הבית באמצע הכביש 6

אבשלום תורג'מן היה בטוח שהוא ניצח.

זה קרה בשנת 2019, ליד קריית מלאכי. חברת נתיבי ישראל הגיעה אליו עם הצעה: לפנות את הבית שהוריו בנו בשנת 1962, בתמורה למיליון ומאתיים אלף שקל ודירה חלופית בבאר טוביה. הבית עמד בדיוק על התוואי המתוכנן של הרחבת כביש 6, הקטע הדרומי. כל שאר השכנים ברחוב – תשעה בתים – חתמו תוך חצי שנה ופינו. אבשלום נשאר לבד.

הוא אמר להם בפגישה השלישית, באולם הישיבות של המועצה האזורית, עם כוס נס קפה שהתקררה לידו: "אבא שלי נטע פה את עץ הזית הזה ביום שאני נולדתי. אתם רוצים לקנות אותו במיליון ומאתיים? זה לא מספיק בשביל חצי מהזיכרון."

היועצת המשפטית של החברה, אישה בשם רונית שגיב, ניסתה להסביר לו את המצב המשפטי. הפקעה, אמרה, היא אפשרות שעומדת על הפרק, אבל החברה מעדיפה הסכמה. "תעריך שאתה עלול להישאר עם פחות ובלי ברירה," היא אמרה. הוא הניח את הכוס על השולחן חזק מספיק שהקפה קפץ על הניירות.

"תבנו סביב," הוא אמר. "לי זה לא משנה."

הם בנו סביב.

זה לקח שלוש שנים ועלה לחברה, לפי דיווחים שהתפרסמו אחר כך בכלכליסט, כתשעה מיליון שקל נוספים על התכנון המקורי – גשר מעקף, שינוי בקו הביוב, הזזת עמוד תאורה גבוה במיוחד כדי לא לפגוע בקו הראייה של הבית. שני נתיבים התפצלו סביב חלקה של תשע מאות מטר, התאחדו שוב אחרי שלושים ומשהו מטרים, והבית של משפחת תורג'מן נשאר עומד באמצע, כמו אי בתוך נהר של אספלט.

בהתחלה זה הרגיש כמו ניצחון. אבשלום הראה לעיתונאי מ"ידיעות אחרונות" את הבית מלמעלה, מהמרפסת של השכן ממול, וחייך לתמונה. "אמרתי להם שלא זזים," הוא אמר. הכתבה התפרסמה עם כותרת "האיש שניצח את המדינה". שכנים ישנים התקשרו לברך אותו. מישהו מהעירייה שלח לו בקבוק יין.

אבל אז הכבישים נפתחו לתנועה.

הרעש הגיע ראשון. לא רעש רגיל של כביש – רעש של כביש שעטוף סביב בית משלוש כיוונים, מוגבר מהקירות הבטוניים של המעקפים שנבנו כדי להגן על השכנים מהרעש שלו. אשתו של אבשלום, שולה, הפסיקה לישון בחדר הפונה מזרחה. עברה לחדר הילדים, שהתרוקן שנים קודם כשהבנות עזבו לתל אביב. גם שם זה לא עזר הרבה.

אחר כך הגיע האבק. שכבה אפורה שהתיישבת על אדן החלון כל בוקר, על הזית שאבא שלו נטע, על הכביסה שהתלתה שולה בחצר עד שהפסיקה לתלות שם בכלל. היא קנתה מייבש כביסה בפעם הראשונה בחייה בגיל שישים ושתיים.

המרחק בין הכביש למרפסת היה, לפי מדידה שפורסמה בתקשורת, שבעה מטר ומשהו. משאיות שנוסעות שם בשבעים קילומטר לשעה מרעידות את הכוסות בארון המטבח. פעם אחת אבן שקפצה מגלגל של רכב שברה את השמשה של חדר הסלון. אבשלום התקשר למשטרה, הם רשמו את זה, ולא היה לזה המשך.

בשנת 2023, כשכתב מ"הארץ" חזר לראיין אותו לכתבת מעקב, אבשלום כבר לא חייך לתמונות.

