הטלפון הצעצוע של נגה

הטלפון הצעצוע של שני

אולם בית המשפט בתל אביב עמד לשמוע את גזר הדין.

נגה אברמוב ישבה לבדה בשולחן ההגנה.

הידיים שלה רעדו על הברכיים.

עשרים ושש שנה, מטפלת פרטית, ילידת חולון.

מול המשרד שלה היתה תמונה אחת שכל העיתונים חזרו עליה שבועיים: היזם איתן שגיב, בן חמישים ושלוש, נמצא מת בווילה שלו בהרצליה פיתוח. רעל בכוס הקפה. והמשטרה החליטה מהר מאוד מי אשם.

נגה עבדה במשפחת שגיב כשנה. היא הכינה את הקפה הזה בכל בוקר. מאז המוות היא לא יצאה מהבית בלי שמישהו צילם אותה. התביעה הציגה בקבוק כלשהו, שאריות אבקה בארון המטבח שלה, ועד אחד שראה אותה "עצבנית" יום לפני. זה היה מספיק כדי לשלוח אותה לכלא עד סוף החיים.

מי שלא האמינה לרגע אחד בכל הסיפור הזה, הייתה בת שגיב. שני. בת שמונה.

שני ישבה בשורה הראשונה, לצד דודה שהביאה אותה "רק לרגע, כדי להיפרד". היא לבשה פיג'מה עם כוכבים, כאילו הוציאו אותה מהמיטה בלי להסביר לאן נוסעים. כשהשופטת התחילה לקרוא את פתיחת גזר הדין, שני קמה בלי רשות, ורצה.

יחפה. על הרצפה הקרה של האולם.

"עצרו!" היא צרחה, והקול שלה נסדק את השקט כמו זכוכית.

שומרי הביטחון זינקו. עורכי הדין קפצו מהכיסאות. השופטת, אישה בשם עדנה מלכה, בת שישים ואחת, הביטה בילדה בלי להבין. כי שני לא החזיקה שום תיק ראיות, שום מכתב, שום דבר שנראה "רשמי".

היא החזיקה טלפון צעצוע ורוד, מהסוג שמוכרים בחמישים שקל בחנות הצעצועים ברחוב דיזנגוף.

מישהו באולם כמעט צחק. כמעט.

ואז שני פרצה בבכי, בכי של ילדה שלא זוכרת שום תסריט.

"המטפלת שלי לא רצחה את אבא שלי."

כל האולם קפא.

כי זה לא נשמע כמו שורה שמישהו תרגל איתה. זה נשמע כמו ילדה שמחזיקה בסוד שכבר כמה שבועות שורף לה בכיסים.

היא הרימה את הצעצוע בשתי ידיים, חזק, כאילו זה החפץ החשוב ביותר בעולם.

"הקלטתי אותם."

התובעת, עורכת דין בשם רבקה אסולין, זקפה גבה. השופטת מלכה הניחה את הדף שבידה על השולחן. ובשורה השנייה, אלמנתו של שגיב — אישה בשם קרן שגיב, בת ארבעים ושתיים, שעד אותה שנייה בכתה בלי הפסקה לתוך מטפחת — קפאה במקום, המטפחת תלויה בין האגודל והאצבע בלי שהיא מבחינה בכך.

והיא נראתה מפוחדת. לא מיואשת. מפוחדת.

השופטת מלכה הרימה יד. "רגע." היא פנתה לקצין בית המשפט. "תביא לי את הילדה והצעצוע לשולחן שלי, ותזמין מישהו מהיחידה הטכנולוגית. אני לא משמיעה שום דבר באולם הזה בלי בדיקה."

שני, שלא הבינה למה מישהו מעכב אותה, לחצה על הכפתור בכל זאת, בשבריר השנייה שלפני שהשופטת הגיעה אליה. רעש סטטי עלה מהרמקול הזעיר, ואז קול של אישה — שתי מילים בלבד נשמעו באולם לפני שהקצין כיסה את מכשיר הצעצוע בכף ידו בעדינות ולקח אותו משני.

אבל שתי המילים ההן הספיקו. קרן שגיב קמה בבהילות מהכיסא, כמעט הפילה אותו, ועורך הדין שלה אחז בזרועה.

השופטת מלכה פסקה הפסקה דחופה לצורך בדיקת הראיה. "אני רוצה את הצעצוע הזה אצל מז"פ עוד הערב. בלי ליטוש, בלי עריכה. בדיוק כמו שהוא."

שעה וחצי אחר כך, באולם שהתרוקן מקהל וסגורותיו נעולות, חזרה השופטת מלכה לכס עם שתי שופטות נוספות — ההרכב שישב בדין היה הרכב של שלוש — ועם קובץ שהועבר ממעבדת מז"פ, קובץ שאיש לא נגע בו, קובץ שהיחידה הטכנולוגית אישרה שלא עבר עיבוד.

"אני מבינה שההקלטה נבדקה ונמצאה אותנטית מבחינת שלמות הקובץ," אמרה השופטת. "אני עומדת להשמיע אותה כראיה, בכפוף להתנגדות התביעה וההגנה."

לא הייתה התנגדות. איש לא זז.

הטלפון הצעצוע הושמע מחדש, הפעם מרמקול חדש, חזק יותר, שחובר אליו בעדינות על ידי הטכנאי.

כל מילה הפכה את האולם קר יותר. כל משפט פירק את הסיפור שכולם האמינו בו.

ידיה של קרן התחילו לרעוד. עורך הדין שלה, גבר בשם עוזי ברנע, התיישב לאט, כאילו הרגליים שלו הפסיקו לשאת אותו.

