המכתבים של דניאל

שמי דניאל כרמי, ואני רופא מומחה בהשתלות ומחלקת ריאות בבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה כבר שבע עשרה שנה. אני זה שליווה את איתמר גורן בשלושת החודשים האחרונים לחייו. ואני זה שרץ אחרי אשתו, נועה, במסדרון בית החולים, ביום שבו איתמר מת, עם תיקייה כחולה ופלאפון קטן ביד.

אני כותב את זה כי אני חושב שמגיע לכם לדעת מה קורה מהצד שלנו. לא רק מה שהמשפחה חווה, אלא מה שאנחנו, הצוות הרפואי, נושאים איתנו אחרי שאנחנו הולכים הביתה בערב.

איתמר הגיע אליי לראשונה בחודש ינואר, אחרי צילום חזה שגרתי שגילה כתם בריאה. הוא היה בן שלושים ושמונה, בעל עסק קטן לשיפוצי מטבחים ברמת השרון, ואשתו נועה הייתה בהיריון בשבוע עשרים ושתיים. אני זוכר את זה כי הוא סיפר לי בפגישה הראשונה שהם עוד לא בחרו שם לתינוקת, ושהם מתווכחים כבר שבועיים אם לקרוא לה טל או מאיה.

כשקיבלנו את התוצאות הסופיות — סרטן ריאות בשלב מתקדם, עם גרורות — ישבתי מולו בחדר הקטן ליד המרפאה, זה עם הכיסאות הכחולים המרופטים שאף אחד לא טורח להחליף. אמרתי לו את המספר. שלושה חודשים, אולי קצת יותר עם טיפול תומך. הוא לא בכה. הוא שאל אותי שאלה אחת: "אני יכול לתרום איברים בסוף?" כבר אז, בפגישה הראשונה של האבחנה, לפני שהוא בכלל עיכל את זה בעצמו.

מה שאנשים לא רואים זה כמה זמן לוקח לחולה כמו איתמר להגיד את המשפט הזה בקול, ואז לחזור עליו שוב ושוב לאשתו, לרופא, למשפחה, עד שהוא הופך לעובדה ולא לרעיון. נועה התנגדה בהתחלה. לא לתרומה עצמה — לזה שהוא בכלל מדבר על מוות כשהבת שלהם עוד בבטן. אני זוכר אותה יושבת במסדרון, יד על הבטן התפוח, ומבקשת ממנו בשקט: "תפסיק." הוא לא הפסיק.

בערך שבעה שבועות לפני שהוא נפטר, איתמר ביקש ממני פגישה בלי נועה. חשבתי שזה עוד שיחה על תהליך התרומה — טפסי הסכמה, בדיקות התאמה, כל הבירוקרטיה שמלווה החלטה כזאת. אבל הוא הוציא מחברת קטנה, כזאת שקונים בסופר פארם ליד הקופה, ואמר לי: "אני צריך עזרה לכתוב כמה מכתבים. היד שלי כבר לא ממש עובדת כמו פעם."

בהתחלה זה היה רק תמיכה טכנית. הוא כתב, אני החזקתי לו את הכוס מים, עזרתי לו למצוא מילה כשהוא נתקע. אבל בשבועיים האחרונים הוא כבר לא הצליח להחזיק עט. הכתיבה שלו הידרדרה מהר יותר משציפינו — תופעה נוירולוגית משנית שלפעמים מלווה גרורות מוחיות, אף על פי שבמקרה שלו זה לא הגיע לשם. זה היה פשוט תשישות. גוף שמתפרק.

אז הוא הכתיב לי. שמונה עשרה מעטפות לטל — הם בחרו בשם הזה בסוף, אחרי כל הוויכוחים — ומכתב אחד לנועה. אני זוכר שהוא ביקש ממני לשבת בכיסא ליד המיטה, לא בשולחן, "כדי שזה יישמע כמו שיחה ולא כמו נאום". הוא היה מדייק מאוד עם המילים. פעם אחת הוא ביקש ממני למחוק משפט שלם וכתב אותו מחדש שלוש פעמים, כי הוא לא רצה שזה יישמע "כאילו אני מתנצל על זה שאני מת". המילים שלו, לא שלי.

