HE
עשרים ושתיים שנים על חלקה אחת ברחוב הדקל
כשטל היה בן שלוש עשרה, אביו יצא בבוקר חמסיני לנסיעת עבודה לאשדוד ולא חזר. פיצוץ בלורי משא, הכביש הראשי חלק מכתם שמן, וזהו. אמא, רונית, שכבה שבוע שלם במיטה ברחוב הדקל בבאר שבע, לא קמה אפילו לאכול. השכנה מהקומה השנייה, גברת שושנה, הייתה מביאה לה סיר מרק עוף ומניחה על השולחן בלי מילה. ביום השמיני רונית קמה, רחצה פנים, ואמרה לעצמה בקול: "יש ילד. צריך לגדל אותו."
הבית היה בית פרטי קטן עם חצר, ירושה מהוריה, ברחוב שקט לא רחוק מבית החולים "סורוקה", שם רונית עבדה כאחות במחלקת ילדים. טל למד בכיתה ח'. והבית הזה, עם העץ הזקן של תות ועם הערוגות שאבא התחיל לסדר ולא סיים — זה היה כל מה שנשאר.
בכל שנה, בתחילת האביב, רונית הייתה עושה את אותו הטקס: קניית שקיות זרעים בחנות "גרין" ברחוב הרצל, שתילת שתילים על אדן החלון, ואז ניקיון יסודי — לשטוף את כל החלונות, להחליף וילונות, לכבס שטיחים. "לפני העונה צריך שהבית יהיה נקי," הייתה אומרת, "אחר כך לא יהיה זמן."
רונית חזרה לדבר יותר, לשבת עם טל בערב על המדרגה החיצונית ולספר לו בדיחות ישנות של אבא. היא הייתה משבחת אותו על עזרה בבית ואומרת: "אתה כבר הגבר בבית. אבא לא נמצא, אז עליך כל מה שחשמלי — להחליף נורות, לבדוק את המנעולים. יש נורה שרופה בלול התרנגולות, ובדלת של המחסן הציר חייב שמן." טל היה מסכים ועושה. הוא ידע שבאביב הזה הוא יצטרך לחרוש את כל החלקות בעצמו — דברים שפעם הוא עשה עם אבא.
השנים חלפו. בשנה הראשונה אחרי המקרה היו מגיעים אנשים שרצו לקנות את הבית. "למה לך בית שלם לבד, עם כל העבודה הזאת, עם החצר הגדולה הזאת? תמכרי ותקני דירה טובה בעיר." רונית הייתה עונה בלי להתרגש: "אני לא לבד. יש לי בן. הוא יתחתן ויהיה בעל הבית הזה, שאביו בנה." האנשים לא הפסיקו לנסות, וזה הפליא אותה כל פעם מחדש.
טל סיים תיכון, התקבל לקולג' להנדסאים בבאר שבע, ורונית לא יכלה לשלוח אותו ללמוד בתל אביב — המשכורת לא הספיקה. הנער עזר כבר בלי חשק רב — היו לו דברים אחרים: אימוני אתלטיקה, חברים, בחורות, מסיבות בפאב ברחוב הרצל. פעם הוא אמר לאימו: "אמא, אולי בעצם כן נמכור את הבית ונעבור לדירה? את מתעייפת עם החצר הזאת, בסוף הקיץ מתלוננת על הגב, על לחץ דם. ולדעתי יותר פשוט לקנות ירקות בסופר — שם יש הכל, למה להתייסר? אם נמכור יהיה אפשר אפילו לקנות שתי דירות, אחת לי אחת לך."
רונית לא ענתה מיד. היא קיפלה את המפית שהייתה מחזיקה, קיפול אחר קיפול, עד שהפכה לריבוע קטן וקשה. "קל לך להחליט כך… אבא בנה את הבית הזה. אני שמתי בו את הנשמה, בגינה ובבית. כאן הקן שלי, וגם בשבילך זה בית הורים. באיזו דירה יהיה לנו יותר טוב? שם אפילו אוויר אין. ועל הפרחים שלי אני לא מדברת כלל."
"חשבתי שככה יותר טוב. את לא צעירה כמו שהיית, לעבוד ככה כפופה, ולי אין חשק לזה. אני אוהב ספורט, חברים, לא לבלות שעות בודד בין ערוגות. את תמיד אמרת שכל אחד צריך למצוא את העניין שלו, מה שהנשמה שלו רוצה."
היא לא אמרה כלום. ימים שלמים אי אפשר היה למשוך ממנה מילה. ואז, בערב אחד בזמן האוכל, אמרה: "לא כל עבודה בבית נחמדה. לנקות אסלה, אמבטיה, לשטוף רצפות על הברכיים שיהיה נקי באמת — איזה כיף יש בזה? אבל זה חובה, בשביל בריאות המשפחה, בשביל מצב רוח טוב. עוזרת בית אין לנו במה לשכור."
