בין החביתה למכולת של אבי

בין הפנקס לספסל ליד המכולת

לגברת בלה שיינברג מגבעת עדה היה כלל ברזל: בעשרים וחמישה לחודש, אחרי שהקצבה נכנסת, היא הולכת למכולת של משפחת אלבז ברחוב ההדר וקונה לחם, שקית חלב וחצי ק"ג נקניקיה זולה — לשבוע שלם. לא יותר. לא פחות.

באותו יום שלישי בספטמבר, כשהחום עוד לא ויתר על הקיץ, היא עמדה ליד מדף הלחם וספרה את המטבעות בכף היד — שלושים ושבע שקל, בדיוק כמו שצריך — כשמישהו משך לה בשרוול הסוודר הדק.

ילדה בת שמונה, שיער אסוף בקוקו עקום, הביטה בה מלמטה.

— סבתא, מה את רוצה לקנות?

— מה זאת אומרת, מתוקה? בלה כיווצה את המצח. — לחם. רק לחם.

— אבא ואני קונים לך משהו. תגידי מה את רוצה.

— לא, לא, — בלה זזה צעד אחורה, כאילו הילדה הציעה לה משהו אסור. — אני בסדר גמור. יש לי קצבה, יש לי גינה קטנה מאחורי הבית, יש לי שתי תרנגולות שעוד מטילות. אני לא צריכה כלום.

— אבא! — הילדה כבר צעקה לכיוון סוף המעבר, בלי לחכות לתשובה. — בוא הנה!

גבר בשנות הארבעים, בחולצת עבודה עם הלוגו של חברת חשמל מקומית, התקרב ותפס את העגלה שנשארה תקועה עם גלגל אחד עקום.

— סליחה על הבלגן, — הוא פנה אל בלה. — היא ככה כל פעם שאנחנו נכנסים לחנות. בוחרת מישהו שהיא רוצה לעזור לו. אני נדב, זאת נויה. מה היית רוצה לקנות היום?

— באמת, אדוני, לא צריך. — בלה החזיקה חזק את שקית הניילון עם המטבעות. — אני קונה פה שלושים שנה, יש לי הכל.

— אני יודעת שקשה לך, — נויה לא ויתרה, עמדה עם ידיים על המותניים כמו מבוגרת ממש. — זה רואים. תגידי מה עוד, חוץ מהלחם.

בלה שתקה רגע ארוך. אצבעותיה מיששו את קצה השקית.

— אני לוקחת לפעמים מאה גרם נקניקיה. הכי זולה שיש, ליד הקופה. אוכלת אותה עם הלחם, פה בספסל ליד החנות, לפני שאני חוזרת הביתה באוטובוס.

— בואי נראה, — נויה כבר משכה אותה לכיוון תא הקירור.

הן עמדו שתיהן מול הוויטרינה. בלה קראה את המחירים, אצבע נעה על הזכוכית.

— אין פה עכשיו את הזולה. תראי מה המחירים. לא, מתוקה, תודה, אבל לא.

נדב ניגש, הניח יד קלה על כתף בתו.

— גברת, תעשי לי טובה — תעמדי פה רגע עם העגלה. נויה, תבחרי.

— לא צריך, באמת… — בלה ניסתה שוב, אבל שני הזוגות עיניים כבר נעלמו בין המדפים.

בלה נשארה לבדה ליד תא הקירור, שקית הניילון עם המטבעות עדיין בכף ידה, והמטבעות נשמעו כשהיא הזיזה את המשקל מרגל לרגל. היא לא ידעה לאן להביט. הביטה בתווית המחיר של החלב, קראה אותה שלוש פעמים בלי לזכור ספרה אחת.

נויה חזרה ראשונה, גוררת את נדב בשרוול, ובידה חבילת נקניקיה עטופה בנייר שעווה — לא הזולה, אלא זו שבלה תמיד עברה לידה בלי להסתכל.

— זאת, — אמרה נויה והושיטה אותה. — כי היא הכי יפה בצבע.

בלה לקחה את החבילה בשתי ידיים, כמו שלוקחים משהו שיכול להישבר. הכתפיים שלה זזו פעם אחת, ואצבעותיה לפתו את הנייר השעווה חזק מדי, עד שקצהו התקמט.

— מתוקה, — היא אמרה, והקול יצא נמוך, — את יודעת כמה זמן לא קנו לי מישהו דבר שהוא לא מוכרח?

— למה, אף אחד לא קונה לך שוקולד? — נויה שאלה בתמימות.

— לא בגלל שוקולד. — בלה הניחה את החבילה בזהירות בתוך השקית שלה, בין הלחם לשקית החלב, וסידרה אותה כך שלא תימעך. — שישים שנה אני עובדת, מגדלת שני ילדים לבד אחרי שבעלי נפטר, וכל חודש אני סופרת בדיוק כמה שקל יש לי לנקניקיה ואיזו. היום מישהי בחרה בשבילי דבר אחד, לא כי הייתי חייבת אותו.

נדב עמד מהצד, שקית נוספת בידו — שני בקבוקי שמן זית, קופסת ביצים, חבילת תה.

— גברתי, לא התכוונו להעליב, — הוא אמר. — נויה פשוט בוחרת מישהו בכל פעם שאנחנו באים לפה. אם לא נעים לך, תגידי ונחזיר הכל למדף.

בלה הביטה בו, ואז בילדה שעדיין עמדה עם ידיים על המותניים, מחכה לתשובה.

— לא, אדוני. תשאירו. — היא לקחה גם את השקית השנייה, ושתי השקיות כבדו בכפות ידיה. — פשוט אף אחד לא שאל אותי דבר כזה שנים.

— אנחנו יכולים גם להסיע אותך הביתה, יש לנו טנדר, — הציע נדב.

בלה הביטה בכיכר שבשקית, בילדה, ברחוב שמוביל לתחנה שממנה היא הולכת ברגל עשרים דקה כל שבוע.

— תודה, מתוקה, — היא אמרה, — אבל את הדרך הביתה אני אעשה לבד. ככה תמיד היה. מה שקיבלתי ממך — אני שומרת.

לפני שפנתה ללכת, היא פתחה את התיק הישן שלה, הוציאה פנקס קטן ועט כחול — אותו פנקס שבו רשמה כל חודש כמה קצבה נכנסה וכמה יצאה, שלושים ושש שנה ברציפות. כתבה שורה חדשה: "עשרים וחמישה בספטמבר — משפחת אלבז, נקניקיה, שמן זית, ביצים, תה. לא לשכוח."

סגרה את הפנקס, החזירה אותו לתיק, ועלתה לאוטובוס מספר שש שהגיע בדיוק באותו רגע. מבעד לחלון היא ראתה את נויה מנופפת לה בשתי ידיים, עד שהאוטובוס פנה בפינה ונעלם.