מה שאף אחד לא סיפר לכם — כי נועה עצמה לא ידעה את זה עד הסוף — זה שאיתמר מכר את חלקו בעסק השיפוצים חודשיים לפני שהאבחנה בכלל התבררה כחמורה כל כך. שותפו, גבר בשם רן, קנה ממנו את חלקו תמורת שלוש מאות ועשרים אלף שקל. איתמר סגר בכסף הזה את יתרת המשכנתא על הדירה ברמת השרון — מאתיים ועשרה אלף שקל — ופתח קרן חינוך לטל אצל בית השקעות, עם הוראת קבע חודשית שתמשיך גם אחרי מותו מכספי ביטוח החיים.

בערך שלושה שבועות לפני שהוא נפטר, בזמן שחיכינו יחד לתוצאות סריקה, הוא סיפר לי על פרץ. פרץ אלבז, בן ארבעים ואחת, אבא לשני ילדים, שהיה מאושפז באותה קומה בגלל כשל כבד וחיכה להשתלה כבר תשעה חודשים. איתמר ראה את הבן הגדול של פרץ, ילד בן אחת עשרה, יושב על ספסל במסדרון עם תיק בית ספר, עושה שיעורי בית ליד דלת חדרו של אבא שלו, כל יום אחרי בית ספר. הוא ראה את זה במשך שבועיים לפני שהוא שאל אותי אם יש דרך חוקית לדעת, אחרי המוות, אם התרומה שלו יכולה להגיע למשפחה הזאת. אמרתי לו את האמת: יש כללי הקצאה של המרכז הלאומי להשתלות, יש התאמות רפואיות, אני לא יכול להבטיח כלום. הוא אמר: "אני יודע. אני רק רוצה שתדע שביקשתי."

ביום שהוא נפטר, בשעה שש וחצי בבוקר, עם נועה מחזיקה את היד שלו, הרגשתי משהו שאני לא בטוח שהמילה "עצב" מכסה אותו. אני עושה את העבודה הזאת הרבה שנים. יש לי דרכים להישאר מקצועי. אבל עם איתמר זה היה שונה, כי בשבעה שבועות האחרונים הוא הפך אותי לשליח. הוא נתן לי אמון שאני לא בטוח שהייתי סומך על עצמי לתת.

כשראיתי את נועה הולכת לכיוון המעלית, עם דפי החתימה על תרומת האיברים עדיין בידיים, ידעתי שאם אני לא רץ אחריה עכשיו, אני אבגוד בהבטחה. התיקייה הכחולה הייתה בתיק שלי כל היום, ליד הדיקטפון הקטן — לא הקלטתי בטלפון כי איתמר ביקש משהו "שאפשר להחזיק, לא רק להאזין". רצתי אחריה במסדרון וקראתי לה בשם.

היא נעצרה. הפנים שלה היו חיוורות מבכי. אמרתי לה שאיתמר הפקיד בידי משהו לפני שלושה שבועות, ושהוא לא רצה שהיא תראה את זה בעודו בחיים. היא שאלה מה זה. אני לא ענדתי — פתחתי את היד מאחורי הגב והראיתי לה את הדיקטפון ואת התיקייה, עם השם שלה כתוב עליה: "לנועה".

הפעלתי את ההקלטה. הקול שלו מילא את המסדרון, וגם אני, שהייתי שם כשהוא הקליט את זה, הרגשתי משהו נחמץ בגרון. הוא אמר לה שהוא הפר את ההבטחה הכי גדולה שהוא נתן לה — להיות לידה כשטל תיוולד. הוא סיפר לה שהוא ידע שהיא תכעס עליו על ההסתרה, ושהיא צודקת לכעוס. ואז הוא דיבר על הכסף, על המשכנתא, על הקרן לטל.

ישבתי מולה על הכיסאות במסדרון בזמן שהיא פתחה את התיקייה. פוליסת ביטוח חיים. אישור סגירת משכנתא. מסמכי קרן החינוך. שמונה עשרה מעטפות עם מספרים — יום ההולדת הראשון של טל, היום הראשון בגן, בת עשר, בת שלוש עשרה, בת שש עשרה, בת שמונה עשרה. מעטפת אחת כתובה עליה רק: "כשתתגעגעי לאבא יותר מהרגיל". ומכתב אחרון, לא לטל — לנועה. "לנועה — ביום שהיא תהיה מוכנה לחיות שוב."

