גל הרמון והמלון בעין בוקק שאף אחד לא באמת שאל אותו עליו

זה קרה בדיוק שלושה שבועות לפני שהתינוק אמור להיוולד, וכבר אז ידעתי שהחופשה הזאת בעין בוקק תיגמר בשיחה שאני לא רוצה לנהל. אבל בואו נתחיל מההתחלה, כי כשרואים תמונה של אישה בהריון עם כוס לימונדה ליד הבריכה, אף אחד לא שואל מי שילם על החדר, מי נהג שלוש שעות בכביש הערבה בשתיים בלילה כי היא לא הצליחה להירדם, ומי עמד מול המראה בחדר האמבטיה וניסה להבין איך הוא הפך להיות "התומך" בסיפור של מישהי אחרת.

קוראים לי עידו וייס, אני בן שלושים ושתיים, טכנאי מיזוג אוויר מראשון לציון, ובת הזוג שלי, שירה מזרחי, מוכרת מהתוכנית "האח הגדול" עונה 2022. שירה בהיריון שמיני עשר, סיכון גבוה, לחץ דם שקופץ בלי אזהרה, ורופאה מבית החולים איכילוב שהזכירה לנו בכל ביקור שאנחנו "לא צריכים לקחת סיכונים מיותרים". אז כשהיא אמרה לי, בשעה עשר בלילה, שהיא צריכה לברוח מהדירה שלנו ברחוב רוטשילד לפני שהיא "תתפוצץ מבפנים" – הזמנתי חדר במלון בעין בוקק. עלות: אלפיים ומאתיים שקל ללילה, שתי לילות, בלי אפשרות ביטול כי הזמנתי דרך אתר עם מחיר מוזל.

אף אחד לא כתב את זה בכתבה עליה. כתבו על הבגד ים הכחול-לבן שלה, על הבטן, על הנשיקה שלנו ליד הבריכה שמישהו צילם בלי לשאול. מה שלא כתבו זה שרגע לפני הנשיקה ההיא רבנו, כי היא אמרה לי שאני "לא ממש כאן איתה", שאני מסתכל בטלפון יותר מדי, ושאני "לא מבין כמה זה נורא". ואני עמדתי שם, עם המגבת שלה ביד, וניסיתי להסביר שאני עונה למייל של בוס שלי כי לקחתי יום חופש בלי אישור בשביל הנסיעה הזאת, ואם לא אענה הוא יחשוב שנטשתי משמרת.

זה החלק שאף אחד לא רואה. אני אוהב אותה, ואני אוהב את הילד שעוד לא נולד. אבל יש לי גם עבודה שמשלמת את השכירות, ואמא שמתקשרת כל יום לשאול "מה קורה עם שירה", ואחות שלי שאומרת לי בפתאומיות שאני "נראה גמור" בכל תמונה שהיא רואה ממני בקבוצת המשפחה בוואטסאפ. מישהו צריך להחזיק את הצד היומיומי של הסיפור הזה, ולפעמים ההחזקה הזאת נראית כמו גבר שיושב על שפת הבריכה עם הטלפון, לא כמו גיבור.

בלילה השני במלון היא התעוררה בשלוש לפנות בוקר עם כאב ראש שהיא תיארה כ"כמו מקדחה". התקשרתי למוקד של המלון, הם הביאו מד לחץ דם מהפארמדיק התורן שהיה שם במקרה בשביל אורח אחר, ולחץ הדם שלה היה שש עשרה על מאה. לא הצלחתי לנשום נכון עד שהגענו לחדר מיון בבית חולים סורוקה בבאר שבע, שעה נסיעה מהמלון, בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשהיא צועקת עליי שאני נוהג "לאט מדי" ואני צועק בחזרה שאני לא הולך להתהפך עם הרכב כי היא בפאניקה.

הרופאה שם, ד"ר נעמה אלבז, אמרה משפט שאני לא שוכח: "אתם צריכים להפסיק לברוח למקומות יפים ולהתחיל לבוא לביקורות שקבעתי כל שבוע, לא כל שבועיים". שירה בכתה. אני ישבתי על כיסא פלסטיק בחדר המיון והבנתי שכל החופשה הזאת, כל ה"אני צריכה לנשום", היא לא היתה טעות – היא היתה קריאה לעזרה שאני פספסתי כי הייתי עסוק לתרגם אותה לתמונות יפות במקום להקשיב למה שהיא באמת אמרה.

חזרנו לתל אביב למחרת בצהריים. שירה ישנה כל הדרך. אני עצרתי בתחנת דלק ליד קרית גת, קניתי לה בורקס ולעצמי קפה שחור, ועמדתי בחוץ חמש דקות רק כדי לנשום בלי שהיא תראה אותי. לא כתבתי סטטוס בפייסבוק על זה. לא היה בזה שום דבר יפה לצלם.

מה שעשיתי אחר כך זה הדבר היחיד שבאמת שינה משהו: לקחתי את היומן, כתבתי בו כל תאריך ביקור אצל ד"ר אלבז עד הלידה – שבעה ביקורים, אחד בשבוע, בלי יוצא מן הכלל – והדבקתי אותו על המקרר עם מגנט. התקשרתי לבוס שלי, הסברתי את המצב, וביקשתי חופשת אבהות מוקדמת בתשלום חלקי החל משבועיים לפני התאריך המשוער, כדי שלא אצטרך לענות למיילים באמצע חירום רפואי אף פעם יותר. הוא הסכים.

בביקור השישי, בשבוע שלושים ותשע, ד"ר אלבז אמרה ששירה יציבה מספיק ללידה טבעית. שבעה ביקורים, לא בריחה אחת. שירה החזיקה לי את היד בחדר ההמתנה ואמרה, "אני לא זוכרת מה קרה בעין בוקק חוץ מזה שפחדתי". ואני אמרתי לה שגם אני, אבל שאני זוכר גם את הבורקס בקרית גת ואת חמש הדקות שעמדתי לבד בחוץ – כי אלה היו הרגעים שבהם החלטתי להפסיק לברוח יחד איתה ולהתחיל לתאם לוח זמנים במקומו.