"אני מבין," טל התאדם. "את לא תחשבי שאני לא שם לב שהבית נקי. רק ככה מתברר שבנוסף לזה עדיין יש גינה, עדיין יש תרנגולות, חתולים, כלב… ואת עוד עובדת בבית החולים. חשבתי שבדירה יהיה לך קל יותר."
"יהיה קל יותר, אני לא מתווכחת. אבל משעמם. אין כיף יותר מלעבוד על פיסת האדמה שלך. חלקה שלך, יבול שלך, קטן אבל טעים כל כך! לנו לחורף מספיק הכל." היא חייכה. "אם עושים את זה ביחד, זה לא כבד."
"אני מבין שעל דירה את לא תסכימי אף פעם," רטן טל, ומיהר לדייט. ואמא הלכה להשקות את הגינה.
הקיץ היה יבש, הערוגות דרשו השקיה כל ערב. רונית אספה את היבול שלה ושמחה. התרנגולות הטילו ביצים גדולות שטל אהב לאכול בבוקר, רכות. "אלה הביצים שאתה אוהב — רכות למחיה," רונית הייתה מניחה צלוחית לפניו. "באמת?" טל צחק, "במה הן כל כך מיוחדות? אם לא בסופר, אז בשוק הפתוח אצל פרטיים אפשר לקנות, ולא להתעסק עם תרנגולות." כך הם היו מתווכחים, אבל כל אחד עמד על שלו. ועם זאת טל עזר לאימו — חרש את הערוגות, חפר תפוחי אדמה, תיקן את הגדר, השגיח על החיות כשאמא עבדה משמרת של עשרים וארבע שעות בבית החולים.
טל סיים את הקולג', שירת בצבא, עבד שנתיים בבנייה בתל אביב, חוסך לדירה משלו, וחזר הביתה. בכסף ששמר קנה מאזדה 3 יד שנייה, ואת הסכום שנשאר אימו חסכה לחתונה. הוא התחיל לעבוד במפעל, רקד שנה במסיבות, ונשא לאישה את גלית, חברה שלו מהתיכון. הביא אותה לבית — חדרים היו מספיק, מקום לכולם. רונית הכינה את הריבות והחמוצים שלה במטבח הקיצי שבחצר, ושם ישנה בכל העונה החמה. היא ניסתה לא להפריע לבן ולכלתו, ובסופו של דבר בודדה את המטבח הקיצי שלה, "הארמון הקטן שלי," ועברה לגור בו.
כשגלית ילדה בן, רונית פרשה לגמלאות שלוש שנים לאחר מכן. היא השתדלה להספיק בכל: גם בגינה, גם לשמור על הנכד, גם לנקות שהבית יהיה נקי כאהבתה. אבל הבריאות שלה הייתה חלשה. ובסתיו מאוחר, כשהנכד היה בן שש, הלב של רונית פשוט נפסק.
טל התאבל קשה. עוד לא דמיין שהוא יישאר גם בלי אימו, כך בפתאומיות. כל החורף ההוא הוא לא מצא מנוחה, היה מסתובב בבית אחרי העבודה כמחפש אותה. נגע בכורסה שהיא אהבה, בשמיכה, הסתכל באלבום תמונות, ונזף בעצמו: שפחות עזר לה, שפחות שוחחו על אבא, על העבר. כאילו הכל נמלט לתוך ערפל שכחה.
גלית ראתה הכל. היא ניסתה לנחם אותו, בישלה כמו שאימו הייתה מבשלת. אבל האור הכי חם בחלון היה הבן, דניאל. בו בלבד טל התנחם, ניסה להעביר איתו יותר זמן — לשחק, לקרוא, לטייל, לעשות ביחד עבודות בית. "ראה, דניאל, כך משמנים ציר של דלת," הדריך אותו, "שלא יחרוק. וזה — פחית השמן." הילד למד הכל — לשטוף כלים, לשאוב אבק, ללכת עם אימא להזין את התרנגולות.
כשהגיע האביב, יצאו כולם לעבודת ניקוי ראשונה. טל חייך לשמש, שאף אוויר חם, והצביע לבנו על העגורים. "הגיע האביב. עגורים — סימן לאביב. אנחנו, אתה ואני, נלך בגינה, נראה את הפרחים של סבתא. הם כבר צצו, חבצלות… מוקדם כל כך," אמר טל. גלית התבוננה בו בפליאה. היא זכרה היטב שהוא תמיד רצה לקנות דירה משלו. ועכשיו הוא הולך בחצר כמו בעל הבית, בודק את ניצני הפירות באדמונית, מוביל את דניאל מעץ לעץ ומראה לו איפה כל פרי גדל.
