תפוחי אדמה מתחת לתא

שלמה אברמוב היה בן שבעים ואחת ובעל שני דונם באדמות פרדס חנה, ששם ארבעים שנה נטע תפוחי אדמה. השנה הברכיים כאבו לו כל כך שלא היה מסוגל לכרוע ליד הערוגה, ובנו יובל ישב כבר שנה שנייה בכלא צלמון בגלל משהו ששלמה העדיף לא לספר בקול רם אפילו לשכנה.

את המכתב כתב ליד שולחן המטבח, לאור המנורה, כי החשמל באזור הזה של המושב הבהב כבר שבוע. כתב בעט שבקושי משך דיו, אז חלק מהאותיות יצאו כאילו נחרטו בציפורן.

"יובל, בני. אני לא אצליח לזרוע השנה את השטח. הברכיים מסרבות לשתף פעולה, והאדמה מאחורי הרפת קשה כמו בטון. הלוואי שמישהו יעזור לחפור את החלק הזה שליד המטע…"

הדביק את המעטפה, הלך לתחנת האוטובוס והשליך את המכתב לתיבה ליד המכולת, זו שבה הלחם עולה שמונה שקלים וחצי. חזר לאט, כי השרוך התיר את עצמו ולא היה לו איך להתכופף.

התשובה הגיעה מהר יותר משציפה — לתא היו מועדים משלו, אבל מסתבר שמישהו התרגש.

"אבא, בשם השם, אל תיגע באדמה הזאת שליד המטע! אל תכניס לשם אפילו מעדר. דווקא שם קברתי את מה שנשאר מהסיפור ההוא עם מוסך המכוניות בחדרה. תשאיר את זה במנוחה, אני מתחנן."

את המכתב קרא קצין החינוך במתקן, כי זו הייתה חובתם. קרא אותו גם סוהר ששירת באותו יום במשמרת הצנזורה, וזה התקשר למי שצריך היה להתקשר אליו.

בשש בבוקר עצרו ליד החצר של שלמה שלושה ניידות משטרה מפרדס חנה ורכב לא מסומן אחד מירושלים. שנים עשר שוטרים במגפי גומי ועם מעדרים ירדו, כאילו יצאו לפרוץ לבונקר ולא לחלקת תפוחי אדמה.

בראש הקבוצה עמד סגן צעיר בשם כהן, שלמען הביטחון הורה לבדוק גם את הרפת ואת מרתף הכבישים. חפרו משש עד הצהריים. הפכו כל רגב אדמה שליד המטע, אפילו עקרו את הגדר הישנה, כי "אולי קברו משהו מתחתיה". אחד השוטרים מצא תרמוס חלוד וחלוד מקומפוט, ולרגע כולם חשבו שזהו זה.

שלמה ישב על סף הבית במגפיים והביט איך השדה שלו הופך לאתר חפירות ארכיאולוגיות. לא אמר מילה. הכין לעצמו תה בתרמוס — השני, האמיתי — ושתה בלגימות קטנות, כי היה חם.

בשעה אחת אחר הצהריים ניגש אליו סגן כהן, מיוזע כולו, עם אדמה עד המרפקים.

"אין כאן כלום, אדוני. מי שהחביא כאן כסף בטח לקח אותו קודם, או שהבן שלך טעה במקום."

שלמה משך בכתפיו, כאילו זה לא עניינו.

"אני לא יודע כלום. הבן כתב, אז האמנתי."

הניידות נסעו בשעה שתיים, והשאירו מאחוריהן שדה שנראה כמו אתר בנייה — תחוח, חפור, מוכן. השכנה ממול, גברת רחל, הוציאה את הראש מבעד לווילון ורק הניעה את ראשה למראה הקרקס הזה.

שלושה ימים אחר כך הגיע מכתב נוסף מצלמון.

"אבא. עכשיו אתה יכול לזרוע תפוחי אדמה בשקט. האדמה כבר חפורה כמו שצריך, תחוחה ומוכנה לזריעה. זה כל מה שיכולתי לעשות בשבילך מכאן, מהתא."

שלמה קרא את המכתב פעמיים, אחר כך קיפל אותו לריבוע והחביא בקופסת העץ של שעון אביו, במקום שבו שמר את הניירות החשובים. בערב לקח שק זרעי תפוחי אדמה שקנה עוד במרץ בשוק בפרדס חנה בשמונים שקלים, ויצא לשדה.

הברכיים כאבו בדיוק כמו קודם. אבל האדמה — האדמה כבר הייתה מוכנה, כל גוש נהפך בידיהם של שנים עשר שוטרים שחיפשו משהו שמעולם לא היה שם. שלמה כרע כמיטב יכולתו, תחב את תפוח האדמה הראשון לתוך האדמה הרכה וחייך לעצמו, לבד, בלי עדים.