זאב מגליל עליון, כפר בורג’

אני נהג אמבולנס באזור, אספקה לכל היישובים הקטנים סביב הכרמל וגליל עליון, וזאת הסיבה שבכלל הייתי שם באותו יום חמישי בצהריים, ה-17 בספטמבר. לא בגלל תאונה. הרדיו שלי קלט קריאה על "אירוע חיות בר ליד נחל דישון", וכיוון שהייתי בדרך חזרה מקריית שמונה ריק, פניתי לשם סתם מסקרנות. תפסיד לי, ככה זה כשעובדים שנים בתחום — כל דבר חורג מהשגרה נשמע לי כמו הזדמנות לספר סיפור אחר כך לנכדים.

רבקה זלצמן, בת שישים ואחת, אלמנה, גרה לבדה בבית אבן ישן בקצה הכפר, עם עז אחת ותרנגולות וגינת ירק שהיא מטפחת מאז שבעלה נפטר לפני תשע שנים. באותו בוקר היא ירדה כמו כל יום לנחל למלא שני דליי מים — משאבת המים הפרטית שלה התקלקלה בפעם השלישית באותה שנה, והטכנאי מקריית שמונה אמר שיגיע "ביום ראשון", וזה כבר היה יום חמישי בשבוע השלישי.

מה שאני יודע על מה שקרה שם, אני יודע מהעדות שלה עצמה, ומזה שראיתי בעיניים כשהגעתי. את מה שהיא הרגישה באותם רגעים אני לא יכול לדעת. אני רק יכול לתאר מה שמצאתי.

השביל בין הנחל לבית שלה עובר דרך חורש אלונים צפוף, בערך שבע מאות מטר. באמצע השביל הזה, לדבריה, שמעה ענפים נשברים מאחוריה. פעם. פעמיים. היא עצרה. הענן היה כבד באותו יום, אחד מהימים הראשונים שכבר הריחו סתיו, עם ריח עלים רטובים שמתחיל להצטבר על הקרקע. היא הסתובבה וראתה זאב אפור גדול, בערך שלושים וחמישה קילו לפי מה שהווטרינר קבע אחר כך, עומד באמצע השביל במרחק כעשרה מטרים ממנה, מסתכל ישר עליה.

זאבים בגליל העליון לא נדירים כמו שאנשים חושבים, אבל התקפה על אדם — זה כמעט ולא נשמע. עדיין, כשעומדים שם לבד עם שני דליים כבדים ביד ואין טלפון (היא לא לוקחת טלפון כשהיא יוצאת למים, "מה יעזור לי טלפון בלי כיסוי שם למטה", היא אמרה לי אחר כך), ההיגיון לא עוזר הרבה.

היא סיפרה שהניחה את הדליים על הקרקע — לא הפילה אותם, הניחה, זה משנה לה שאני אכתוב את זה נכון — וצעדה שני צעדים אחורה. הזאב לא זז. אחרי כמה שניות הוא פשוט שכב על הבטן, ככה בפתאומיות, והתחיל להתחכך בקרקע ולייבב חלושות, כמו כלב שכואב לו משהו.

היא חיכתה. הוא לא זז ממקומו, רק המשיך להשמיע את הקול הזה. אז היא התקרבה, זהירה, צעד אחר צעד, עד שראתה: רגל אחורית שמאלית שלו הייתה תקועה ברשת מתכת חלודה — כנראה שריד ממכלאת כבשים ישנה שהייתה שם לפני עשרות שנים, מהתקופה שהמושבה עוד גידלה עדרים באזור. הרשת חתכה עמוק ברקמה, והדם כבר התייבש חלקית סביב הפצע.

עשרים דקות אחר כך שכנים ששמעו אותה קוראת לעזרה — היא לא צרחה, היא אמרה שקראה בשם "מישהו! מישהו!", כי הבינה שאין לה עם מי לדבר חוץ מהזאב — רצו לכיוון הנחל וראו אותה כורעת ליד החיה, מנסה בידיים חשופות לפתוח את הרשת התקועה. זה מה שהשאיר את הכפר בלי מילים, לפחות לדברי מי שסיפרו לי: לא זה שהיא ניצלה מהתקפה, אלא זה שבמקום לברוח כשעדיין הייתה לה הזדמנות, היא בחרה להישאר.

עד שהגעתי אני, הזאב כבר היה חופשי, מתרחק לאיטו לתוך החורש, גורר את הרגל הפצועה קצת אחריו. לא בדקתי אותו כמובן, זה לא התפקיד שלי ואי אפשר לגשת לחיית בר כזאת בקלות, אבל ראיתי את הרשת שהיא הוציאה מהרגל שלו מונחת על אבן ליד השביל, עם שערות אפורות תקועות בה.

מה שאני זוכר הכי טוב זה לא הזאב. זה רבקה, יושבת על אחת האבנים ליד הנחל, שני הדליים עדיין ריקים לידה, הידיים שלה שרוטות וקצת דם על האצבעות, לא שלה. שכנה הביאה לה כוס תה מהבית והיא אחזה בה בשתי הידיים בלי לשתות, רק מסתכלת על הכיוון שהזאב נעלם לתוכו.

מלאתי לה את הדליים בעצמי מהברז שבמכל המים בניידת, כדי שלא תצטרך לחזור לנחל שוב באותו יום. היא הודתה לי, ואחר כך אמרה משהו שנשאר לי: "הוא לא בא בשבילי. הוא בא כי לא הייתה לו ברירה אחרת."

לא ידעתי מה להגיד לזה, אז לא אמרתי כלום. עזרתי לה לשאת את הדליים עד חצי מהדרך לבית, אחר כך חזרתי לניידת — עוד קריאה חיכתה, איזה ילד בכפר השכן עם חום גבוה. את שאר הפרטים, על הוועד המקומי שהחליט בעקבות המקרה לפנות סוף סוף את שרידי המכלאה הישנה מאזור הנחל, שמעתי כבר רק דרך שכנים, כמה שבועות אחר כך.