ריבה מגיעה בשעה שתיים, אחי יבוא ב-1990

הם חשבו שהיא לבד

כיכר דיזנגוף, שעה תשע בבוקר, יום שלישי באוקטובר. בפינת בית קפה קטן ליד הכיכר, ארבעה גברים גדולים בז'קטי עור שחורים יושבים מול צלחות שקשוקה כבר שלושים דקה ועדיין מדברים על האופנועים שלהם, כשצל נופל על השולחן.

"סליחה שאני מפריעה," אמרה האישה. "אני צריכה לבקש מכם טובה."

הצחוק נפסק באמצע משפט.

היא עמדה שם עם הליכון, שתי ידיים לבנות ודקות אוחזות בידיות בחוזקה יתרה, ותיק יד שחור תלוי על פרק היד כאילו כל חייה נמצאים בתוכו. שיער לבן, אסוף ברישול. עיניים כחולות שהיו רטובות עוד לפני שהיא פתחה את הפה.

הצעיר מבין הארבעה, זה עם הקעקוע של נשר על הזרוע, עדיין החזיק מזלג באוויר.

"גברתי," הוא אמר לאט, "מה?"

"קוראים לי שושנה פרץ," היא אמרה. "אני בת שמונים, גרה ברחוב הירקון, בבית הקטן הירוק, ליד הנחל שעובר מתחת לגשר. בעלי בנה את הבית הזה בעצמו, לפני שמונה-עשרה שנה, לפני שהוא נפטר."

הקול שלה נשבר באמצע.

"עכשיו חברת נדל"ן טוענת שחתמתי על חוזה שמוכר אותו. לא חתמתי על שום דבר. הם מגיעים הצהריים עם משאית ועם איזה עורך דין, ורוצים שאני אעזוב את הבית עד שעה ארבע."

בעל בית הקפה, יוסי, שהכיר אותה שנים, קפא עם קנקן הקפה באוויר. נהג משאית בשולחן הסמוך הניח את העיתון. אפילו הרדיו שניגן ברקע נשמע פתאום רועש מדי.

הגבר הגדול ביותר מהארבעה, קירח, עם צלקת שחוצה גבה אחת, הניח את הכוס שלו באיטיות.

"הם חושבים שאת לבד?"

שושנה הביטה בידיים שלה, בקמטים שעל גב האצבעות, ולפתה את ידיות ההליכון עוד קצת יותר חזק.

"הם חושבים שאני זקנה חלשה ואין לי אף אחד."

הכיסא שלו חרק על הרצפה כשהוא קם.

"את לא חלשה."

גבר נוסף קם, זקנו הארוך נוגע בחזה.

"ואת לא לבדך."

השלישי, בלי לומר מילה, שלף את הטלפון והתחיל להקליד הודעה לקבוצת וואטסאפ. הרביעי, השקט מביניהם, רק הביט בשושנה ושאל: "מה שם החברה?"

"'קרקע ירוקה בע"מ'," היא אמרה. "עורך הדין שלהם נקרא ברק מזרחי. יש לו תיק עם החוזה, והוא טוען שהחתימה שלי."

הקירח, ששמו היה אבי, הושיב אותה בכיסא שלו וקרא ליוסי לקפה חם ולמים.

"תתחילי מההתחלה," הוא אמר. "בלי לקצר."

שושנה לקחה נשימה.

לפני שלושה שבועות הגיע אליה גבר נחמד למראה, בחליפה אפורה, ואמר שהוא "רק עושה סקר על בעלי בתים בגילה המתקדם, בלי שום התחייבות". הוא ישב איתה חצי שעה, שאל על הבית, על הילדים שלה – בן אחד, אלי, שגר בבאר שבע ולא מתקשר הרבה, ובת, מאיה, שנפטרה לפני חמש שנים ממחלה. הוא ביקש ממנה לחתום על "אישור שהתקיימה הפגישה". היא חתמה, כי הוא היה נחמד, וכי היא לא הצליחה לקרוא את האותיות הקטנות בלי המשקפיים שהשאירה במטבח.

חודש אחר כך קיבלה מכתב רשום. החתימה שלה, על חוזה מכר. שלוש מאות ושמונים אלף שקל, סכום שלא נגעה בו ולא ראתה בחיים, אמור היה "להיכנס לחשבון" שלה – חשבון שהיא לא פתחה. הכתובת על החוזה היתה הבית שלה. התאריך על ה"פגישת הסקר" הפך לתאריך "חתימת העסקה".

