תלת עשרה שנה תחת קורת גג אחת עם צעקות

הייתי בת שבע עשרה כשאבא סיפר לי על הגירושים בטיול לאילת, במלון קטן ליד הטיילת, שמהחלון שלו נראה הים ושכל בוקר קנה לי בורקס מהדוכן ליד הבריכה. הוא אמר את זה בטון רגוע, בארוחת בוקר, כאילו דיבר על מזג האוויר. אמא נשארה בפתח תקווה, כי דווקא היו לה תורנויות בקופת חולים.

לא הופתעתי. הם רבו מאז שאני זוכרת את עצמי — על כסף, על מי מסיע אותי מהחוגים, על שטויות. אפילו הרגשתי משהו כמו הקלה. אם הם לא אוהבים זה את זה, שיתגרשו, חשבתי אז, בזמן שלעסתי את הבורקס.

חזרנו הביתה במוצאי שבת. אמא כבר ידעה — מישהי מהמשפחה התקשרה אליה, דודה אולי, אני לא זוכרת בדיוק. ברגע שנכנסתי הביתה ראיתי את הפנים שלה וידעתי שמשהו עומד לקרות.

"אתה סיפרת לה? בלעדיי?" היא צעקה על אבא, אבל הסתכלה עליי.

באותו ערב אבא ארז שתי מזוודות ועבר לגור אצל אחיו בבאר שבע. נשארתי עם אמא לבד, בדירה בקומה רביעית בבניין ברחוב ז'בוטינסקי, שהמעלית שלו הדיפה ריח עובש כבר שנים, ושהשכן מלמטה החזיק כלב שנבח על כל טריקת דלת.

הייתי אז בכיתה י"ב, בגרויות עוד חמישה חודשים. לברוח לא היה לאן.

מאותו יום התחיל משהו שלא ידעתי אז איך לקרוא לו. אמא אף פעם לא הייתה עדינה — אני זוכרת סטירות מהילדות, זוכרת גם איך זרקה צלחות כשהשתוללה. אבל אחרי שאבא עזב זה התגבר. היא צעקה שבגללי הוא עזב, שאם הייתי לומדת יותר טוב, אם לא הייתי כזאת מסוגרת, אולי הוא היה נשאר. פעמים אחרות ישבה על כיסא במטבח, עישנה ליד החלון הפתוח למחצה, ואמרה חרישית, כמעט לעצמה:

"ממילא אמות בקרוב. יש לי לב חלש. תראי."

עשיתי הכול כדי לרצות אותה. בישלתי ארוחות, למרות שבקושי היה לי זמן ללמוד לבגרות בכימיה. הפסקתי לענות לטלפונים של אבא — חשבתי שאם אראה לאמא שאני בוחרת בה, אולי היא תירגע, אולי תחזור להיות מי שהייתה לפני שנים. היא לא חזרה. ככל שנתתי יותר, היא לקחה ממני יותר.

עברתי את הבגרויות בציונים שהספיקו לי כדי להתקבל לסיעוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, אבל נשארתי בפתח תקווה, כי אמא אמרה שהיא לא תסתדר לבד. נסעתי כל יום ברכבת, כמעט שעתיים לכל כיוון. איבדתי את עצמי משבוע לשבוע — אני לא יודעת לתאר את זה אחרת. הפסקתי להתאפר, הפסקתי לענות לחברות, אפילו לאוכל לא היה יותר טעם.

אני זוכרת את היום ההוא כמו דרך ערפל ובו זמנית בבהירות יתר. ישבתי בפולו הישן שקיבלתי בירושה מסבתא, בחניה מול השופרסל ברחוב רוטשילד. המנוע עבד בסרק, ברדיו התנגן משהו שלא הקשבתי לו. ופתאום חשבתי — בשלווה, בלי רגש, כאילו זו רשימת קניות — שמספיק יהיה לסובב את ההגה בגובה הגשר של כביש 471, שזה יסיים הכול.

המחשבה הזאת נמשכה שלוש שניות. אבל שלוש השניות האלה הפחידו אותי יותר מכל דבר שאמא אי פעם אמרה לי.

יצאתי מהרכב, התקשרתי לחברה מהלימודים, מיכל, וסיפרתי לה דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד לפני כן. היא סידרה לי קשר לפסיכולוגית שקיבלה במרפאה ליד כיכר משה שרת, בזול יותר מזול, כי בחינם — במסגרת איזו תוכנית לסטודנטים.

בפגישה השלישית אמרתי בקול את מה שפחדתי להודות בו אפילו לעצמי: שאני לא מסוגלת להציל את אמא. שזה לא התפקיד שלי, בת עשרים ושתיים שנה פחות ממנה, לשאת את כל החיים שלה על הגב.

עברתי דירה שלושה חודשים אחר כך, לסטודיו ברחוב חנקין, לא רחוק מהגשר ההוא מהמחשבה הכי גרועה שלי. שילמתי פיקדון מהכסף שחסכתי ללימודים — שמונת אלפים שקל, כל מה שנשאר לי. החלפתי מספר טלפון. לא חסמתי את אמא באופן מפגין, פשוט הפסקתי לענות כשהתקשרה בפעם החמישית באותו יום.

עברו ארבע שנים. סיימתי סיעוד, אני עובדת עכשיו במחלקת קרדיולוגיה בבית החולים בילינסון. עם אבא שיקמתי את הקשר — נפגשים כל שבועיים לארוחת צהריים, לפעמים אצלו בבאר שבע, לפעמים אצלי. הוא תמיד מביא לי את אותן רוגלאך מהמאפייה בפינת הרחוב, כי הוא זוכר שאהבתי אותן כילדה.

עם אמא אני לא מדברת. היא התקשרה עוד שנה, אחר כך הפסיקה. הדודה מספרת שהיא גרה עכשיו לבד, שמכרה את הדירה ברחוב ז'בוטינסקי וקנתה קטנה יותר, בכפר גנים. אני לא שואלת פרטים.

בשבוע שעבר מצאתי במגירה תצלום ישן מאילת, מהטיול ההוא, כשאבא סיפר לי. אני בו עם בורקס ביד, מחייכת, לא מודעת לכלום. החזרתי אותו למגירה והלכתי לעבודה למשמרת לילה.