מהגרז של אבא שלי ועד חוזה שחור על לבן ברחוב התבור

– אמא, את באמת מעיפה אותנו לרחוב? – עידן עמד ליד שולחן המטבח עם האוזניים אדומות, ונויה בכתה כל כך חזק שכנראה כל הקומה שמעה.

החזקתי בידיים ספל קפה שהתקרר מזמן, והבטתי בשניהם. בסלון שלי, על הספה שקניתי בכספי הפנסיה אחרי שגדעון בעלי נפטר, ישבה נויה עם פרצוף של ילדה נעלבת. ואני הרגשתי כמו זרה. כמו דיירת שמפריעה לבעלי הבית האמיתיים.

– אני לא מעיפה אתכם לרחוב – אמרתי בשקט. – נתתי לכם שלושה חודשים. כך דיברנו.

– דיברנו? – נויה מחתה את הלחי. – עכשיו את מתחילה להכתיב לנו תנאים? אחרי כל מה שאנחנו עושים בשבילך?

עד היום אני לא יודעת מה בדיוק הם עשו בשבילי. אולי זה שעידן הוציא את הזבל מדי פעם. או שנויה קנתה פעם בשבוע חלה, אבל בכסף שלי, כי "בכל מקרה היא אוכלת איתנו".

שנה לפני כן, כשהצעתי להם לעבור לדירה שלי ברחוב התבור בחיפה, זה נראה לי טבעי. עידן ונויה שכרו דירת סטודיו בנווה שאנן, שילמו שכירות מטורפת וחסכו כלום. אמרו שהם חולמים על דירה משלהם, אבל בלי הון עצמי הבנק אפילו לא מדבר איתם.

– אמא, שנה, אולי שנה וחצי – הבטיח אז עידן. – נשתתף בהוצאות. נחסוך ונעוף על שלנו.

הייתי אחרי שישים, אלמנה שבע שנים. יש לי דירת ארבעה חדרים גדולה מדי לאישה אחת, ושקטה מדי בערבים. חשבתי שיהיה לי יותר כיף. שאחזיר קצת חיים לבית, קולות של שיחה, ריח של תבשיל, מישהו שמצחקק.

השבועות הראשונים היו נעימים. נויה הביאה פרחים, עידן תיקן ברז שנזל. ביום שישי הכנו יחד חמין. אבל ממש מהר התחילו הדברים הקטנים.

– חגית, בואי לא נקנה יותר את המרגרינה הזאת, טוב? זה חומרים – אמרה נויה כשהציצה במקרר שלי.

אחר כך היא הפסיקה לקרוא לי "חגית, יקרה". פשוט – "חגית, אל תשימי את זה כאן", "חגית, אל תיכנסי בבוקר למטבח, אני בפגישת זום", "חגית, הטלוויזיה רועשת מדי".

בהתחלה הרפיתי. הרי לצעירים הרגלים אחרים, אמרתי לעצמי. העברתי את הדברים שלי מהמדף במקלחת לסלסילה קטנה בפינה. התחלתי לעשות קניות מוקדם בבוקר, כדי לא להפריע לנויה בזמן הפגישות. בערבים ישבתי בחדר שלי, כי בסלון הם צפו בסדרות, ואני "ממלמלת" לי בזמן החדשות.

הכי כאב לי שעידן שתק. הבן שלי, שגידלתי לבד מאז שגדעון מת בפתאומיות מהתקף לב בגיל חמישים ושתיים. כשניסיתי לדבר איתו, הוא רק נאנח.

– אמא, אל תתחילי. נויה עייפה. את צריכה להרפות קצת.

אחרי תשעה חודשים הם הפסיקו להשתתף בהוצאות. עידן איבד בונוס בעבודה, נויה אמרה שבחברה שלה תקופה קשה. הבנתי. באמת הבנתי, כי גם אני ספרתי כל שקל בשנים שלי. אבל באותו זמן ראיתי נעליים חדשות של נויה, חבילות קוסמטיקה שהגיעו בדואר, סוף שבוע באילת, וארוחות שמגיעות ב"וולט" כל ערב שני.

כששאלתי כמה הם הצליחו לחסוך, עידן הביט בי כאילו העלבתי אותו.

– אני לא עושה לה פיקוח. אני רק מודאגת, כי זה היה אמור להיות שנה.

– ומה? את רוצה חישוב של כל שקל?

נקודת המפנה האמיתית הייתה בחודש כסלו. חזרתי מקופת חולים מוקדם מהרגיל. דלת החדר שלי הייתה סגורה, אף על פי שאני אף פעם לא נוהגת לסגור אותה. בפנים נויה העבירה את הדברים שלי לקרטונים.

– אנחנו צריכים חדר יותר גדול. עידן לא נרדם טוב על הנפתח בסלון.

