השיר שרק אמא אחת בעולם ידעה

הסיפור שרק אמא אחת בעולם ידעה

שלושה ילדים ישבו באותו חדר, ושניים מהם לא הפסיקו לבכות.

אבירם חזר הביתה לנתניה, לווילה ברחוב הדקל, בשעה שבע וחצי בערב, עדיין עם העניבה שחורה מהאירוע של הערב — נשף גיוס כספים למען בית חולים שניידר, שבו היה אמור לנאום בעוד שעה. הוא נכנס דרך דלת המטבח, כמו תמיד, כדי לא להרעיש את הבית. ומשם כבר שמע את זה.

בכי. לא בכי של ילד שנפגע מנפילה. בכי של מישהי שמנסה להיבלע באדמה.

הוא פתח את דלת חדר האוכל ונעצר במקום.

על הרצפה, ליד שולחן העץ הכבד שאשתו המנוחה בחרה לפני עשר שנים, ישבה מיכל — העוזרת הביתית שעבדה אצלם ארבעה חודשים — עם הפנים קבורות בכפות הידיים. שני הבנים שלו, נדב בן התשע ואורי בן השש, לבושים בפיג'מות לבנות, היו תלויים על כתפיה כאילו מישהו עומד לקרוע אותה מהם בכוח.

"נדב. אורי. תתרחקו ממנה," אמר אבירם, והקול שלו יצא צרוד.

נדב לא זז. "למה אתה צועק? היא כמו אמא. היא שרה בדיוק כמו אמא."

ליאת, בת הזוג שלו בשנה האחרונה, זו שהייתה אמורה להצטרף אליו לנשף אבל נשארה "לבדוק את הילדים לפני השינה" — דבר שמעולם לא עשתה — תפסה את זרועו.

"אל תקשיב לה, אבירם. היא רק עוזרת בית. מילאה להם את הראש בשטויות כדי שיחבבו אותה, זה הכל. בוא נלך למטה, האורחים מחכים."

"היא לא שטויות!" צעק נדב. "היא יודעת את השיר שאמא הייתה שרה לנו כשהיה רעש של רעמים!"

אורי, הקטן, אמר משהו שאבירם בקושי שמע: "השיר שאמא שרה כשפחדנו…"

אבירם הרגיש את החזה שלו מתכווץ. השיר הזה — "לילה טוב, כוכב קטן" — זאת לא הייתה שום שיר ערש מוכר, לא "נומה נומה" ולא שום דבר שלימדו בגן. זה היה משהו שדנה, אשתו, המציאה בעצמה, מילים שהתחברו בלילה אחד כשנדב היה בן שנתיים ופחד מהחושך. היא אף פעם לא שרה אותו לאף אחד חוץ מהילדים. אבירם עצמו ידע רק את השורה הראשונה.

"תסתכלי עליי," אמר לעוזרת.

מיכל הרימה את הראש. עיניים אדומות, שיער שחור אסוף ברישול, והיד הימנית שלה רועדת כל כך שהיא ניסתה להסתיר אותה מתחת לסינר השחור-לבן.

ואז אבירם ראה את זה.

צלקת קטנה, באורך כסנטימטר וחצי, על פרק כף היד הימנית. בדיוק באותו מקום. בדיוק באותה צורה — כמו חתך ישר שנדבק ברשלנות.

דנה קיבלה צלקת כזאת בדיוק לילה אחד, שנה וחצי קודם לכן, כשניסתה לחלץ את נדב התינוק מחדר ילדים שעלה באש בדירה שלהם הישנה ברמת גן. שרפה שפרצה מקצר חשמלי בתנור חימום ישן. דנה הוציאה את הילד, אבל נשארה בפנים כדי לחפש אחרי אורי שעדיין היה עם הבייביסיטר במטבח — ולא יצאה. כיבוי האש מצא גופה שרופה מעבר לזיהוי. זיהו אותה לפי שרשרת זהב עם תליון שנמצאה על צוואר הגופה.

כך לפחות אמרו לו.

"תגמרי את השיר," אמר אבירם.

"בבקשה… אל תעשה לי את זה."

"תגמרי אותו."

מיכל הביטה בשני הילדים, שמחכים, נושמים בכבדות. ואז, בלחישה שבורה כמעט לגמרי, היא שרה את השורה האחרונה — השורה שאבירם מעולם לא שמע, כי דנה תמיד השתיקה אותה כשהוא נכנס לחדר, כאילו זה היה סוד רק בינה לבין הילדים.

"…ואמא תמיד תשמור, גם כשהיא לא לידך."

אבירם הפסיק לנשום.

ליאת צעקה: "זה מספיק! היא מתחזה, היא שמעה מישהו שר את זה ברחוב, אבירם תתעורר!"