"הלכתי למשטרה," אמרה שושנה, "הם אמרו שזו לא פלילית, זו 'מחלוקת אזרחית', שאני צריכה עורך דין. עורך דין עולה כסף שאין לי, כי הם גם חסמו לי את החיסכון בבנק בטענה שהוא 'משועבד לעסקה'."

אבי הביט בשלושת החברים שלו. בלי מילים, כולם הבינו.

"שעה ארבע," הוא אמר. "אנחנו שם בשתיים. שעה וחצי לפנינו להתארגן."

גיורא, זה עם הזקן הארוך, כיווץ את המצח. "זה לא מספיק. אני מכיר את הסוג הזה של תיקים. צריך שלושה דברים לפני שהם מגיעים: תיעוד, עדים, וגורם רשמי שיוכל לעצור אותם בלי שנצטרך להניע עליהם אצבע."

"אז נזוז עכשיו," אמר אבי. "לא בשתיים. עכשיו."

***

בשעה אחת וחצי כבר עמדו תשעה אופנועים ברחוב הירקון, מתחת לעץ השקמה הישן, מול הבית הירוק הקטן. אבי התקשר לעוד כמה "אחים" מהקבוצה – חלקם היו שוטרים בדימוס, אחד היה טכנאי מחשבים שידע לפצח קבצי מטא-דאטה. גיורא, שעבד בעברו כחוקר הונאות בחברת ביטוח, התעקש להתקשר בעצמו למשטרה ולדווח מראש על חשד להונאה מתוכננת, לפני שהגורמים הרשמיים הגיעו.

"לא נחכה שהם יצוצו ונגיב," הוא אמר לאבי. "אני רוצה ששוטר יהיה כאן כשהם יורדים מהרכב, לא אחרי."

גיורא ישב עם שושנה על המדרגות וצילם בטלפון את המכתב הרשום, את "אישור הפגישה" שהיא עדיין שמרה בתיק היד שלה, ואת מספר תיק החברה שהיה כתוב למטה.

"את זוכרת את שם האיש בחליפה האפורה?" הוא שאל.

"רן. הוא אמר רק 'רן'."

גיורא כתב את השם במחברת קטנה שהוציא מהג'קט. "זה בטח לא השם האמיתי שלו. אבל זה בסדר. יש לנו את החותמת של החברה, יש לנו תאריך, ובדקתי – 'קרקע ירוקה בע"מ' נרשמה ברשם החברות לפני חצי שנה בלבד. חברת קש."

בשתיים הגיעה משאית הובלות לבנה, ומכונית שחורה מאחוריה. מתוכה יצא גבר בחליפה כחולה כהה עם תיק עור – ברק מזרחי, עורך הדין. איתו, להפתעת שושנה, הגיע אותו "רן" מהחליפה האפורה, רק בלי חליפה – הפעם בטי שרט וג'ינס, כאילו זה סתם יום עבודה רגיל.

הם עצרו באמצע הרחוב. תשעה אופנועים חוסמים את שביל הכניסה, ותשעה גברים בעור שחור יושבים על המדרגות, על הכיסאות שהביאו מהבית, ועל חומת האבן הנמוכה, מסתכלים בהם בשקט.

ברק מזרחי התעשת תוך שנייה. "אנחנו פה בעניין חוקי לגמרי. גברת פרץ מכרה את הנכס. יש לנו חוזה חתום, יש לנו אישור פגישה, ואם אתם מפריעים לפינוי חוקי, אתם עצמכם עוברים על החוק."

אבי קם לאט. "אתה טוען שהיא מכרה, אתה תביא את זה לבית משפט, ושם יבדקו למה החותמת של 'קרקע ירוקה' מתאריך שהוקמה חצי שנה, ולמה ה'מפגש סקר' הפך ל'חתימת עסקה' באותו יום בדיוק."

"זה לא ענייניכם," ירק ברק מזרחי. "אתם לא צד בעסקה. תזוזו מהדרך, או שאני קורא למשטרה עליכם, על חסימת רכוש פרטי."

"תקרא," אמר גיורא בשקט, ושלף את הטלפון. "כבר התקשרתי קודם."

רן, לצידו, הביט בשעון שלו בעצבנות. "ברק, בוא נזוז. זה לא שווה את זה."

"שקט," סינן ברק. "תן לי לטפל בזה." הוא פנה שוב לאבי. "תזמינו עורך דין משלכם אם אתם רוצים, אבל היום אנחנו מפנים את הנכס. זה כתוב בחוזה, שעה ארבע."