– אבל את כל היום בסלון… כלומר, בחדר שלך. החדר הזה מוארק, יותר נוח לעבודה.

עמדתי במפתן ופתאום הבנתי שאני לא יכולה יותר. לא צעקתי. ואולי בדיוק בגלל זה המשפט שלי יצא כבד כך.

– עד סוף פברואר תמצאו לכם מקום.

עידן הגיע בערב. לא שאל מה קרה. ישר התייצב לצד אשתו.

– את מגזימה. נויה רק רצתה לסדר את החלל טוב יותר.

– בדיוק בגלל זה צריך לכבד אחד את השני.

מאז הריב ההוא הוא בקושי מדבר איתי. נויה סיפרה לאחותי, דליה, שאני קרה ושהשארתי אותם בלי עזרה. דליה התקשרה וביקשה בעדינות, אם אני לא יכולה "להחזיק עוד קצת, בשביל השלום".

רק שלמה השלום הזה צריך להיות על חשבוני, שאני תמיד זו שנעלמת?

החיים נמשכו עוד שלושה שבועות באותה מתיחות קפואה. עידן ונויה חיפשו דירה, אבל בלי להט. פעם ביטלו פגישה עם סוכן, פעם אמרו ש"המחירים משוגעים". בינתיים דליה התקשרה שוב ושוב, ובכל פעם ניסתה למצוא לי אשמה בעדינות – "אולי פגעת בה בלי כוונה", "את יודעת כמה קשה לזוג צעיר היום".

בא יום שבו הבנתי שאני לא רק נותנת קורת גג. אני נותנת את עצמי, חלק אחרי חלק, עד שלא יישאר ממני כלום בדירה שקניתי עם גדעון בשנת אלפיים ושתיים.

בתשעה בפברואר קבעתי פגישה עם עורכת דין ברחוב הנביאים, מישהי שהמליצה עליה חברה שלי מהעבודה הישנה. הבאתי תיק ירוק ישן, את אותו שבו גדעון שמר את ניירות הדירה. בתוכו – חוזה הקנייה המקורי, הנסח הטאבו, וצילום תעודת הזהות שלי.

– גברת רוזן, את הבעלים הבלעדית. אין לך שום חוזה שכירות עם הבן והכלה, נכון? רק הסכם בעל פה?

– נכון. רק דיברנו.

– אז זה פשוט. אנחנו מכינים מכתב רשמי, מתרה בפינוי, בתוקף משפטי מלא. שלושים יום מיום המסירה.

יצאתי מהמשרד עם התיק הירוק ביד ותחושה שאני כבר לא מבקשת רשות משום אחד.

המכתב נמסר לעידן ולנויה בעשרים בפברואר, ביד, דרך שליח. עידן התקשר תוך עשר דקות, קולו רעד.

– אמא, את עושה את זה דרך עורך דין? עלינו? זה מה שאנחנו?

– זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות מההתחלה. חוזה, לא הבטחות.

נויה תפסה את הטלפון ממנו.

– את חושבת שאת חוקרת פה? אנחנו משפחה!

– משפחה לא פורקת לקרטונים את החדר של אימא כשהיא בקופת חולים.

השקט בטלפון היה ארוך.

בעשרים ותשעה בפברואר, יום לפני תום המועד, עידן הגיע לבד, בלי נויה. עמד בדלת עם תיק נסיעות אחד ומבט שלא זכרתי ממנו מעולם – לא זועם, רק עייף.

– מצאנו משהו בקריית אתא. שכר דירה שאפשר לשלם. נויה בחוץ, מעמיסה את האוטו.

– טוב.

– אמא, את יודעת שאני אוהב אותך?

– אני יודעת. וגם אני אותך. אבל אהבה לא אומרת שמותר לקחת ממני את הקרקע מתחת לרגליים.

הוא הנהן, לא התווכח. לראשונה מזה חודשים.

באותו ערב ישבתי לבד בסלון, על הספה של גדעון, עם כוס תה חם הפעם, לא קר כמו באותו יום בתחילת הסיפור. שמעתי את המכונית שלהם יורדת מהרחוב. לא בכיתי. פתחתי את התיק הירוק, הוצאתי את נסח הטאבו, קיפלתי אותו בקפידה והחזרתי למקום.

בחודש הראשון דליה לא התקשרה. אחר כך התקשרה, אמרה שעידן התחיל לדבר איתה אחרת, שהוא הזכיר לה שאני "לא כועסת, רק עשיתי מה שצריך".

לא ציפיתי לזה שיבוא ערב אחד, בלי התראה, ויישב איתי לאכול מרק עוף, ושיביא איתו רק את עצמו, בלי נויה, בלי כעס.

אבל זה קרה. בחודש מרץ. ולא ביקשתי שיקרה. פשוט קרה, אחרי שהחדר שלי חזר להיות שלי.