אבל אבירם כבר לא שמע אותה. הוא ירד על הברכיים ליד מיכל, תפס את כף היד שלה בעדינות, הפך אותה, בהה בצלקת.

"איך קוראים לך באמת," הוא שאל, והקול שלו נשבר.

היא לא ענתה מיד. דמעות זלגו על הסינר השחור.

"דנה גולדשטיין נחתמה כמתה ברישומי העירייה לפני שנה וחצי," אמר אבירם. "אני קברתי ארון. ישבתי שבעה. אז תגידי לי מי את."

מיכל — או מי שהייתה מיכל — הרימה סוף סוף את העיניים אליו, ומשהו בהבעה שלה, איזו קמטת מצח קטנה ליד הגבה השמאלית, היה כל כך מוכר שאבירם כמעט התמוטט.

"לא יכולתי לחזור ישר," היא אמרה. "הם איימו שיהרגו גם את הילדים אם אני אדבר. החזיקו אותי חודשיים בבאר שבע, ואז הצלחתי לברוח. לקח לי עוד שנה להעז להתקרב — להיכנס לבית שלנו כזרה, לראות אתכם מהצד, לבדוק אם זה בטוח. השם מיכל היה היחיד שיכולתי לסחוב בלי שיזהו אותי."

ליאת נסוגה צעד אחורה, לבנה כסיד.

ומה שלא ידע אבירם, ומה שלא ידעה גם מיכל-דנה עד אותו רגע, זה שליאת ידעה הכל מההתחלה.

כי השרפה ההיא ברמת גן לא הייתה תאונה.

***

"תספר לי שוב על הגופה," אמר אבירם לחוקר הפרטי שלו, שלמה אברג'יל, שבוע אחרי אותו ערב. ישבו בחדר העבודה של אבירם, התיק הירוק פרוש על השולחן בין שתי כוסות קפה שהתקררו.

"זאת הייתה הנקודה שהכי הטרידה אותי," אמר אברג'יל, ודפדף בתיק עד שמצא תעודת פטירה מצולמת. "גופה של אישה חסרת בית, בלי משפחה, בלי מי שידרוש אותה — אבל היא מתה שבוע לפני השרפה. לא באותו לילה. שמרו אותה."

"שמרו? איפה שומרים גופה שבוע?"

"במקרר של המכון לרפואה משפטית בבאר שבע, רשום תחת שם בדוי, עד שהעבירו אותה לרמת גן באותו לילה בדיוק. מישהו שילם למישהו שם. מצאתי את התשלום — שלושת אלפים שקל במזומן, לעובד שפוטר חודש אחר כך על 'אי-סדרים'. הוא זה שסיפר לי הכל, בתמורה לכך שלא אגיש נגדו תלונה."

אבירם שתק רגע. "רועי."

"גיסך ארגן את ההעברה דרך מישהו שהוא הכיר מהצבא. גופה קפואה, מושמת במקום הנכון, עם השרשרת של דנה על הצוואר. כשהכבאים הגיעו היא כבר הייתה שרופה מעבר לכל זיהוי חוץ מהתכשיט. אף אחד לא חשד לבדוק עוד, כי מי בודק גופה שזוהתה לפי תכשיט של הבעל?"

אבירם הרגיש את הבחילה עולה בגרונו. "ולמה? בשביל מה כל זה?"

אברג'יל הוציא דף נוסף — גיליון חשבון בנק, קווים אדומים מתחת למספרים. "רועי לקח הלוואות על שם דנה בלי ידיעתה. קרוב למיליון וחצי שקל, דרך חברת הבנייה המשפחתית. כשדנה גילתה, היא איימה ללכת לרואה חשבון. היא לא איימה עליו — היא פשוט אמרה שזה הדבר הנכון לעשות. זה הספיק לו."

"ואיך זה קשור לשרפה?"

"השרפה לא הייתה בשבילה. היא הייתה בשביל המסמכים. רועי פרץ לדירה כדי לגנוב תיקיות פיננסיות ששמרתם בבית, והצית שרפה כדי לטשטש את הפריצה. דנה תפסה אותו שם. במקום להרוג אותה במקום, הוא ראה הזדמנות טובה יותר — אנשים ששכר הוציאו אותה דרך החלון האחורי לפני שהאש התפשטה, ולקחו אותה לדירה בבאר שבע."

אבירם קם ממקומו, ניגש לחלון, הביט החוצה אל הדקלים שהרוח הטלטלה. "ולמה לא פשוט… למה לא הרגו אותה שם?"