כי הקול בהקלטה לא היה של נגה.

והווידוי שבקע ממנו — היה רק ההתחלה.

הילדה הקטנה הקליטה את זה שבוע לפני, במקרה, כשהתחבאה מתחת לשולחן הקפה בסלון כי שיחקה "חיילת סמויה" — משחק שאביה למד אותה. היא ראתה את אימה, קרן, מדברת בטלפון עם גבר. שני לא זיהתה בזמנו את הקול, היא רק זכרה שאמא אמרה מילים שהפחידו אותה, אז לחצה על כפתור ההקלטה של הטלפון הצעצוע שאביה קנה לה בקניון רמת אביב, בלי לחשוב שזה יהיה חשוב.

הקול בהקלטה היה קולו של רועי צדוק, מנהל הכספים של חברת הנדל"ן של שגיב. ומה שהוא הודה בו, בשיחה עם קרן, היה שהוא עצמו המציא את הרעל, קנה אותו דרך איש קשר במכס אשדוד, ושיבץ אותו בכד הקפה בלילה שלפני — בעוד קרן, לפי המילים שלה בהקלטה, היא זו שיזמה את כל התכנית, היא זו ששילמה לו "עשרים אלף שקל מזומן, מראש, ועוד ארבעים כשזה יסתדר", והיא זו שהורתה לו איך לתזמן את הדבר כך שהחשד יפול על המטפלת, "כי אף אחד לא יטרח לבדוק מטפלת שכירה מחולון".

היא אמרה את זה במפורש. "אף אחד לא יבדוק אותה. היא לא תזוז מהבית הזה בלי שהם יתפסו אותה ראשונה."

המוטיב היה כסף. שגיב עמד לשנות צוואה בעוד שבועיים ולהוציא את קרן מהחברה אחרי שגילה שהיא מעלימה כספים מחברת הבת שלו בהרצליה. רועי, כמנהל הכספים, היה מי שהעלים אותם איתה. ארבע מאות שבעים אלף שקל, במשך שלוש שנים, הועברו לחשבון בבנק בקפריסין על שם חברת קש.

בבית המשפט, אחרי שההקלטה נגמרה, השתררה דממה שאף אחד לא הפר אותה בכוונה. שני, שרק עכשיו הבינה כמה אנשים שומעים אותה, נצמדה לדודה שלה ובכתה בלי לעצור.

השופטת מלכה הורתה על מעצרה המיידי של קרן שגיב, באשמת קשירת קשר לרצח, עד להמשך ההליכים. היא ניסתה לצעוק שההקלטה "מזויפת, זה קול שמישהו חיקה", אבל התביעה, רבקה אסולין, הודיעה שהיא פותחת בחקירה מיידית ומבקשת צו לבדיקת חשבון הבנק בקפריסין.

בימים שלאחר מכן נבדק הקול בהקלטה על ידי מומחה פונטי מטעם מז"פ, שהשווה את תדרי הדיבור לקובצי שיחות עבר של רועי צדוק מהחברה. הממצאים, שהתקבלו כעבור כמה ימים, קבעו בוודאות גבוהה שהקול שבהקלטה הוא קולו.

רועי צדוק נתפס כעבור יומיים בנתב"ג, כרטיס טיסה לדובאי בכיס, ותפוס לפני שעלה לטיסה.

בית המשפט זיכה את נגה אברמוב מכל אשמה באותו שבוע. היא יצאה מהאולם בלי מילה, כי אחרי שלושה שבועות בבית מעצר היא כבר לא ידעה איך נראית חזרה לחיים. אבל היא ידעה דבר אחד: מי ששמר על החיים שלה הייתה ילדה בת שמונה עם פיג'מה בכוכבים.

שני לא נשארה אצל אמה. בית המשפט למשפחה בתל אביב העביר אותה, באישור דחוף, לאפוטרופסות של סבתה מצד אביה, רונית שגיב, שהגיעה מירושלים באותו ערב עם תיק ניילון קטן ובו טופס אפוטרופסות שהגישה עוד לפני שההקלטה נחשפה — היא חשדה בקרן כבר חודשים.

שלושה שבועות אחר כך, רונית ישבה עם עורך דין משפחתי במשרד ברחוב אבן גבירול, ועל השולחן היה תיק ירוק עם כל הניירת של הצוואה המקורית של איתן שגיב. היא לא ביקשה נקמה. היא ביקשה דבר אחד, בכתב: שהחברה שעל שמה היו רשומים נכסי הנדל"ן תעבור לידי נאמנות על שם שני, בניהול חיצוני, כך שקרן שגיב — גם אם תימצא חפה מרצח בעתיד, מה שלא קרה — לא תוכל לגעת בשקל אחד ממה שהיה שייך לבתה.

רונית חתמה על הטופס בעצמה, בעט כחול, לעיני עורך הדין. שלחה אותו בפקס לרשם החברות באותו יום. את התיק הירוק היא השאירה פתוח על השולחן, ובתוכו — תעודת הזיהוי של שני, מצורפת לטופס האפוטרופסות, לצד תמונה קטנה של הילדה מחזיקה את הטלפון הצעצוע הוורוד.

היא לא זרקה אותו. היא שמרה אותו בקופסת עץ בחדר של שני, בבית החדש בירושלים, בלי להגיד מילה על מה שהוא עשה. פשוט שם, על המדף, ליד הפיג'מה עם הכוכבים שעדיין לא נכנסה לכביסה.