה את אמה משתקפת בקצה, נכנסת בלי לדפוק. זהבה לבשה את אותה שמלה מהערב על המדרכה, השקיות מתחת לעיניים בולטות. קרן לא הסתובבה.

"באתי לדבר איתך," אמרה זהבה.

"כבר דיברנו."

"את לא יכולה לעשות לי את זה."

קרן קמה. הושיטה לה את התיקייה.

"תבדקי אותה."

זהבה, בידיים רועדות מעט, פתחה את התיקייה. בפנים היו שלושה דברים: העתק של תביעה על הברחת כספים, מכתב פרישה מהערוץ עם תאריך של אותו יום, ומפתח חדש לדירה של קרן בהרצליה פיתוח.

"המפתח הזה מתאים למנעול החדש," אמרה קרן. "זה שיש לך כבר לא עובד. ולגבי הבנק, עורכת הדין שלי כבר שלחה בקשה להקפיא את החשבונות המשותפים. מה שהיה על שמך, עכשיו בבדיקה משפטית."

זהבה הביטה בתיקייה, סגרה אותה בטריקה.

"אני נתתי לך חיים. שמתי אותך מול המצלמות. כל מה שיש לך את חייבת לי."

קרן ניגשה ונגעה בפרק כף היד שלה, איפה שהשעון נצץ.

"שילמתי לך אחת עשרה שנים מחיי. ואף פעם לא שאלת אותי אם אני רוצה להיות שם. היום שאלו אותי אם אני נשארת ואמרתי שלא. זהו זה."

יצאה מהחדר. במסדרון, העוזרת ליוותה אותה עד דלת האולפן. האורות כבר היו דלוקים. המנחה הושיט לה את המיקרופון. קרן התיישבה מול המצלמה.

"היום אני רוצה לספר לכם משהו שהוא לא חדשות," פתחה. "זו פרידה."

בזמן שדיברה, ראתה במסך הבקרה את אמה יוצאת דרך החניון, התיקייה הירוקה צמודה לחזה. ה-RAV4 השחורה נעלמה בין המכוניות. המצלמה המשיכה להקליט.

קרן סיימה את הראיון. הניחה את המיקרופון על השולחן. קמה. יצאה למסדרון, נשמה את האוויר שהריח קפה ודבק שטיח.

בחניון כבר לא הייתה ה-RAV4. נשאר רק כתם שמן ומטבע של עשר אגורות דבוק לרצפה. קרן כרעה, הרימה אותו, ושמה אותו בכיס התיק שלה. אז הדליקה את מסך הטלפון. חשבון הבנק שאמה נהגה לשלוט בו כעת הופיע על שמה, עם מנעול כחול מעליו.

היא כתבה הודעה למורה של אחייניתה, שאיתה דיברה בסוד כבר חודשים.

"התפקיד של עוזרת עדיין פתוח?"

התשובה הגיעה תוך ארבע שניות.

"כן, קרן. מחכים לך ביום ראשון."

קרן נשמה עמוק. הכניסה את הטלפון לתיק. הפעילה את הרכב, מזדה 3 אפורה שאמה שנאה כי היא לא יצאה טוב בתמונות, ויצאה מהחניון בדרך להרצליה פיתוח, לדירה עם המנעול החדש.