"כי רועי לא רצח. הוא לא בן אדם כזה — הוא בן אדם שבורח מבעיות. הוא חשב שאם היא תישאר בחיים אבל מוסתרת, אולי יום אחד יוכל לשחרר אותה בלי שהעניין יתפוצץ. פחדן, לא רוצח. זה מה שהחזיק אותה בחיים."

"וליאת?"

אברג'יל היסס לראשונה. "זה החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להוכיח. ליאת עבדה כמזכירה אצל רועי שנתיים לפני שה'הכירה' אותך בהלוויה. יש לי תכתובות אימייל בינה לבינו מאותה תקופה — היא ידעה בדיוק מה קרה לדנה, מהיום הראשון."

הוא הניח מול אבירם הדפסה של מייל אחד, מתוארך לפני שלוש שנים. אבירם קרא אותו פעמיים. "להתקרב אליי זה היה חלק מהתכנית."

"כן. אם דנה הייתה נשארת נעלמת לתמיד, ואתה מתחתן עם ליאת — היא שולטת גם בירושה שלך, וגם, דרך רועי, בחברה. שני הצדדים מכוסים."

***

הוא לא צעק כשהגיע הרגע. לא איים, לא עשה סצנה שנייה. הוא עשה משהו הרבה יותר קר ומדויק.

"רחל, אני רוצה לדעת כמה זמן לוקח לבטל ייפוי כוח בחברה," אמר לעורכת הדין שלו, רחל טננבאום, כשהתיישב מולה במשרד שלה ברחוב ז'בוטינסקי.

"אם יש לך ראיות מספיקות — יום אחד. אם יש לך את זה," היא הצביעה על התיק של אברג'יל שהניח על השולחן, "אפילו פחות."

תוך שלושה שבועות היא ביטלה את כל ייפויי הכוח שרועי אי פעם קיבל בחברה, הוציאה אותו מהדירקטוריון, והגישה בשמו של אבירם תלונה פלילית מלאה במשטרת לב השרון — חטיפה, זיוף מסמכים, שימוש בגופה שלא כדין. השומר שהעיד הסכים לדבר תמורת חסינות חלקית; ההקלטות שאברג'יל אסף, יחד עם גיליונות הבנק, הספיקו לפתיחת תיק פלילי נגד רועי באותו שבוע.

את ליאת הוא לא גירש בצעקות. הוא הזמין אותה לישיבה במשרדה של רחל, הניח על השולחן את התיק החום עם כל הראיות — ההדפסה של המייל ביניהם למעלה — והחליק אותו אליה בלי מילה.

ליאת הביטה בדף, ואז בו, והאצבעות שלה החלו לקפל את קצה הדף הקטן מולה, שוב ושוב, עד שהנייר התקמט לגמרי. היא לא הכחישה. "חשבתי שהיא לא תחזור לעולם," היא אמרה בסוף, בקול שטוח. "חשבתי שבעוד כמה שנים זה פשוט… ייעלם."

"יש לך עד מחר בצהריים לפנות את הדברים שלך מהבית," אמר אבירם. "את יכולה לקחת את זה בשקט, או שאת יכולה לקחת את זה עם תיק משטרתי צמוד. הבחירה שלך."

ליאת קמה, לקחה את התיק, ועזבה בלי לסגור את הדלת אחריה.

את החברה המשותפת חילק מחדש: שליש הולאם ישירות על שם דנה — תשע מאות אלף שקל בשווי מניות שהיו שייכות לה מלכתחילה ונגזלו ממנה — ושני שליש נשארו תחת שליטתו, עם סעיף חדש בתקנון שמחייב אישור של שני רואי חשבון חיצוניים לכל הלוואה מעל חמישים אלף שקל, בדיוק כדי שמה שקרה לדנה לא יקרה שוב.

דנה עצמה, אחרי חודש של טיפולים פסיכולוגיים וניתוח פלסטי קל לצלקת שהפכה לסימן ההיכר שלה במקום לסוד שלה, עברה הליך משפטי מהיר להשבת זהותה הרשמית — מהלך שרחל טננבאום האיצה אישית מול משרד הפנים.

בבוקר שבו הסתיים כל זה, כשהשמש נכנסה דרך חלונות המטבח ברחוב הדקל, דנה ישבה עם נדב ואורי ליד אותו שולחן עץ כבד, הפעם לא בתור עוזרת בית אלא בתור מי שהיא. על פרק כף ידה הצלקת עדיין הייתה שם, אבל הפעם אף אחד לא התכוון להסתיר אותה.

"תשירי לנו עוד פעם," ביקש אורי.

ודנה שרה, בקול יציב בפעם הראשונה מזה שנה וחצי, את השורה שרק היא ושני הילדים שלה אי פעם ידעו בשלמותה.