הוא ישב במטבח, עם דלת המקרר שלא נסגרת טוב, ואמר: "אני לא ישן טוב כבר שנתיים." הכתב שאל אם הוא מתחרט. אבשלום שתק זמן ארוך, יותר ממה שנוח בראיון מוקלט, ואז אמר: "תשמע. אם היו נותנים לי היום את ההצעה ההיא – מיליון ומאתיים ודירה – הייתי חותם באותו רגע. בלי לקרוא את הקטן."

הוא לא אמר את זה בכעס. הוא אמר את זה כמו מישהו שסופר כסף שכבר לא קיים.

מה שהוא לא אמר לכתב, אבל אמר לבן שלו בטלפון באותו שבוע, זה שהבעיה לא הייתה הכסף. הבעיה הייתה שהוא לא רצה שמישהו יגיד לו מה לעשות עם משהו שאבא שלו בנה. וזה, הוא הבין בשלב מאוחר, זה לא סוג של עמדה שאפשר לגור בתוכו יום־יום כשמשאיות עוברות שבעה מטרים ממיטה שלך.

שולה התחילה לדבר על מעבר עוד באותה שנה. לא ברעש, לא בוויכוח – היא פשוט התחילה לשים ניירות על שולחן המטבח. פרסומים של דירות בקריית מלאכי, במחיר שהם יכלו להרשות לעצמם עכשיו, אחרי שהערך של הבית שלהם צנח בגלל המיקום. שמאי מקרקעין שהם הזמינו העריך את הבית, עם הכביש מסביב, בשווי של כמאתיים ושמונים אלף שקל. פחות מרבע ממה שהוצע להם קודם.

אבשלום ישב מול הנייר הזה שבועיים לפני שאמר משהו.

בסוף הוא התקשר בעצמו לרונית שגיב, שכבר לא עבדה בנתיבי ישראל אלא במשרד עורכי דין פרטי בבאר שבע. היא זכרה אותו מיד. הוא שאל אם יש עדיין אפשרות לפנייה מרצון, גם באיחור של ארבע שנים. היא אמרה שהתקציב לפרויקט נסגר, אבל שהיא תבדוק אם יש קרן פיצויים חלופית למקרים כאלה – בתים שנותרו "תקועים" אחרי סירוב, כפי שהיא ניסחה את זה, בלי לנסות להעליב אותו.

הקרן הזאת אכן הייתה קיימת, תחת סעיף במשרד התחבורה שנועד בדיוק למקרים נדירים כמו שלו. הפיצוי שהציעו הפעם היה נמוך משמעותית מההצעה המקורית – שש מאות ושמונים אלף שקל, בלי דירה חלופית, כי הבית עצמו כבר לא נחשב שווה למה שהיה קודם. אבשלום חתם על הטופס באותו מפגש, בלי לנסות למקח. שולה חתמה אחריו, ואז הוציאה מהתיק שלה תיקיית ניילון עם חוזה שכירות של דירה בת שלושה חדרים ברחוב הרצל בקריית מלאכי, שהיא כבר סגרה איתה שבוע קודם, מותנה בחתימה שלו.

הם עברו בחודש שאחרי. את עץ הזית לא לקחו איתם – השורשים היו עמוקים מדי, אמר הגנן שהם הזמינו לבדוק, ובכל מקרה, כמו שאבשלום אמר לשולה בערב שלפני המעבר, "הוא כבר לא שלי. הוא שייך לכביש עכשיו."

הבית עצמו נשאר עומד, ריק, בין שני נתיבי האספלט, עם שלט של רשות מקרקעי ישראל על השער שמודיע שהמבנה מיועד להריסה בשלב הבא של הפרויקט. אבשלום לא חוזר לבדוק. שולה, לפעמים, כשהיא נוסעת בכביש 6 לכיוון דרום, מנמיכה מהירות בלי לשים לב, בדיוק ליד הקילומטר השמונים ושתיים, ואז ממשיכה נוסעת.