הבן שהפסיק לענות אחרי הישיבה על החלוקה בעורך דין ברחוב אבן גבירול

אני בן חמישים ושתיים, ואני היחיד מבין שלושת הילדים של אבא שלא מתקשר אליו כבר שנתיים. זה לא סיפור שקל לי לספר, אבל אחרי שקראתי מה שהוא כתב על עצמו — על החדר בבית האבות ברחביה, על האח שבא רק בחגים ועל האחות שמתקשרת בימי שישי לחמש דקות ואז מתנצלת שהיא צריכה לסגור לפני כניסת השבת — הבנתי שמגיע לו שגם אני אספר את הצד שלי. לא כדי להצטדק. רק כדי שיהיה ברור שגם אני לא רשע.

קוראים לי יואב כרמון, אני מנהל חשבונות במפעל טקסטיל בפתח תקווה, נשוי ואב לשני ילדים. אבא שלי, מאיר, היה נגר רהיטים ברחוב הרצל בבני ברק במשך ארבעים שנה. הסדנה שלו הייתה מלאה נסורת ושמן מכונות, ובקיץ נכנס דרך החלון ריח של פלאפל מהדוכן שממול. אני זוכר את זה כי כל קיץ הייתי צריך לטאטא את הרצפה אחרי הלימודים, בלי לקבל תשלום, "כי ככה לומדים אחריות".

לפני שלוש שנים אמא נפטרה. שנה אחר כך אבא הודיע שהוא מוכר את הבית ברחוב ז'בוטינסקי ועובר לבית אבות. הישיבה שקבע עורך הדין שלו התקיימה במשרד ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בבוקר יום שלישי בחודש מרץ. שלושתנו — אני, דנה אחותי ואבנר אחי — ישבנו מול שולחן זכוכית, ואבא הביא תיקיית ניילון ישנה עם כל המסמכים של הבית והסדנה. הוא הודיע שהוא מחלק את הכסף מהמכירה בשלושה חלקים שווים, אבל את הסדנה — שכבר לא עבדה שנים אבל עדיין רשומה על שמו — הוא מעביר רק לאבנר, "כי הוא הבן שנשאר בענף".

לא אמרתי כלום שם. יצאתי מהמשרד, ירדתי במדרגות, ועמדתי ברחוב מול חנות פרחים והתקשרתי לאשתי. אמרתי לה: "הוא בנה את המקום הזה גם מהידיים שלי". כי זה נכון — אני זה שעזרתי לו להתקין את המכונות החדשות ב-2004, אני זה שסחבתי לוחות עץ בגיל שש עשרה בלי לקבל תודה. ואז, שבועיים אחרי הישיבה, הוא עבר לבית האבות ואני פשוט הפסקתי להתקשר. לא החלטתי את זה במודע. זה פשוט קרה, יום אחרי יום, עד שנהיו שבועיים, ואז חודשים.

מה שאבא לא יודע זה שבשנה הראשונה אחרי שהוא עבר, אשתי נדבקה בקורונה קשה ואושפזה בבילינסון שלושה שבועות. אני הייתי אבא ואמא לילדים, מבשל, נוסע לבית חולים, וכל פעם שחשבתי להתקשר אליו נזכרתי בשולחן הזכוכית ובתיקיית הניילון ומשהו בי נסגר. זה לא תירוץ טוב. אני יודע. אבל זו האמת שלי.

לפני שבועיים דנה התקשרה אליי בבהלה. היא אמרה שאבא נפל בחדר האמבטיה בבית האבות, שבר את הירך, ומאז הוא לא ממש קם מהמיטה. היא אמרה משפט אחד שלא הצלחתי להוציא מהראש: "הוא שואל עליך כל יום, יואב. לא בכעס. סתם שואל."

נסעתי לשם באותו ערב. בית האבות ברחביה, קומה שנייה, חדר קטן עם חלון שמסתכל על חצר של השכנים. אבא היה מונח במיטה, רזה יותר משזכרתי, עם תשבץ חצי פתור על השידה ותמונה שלי ושל אבנר ודנה מהבר מצווה שלי, לפני שלושים ותשע שנה. הוא הסתכל עליי ולא אמר "איפה היית". הוא רק אמר: "הבאת את הילדים?"

לא הבאתי. לא חשבתי שיהיה לי אומץ להיכנס בכלל.

ישבתי על הכיסא ליד המיטה ולא ידעתי מה להגיד, אז פשוט התחלתי לספר לו על התקופה עם אשתי בבית החולים, ועל זה שלא התקשרתי כי הייתי קרוע, ועל התיקייה ועל הסדנה שבכלל לא מעניינת אותי יותר. הוא הקשיב, ואז אמר משהו שלא ציפיתי: "את הסדנה נתתי לאבנר כי חשבתי שאתה כבר בנית לך חיים משלך בלי לצטרך אותה. חשבתי שזה מחמאה, יואב. לא הבנתי שזה יישמע כמו עונש."

לא סלחתי לו שם ואז, ככה, בפשטות. זה לא עבד ככה. אבל למחרת בבוקר חזרתי לבית האבות עם תיק. בפנים היה חוזה שכתבתי בלילה עם עורך דין שאני מכיר מהעבודה — ויתור שלי על חלקי בכספי מכירת הבית ברחוב ז'בוטינסקי, שלוש מאות ועשרים אלף שקל, לטובת קרן טיפול סיעודי על שם אבא, כדי שיוכל לעבור לחדר גדול יותר בבית האבות עם חלון שפונה לרחוב ולא לחצר, ולשלם על מטפל פרטי שיבוא פעמיים בשבוע חוץ מהאחות של המוסד.

הנחתי את הדף על השידה, ליד התשבץ. אבא הרים אותו בידיים רועדות, קרא את זה פעמיים, ואז הניח אותו בחזרה ואמר רק: "זה לא היה צריך." אמרתי לו שזה לא במקום ההתקשרות, זה בנוסף. שמעכשיו אני בא בימי שלישי, קבוע, אחרי העבודה. הוצאתי את הטלפון והראיתי לו את לוח היומן שלי, עם "אבא" רשום בכל שלישי עד סוף השנה.

הוא לא בכה. אני כן, קצת, בדרך החוצה, ליד המעלית, כשהמטפל הזוג עבר עם עגלת תרופות ואמר "לילה טוב, בן של מאיר". זו הפעם הראשונה שמישהו שם קרא לי ככה.