"שעה ארבע עדיין לא הגיעה," אמר אבי, "ואתם כבר פה עם משאית. למה הבהילות, אם זה כזה חוקי?"

ברק לא ענה.

באותו רגע עצר רכב משטרה ברחוב, ומתוכו יצא שוטר. גיורא קם לקראתו והראה לו את הצילומים במכשירו – המכתב הרשום, אישור הפגישה, מספר התיק של החברה.

"מה קורה כאן?" שאל השוטר.

אבי הצביע על החוזה. "חברת נדל"ן מנסה לפנות אישה בת שמונים משני הבית שבעלה בנה, על סמך חותמת מזויפת וחתימה שהושגה בתחבולה."

ברק מזרחי ניסה לדבר מעל כולם. "אדוני השוטר, יש לנו חוזה חתום וכל האישורים הדרושים, ואני מציע שתפעיל פה את הסמכות שלך ותפנה את האנשים האלה מהרכוש הפרטי שלנו."

השוטר קרא את המסמך בעיון, ואז הביט בברק מזרחי. "אדוני, התאריך על החותמת של החברה סותר את התאריך על החוזה. אני צריך שתבוא איתי לתחנה לבירור."

"זה אבסורד," אמר ברק, קולו עולה. "אין שום בעיה בחותמת, יש כאן טעות טכנית בלבד-"

"בתחנה תסביר," אמר השוטר. "עד אז, שום פינוי לא מתקיים."

רק אז, כשהידיים שלו כבר היו על אזיקיו שלו עצמו, כאילו לקבוע משהו שלא היה יכול להחזיק בו יותר, ברק הפסיק לדבר. פניו החווירו, ומשהו בעמידה שלו, שהיתה קודם זקופה ובטוחה, התקפל פנימה.

רן ניסה לברוח בשקט לכיוון הרכב השחור, אבל שני אופנוענים כבר חסמו לו את הדרך בלי לומר מילה. המשאית עזבה בלי מטען.

***

שבועיים אחר כך, בבוקר קריר של נובמבר, שושנה ישבה באותו בית קפה, אבל הפעם לא ביקשה טובה – היא חגגה.

גיורא עזר לה לפתוח תיק נגד "קרקע ירוקה בע"מ" ומייסדיה. התברר שהחברה הפעילה את אותה תרמית נגד חמש אלמנות קשישות נוספות ברחבי המחוז. ברק מזרחי, שהתגלה כעורך דין ללא רישיון פעיל, ו"רן" שהתגלה בשם האמיתי אלדד כהן, הואשמו בהונאה בנסיבות מחמירות וזיוף מסמך בכוונה לרמות. חשבונה של שושנה בבנק, שהוקפא, שוחרר תוך יומיים – עם ריבית שהבנק נאלץ להשיב לה בגלל ההקפאה הבלתי מוצדקת.

אבי הביא לה דף נוסף – ייעוץ מעורך דין אמיתי, אחת מהקבוצה שלהם שהתברר שהיא גם עורכת דין במקצועה האזרחי, בשם רונית. רונית עזרה לשושנה לרשום הערת אזהרה על הבית בטאבו, על שמה בלבד, כדי שלא יקרה הדבר הזה שוב – שום חברה, שום "סקר", שום חתימה בלי משקפיים על השולחן.

"את יודעת," אמרה שושנה לאבי, ושתתה מהקפה שלה, "חיפשתי בשנים האחרונות מישהו שיגיד לי שאני לא לבד. חיפשתי את זה אצל הבן שלי. הוא לא בא."

אבי הביט בה. "אנחנו באים כל יום שלישי. בית קפה הזה, תשע בבוקר. את יודעת את זה."

היא חתמה – הפעם בעזרת משקפיים שהביאה מהבית – על הטופס האחרון שהעביר הבנק, המאשר את שחרור הכספים לחשבונה. שלוש מאות ושמונים אלף שקל חזרו למקום, רק שעכשיו היתה הערת אזהרה שמגנה על הבית, ותיק משטרתי פתוח נגד שני האנשים שחשבו שאישה זקנה עם הליכון היא מטרה קלה.

היא קיפלה את הניירת, הכניסה אותה לתיק היד השחור, ושמה אותו על בטנה, כמו תמיד.

"תודה," היא אמרה.

אבי משך בכתפיים. "זה מה שעושים אחים."