היא שאלה אותי אם עזרתי לו לכתוב. אמרתי לה שלמכתבים האחרונים הוא הכתיב לי, כי היד שלו כבר לא ציית. סיפרתי לה שהוא ישב, או יותר נכון שכבתי, בכיסא הזה בדיוק, כל פעם שהיא יצאה מהחדר לרגע. שהיו ימים שעבדנו עשרים דקות על משפט אחד, כי הוא היה עייף מדי מכדי להמשיך.

ואז סיפרתי לה על פרץ. על הילד עם תיק בית הספר במסדרון. על הבקשה שהוא ביקש ממני, בלי הבטחות, רק בקשה. שאלתי אותה אם היא מוכנה שאעלה אותה לקומה אחרת בבית החולים. היא לא הייתה מוכנה, לא באותו יום. היא בקושי הלכה בלי להיתמך בקיר.

חודשיים אחר כך, אחרי שטל נולדה, נועה חזרה לבקר אותי במחלקה עם התינוקת בזרועות. יש לה את העיניים של איתמר — צבע חום כהה כמעט שחור, עם ריסים ארוכים שכל אחות במחלקה עצרה כדי להעיר עליהם. אמרתי לה את זה, וראיתי אותה מחייכת בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה בלי צל של כאב מאחורי החיוך.

היא שאלה אם התרומה הצליחה. אמרתי לה שכן, שהוא עזר למספר אנשים. היא לא ביקשה שמות. אני יודע, כי חוקי הפרטיות של מרכז ההשתלות לא מאפשרים לי לגלות בלאו הכי, אבל היא גם לא ניסתה. היא רק הנהנה, אספה את המעטפות בחזרה לתוך התיקייה, וסגרה אותה.

מה שאני לא ידעתי אז, וגיליתי רק שלושה חודשים אחר כך כשנועה חזרה שוב לבית החולים — הפעם לא אליי, אלא כדי לחתום על מסמך שהעברתי לה במחלקת הנהלת החשבונות — זה שהיא עשתה משהו שאיתמר לא ביקש ולא חזה. היא פנתה לרן, השותף לשעבר של איתמר בעסק, וביקשה לראות את חוזה מכירת החלק. גילתה שרן שילם לאיתמר שלוש מאות ועשרים אלף שקל, בעוד ששמאות שנעשתה חודש לפני כן העריכה את חלקו של איתמר בארבע מאות ושמונים אלף שקל. רן ניצל את המחלה כדי לקנות בזול.

נועה לא צעקה עליו, לפי מה שהיא סיפרה לי. היא הזמינה עורך דין, הציגה את השמאות המקורית שאיתמר עצמו שמר בתיקייה — הוא, מסתבר, כן ידע את הפער, ורשם את זה בפתק קטן שנועה מצאה בין המסמכים, בלי לספר לה — ופתחה תביעה אזרחית להשלמת ההפרש. תוך ארבעה חודשים היא הגיעה להסדר: רן שילם מאה וארבעים אלף שקל נוספים, ישירות לקרן החינוך של טל.

נועה סיפרה לי את זה כשהיא ישבה שוב מולי, הפעם עם טל בת חצי שנה שכבר ניסתה לתפוס את הסטטוסקופ שלי. היא לא חייכה כשסיפרה על רן. היא רק אמרה משפט אחד: "איתמר רצה שאני אחיה. אז אני חיה. וחלק מזה זה לא לתת לאנשים לקחת ממנה מה שמגיע לה."

אני עדיין רואה את נועה וטל פעם בשנה, בערך סביב יום ההולדת של טל, כשהיא מגיעה לבדוק אם יש עדכון על מקבלי התרומה — שאין לי רשות לתת לה, וזה תמיד כואב לי קצת לסרב. בפעם האחרונה טל כבר הייתה בת ארבע, וציירה לי ציור של איש עם כנפיים על הכיסא הכחול במסדרון. שאלתי מי זה. היא אמרה: "אבא, כשהוא בא לבקר את דוקטור דניאל." לא תיקנתי אותה.

MEMORY.md — обновлять не требуется.