"אתה זוכר איפה סבתא שתלה את התות שדה, דניאל? בוא, הצג לי…" ואז, כשהאדמה התייבשה, התחיל טל מנהל: "בואי, גלי, לחצר, שם אפשר כבר להתחיל לחפור קצת. אתמול מיינתי את זרעי אמא. אולי צריך לקנות עוד משהו, את תבדקי ותחליטי איפה מה נזרע. ואני אחפור את הכל."
"אז אתה בכל זאת מחליט לשתול גינה? בעצמך?" לא התאפקה גלית.
"כן. למה שהערוגות יצמחו עשבים? אסור להזניח אותן. זה נהיה כמו שדה פתוח ברגע. אני, כשאני חופר, לוקח כל אבן קטנה, כל שורש. האדמה הזאת כבר שנים רכה כמו כרית. חבל," ענה טל בעניינים, במילים שלה בעצם, של אימו.
גלית הצטרפה לנטיעות. בעלה נתן לה חופש מלא ליצור. היא שתלה קצת מכל דבר, ולא שכחה לטפל בניצחיים של סבתא. הגינה התחדשה, פרחה, ועל לבו של טל ירד חום, כאילו אימו שמחה בשמיים על המשפחה המאוחדת שלו.
"אז לא תעזבו את הבית?" שאלו שכנים, "רואים — נטעתם גינה…"
"לא נעזוב," ענה, "אין דירה שתשתווה לבית. פה המרחב, פה האדמה, פה החיים. רק את התרנגולות גלית קנתה עוד עשרים ראש השנה הזאת! ומי יספיק לאכול את כל הביצים האלה?" הוא רץ לחצר, שם שיחק בנו עם הכלב והחתולים. ואשתו קראה לו מהגינה: "בוא לאכול, יש מרק עוף וקציצות, בדיוק כמו שאתה אוהב."
כך נשאר טל עם המשפחה בבית ברחוב הדקל. עם השנים הוא שיפר אותו עוד ועוד. בנה פינת ברזל וגומי לחימום מים חמים שאביו לא הספיק לסיים, אחר כך פרגולת עץ בגינה, שם גלית הייתה עורכת שולחן לקפה ולעוגה כשבאו קרובים, ופינת כושר לעצמו ולבנו.
"צריך לפתח כוח, לשמור על הבריאות," אמר לדניאל, "אתה — בעל הבית העתידי. ניתן לך את החלק שלך, נכין כניסה נפרדת, כשתגדל." אי אפשר לאדם בלי בית, בלי החלקה שלו. אימא צדקה — הפרי שלך מתוק יותר כשגידלת אותו בעצמך.
ואז, יום אחד בחודש אוגוסט, שנה בה דניאל כבר עמד לגמור את התיכון ולהתגייס, הגיעה אל הבית אישה שרגליה לא נכנסו לשם מעולם — דודה מצד אימו של גלית, שלא ידעו שקיימת כלל, עם עורך דין ממרכז הארץ וטענה שהבית בעצם רשום חלקית על שם סבתה המקורית של רונית, ושלפי צוואה ישנה שנמצאה בארכיון, מגיעה לה רביעית מהנכס. היא הביאה עותק מתעודת הזהות שלה, ודרישה: מכירה או פיצוי של מאה שמונים אלף שקל, עד סוף השנה.
טל קרא את הניירת על שולחן המטבח, בלי לצעוק, בלי לזוז מהכיסא. גלית עמדה לידו, יד על שכמו. "זה לא קורה," אמר, "לא אחרי עשרים ושתיים שנה שאנחנו מחזיקים כל אבן כאן." הוא לא התקשר לעורך דין בטלפון מאחורי הקלעים ולא השאיר את זה לגלית לטפל. הוא נסע בעצמו, עם דניאל לצדו, ללשכת הרישום המקרקעין בבאר שבע, הביא את התיק המלא: את הסכם המכירה המקורי משנת 1998 שאביו שמר בקופסת מתכת במחסן, את אישורי ההיטלים ששילמה אימו שלושים ושתיים שנה ברצף, ואת צו הירושה שלו עצמו, הרשום על שמו בטאבו עוד לפני שנפטרה.
הוא פרש הכל לפני פקידת הרישום, ואחר כך לפני עורך הדין של הדודה עצמה, בפגישה שקבעו בבית הקפה "ארומה" ברחוב הרצל. "הבית נרכש במלואו על ידי הורי, בתעודה הזאת חתימת כל הצדדים הקיימים אז. הצוואה שהבאתם מבוטלת בפועל, כי הנכס הועבר כבר לפני שהיא נכתבה. אם תרצו להמשיך, נראה אתכם בבית משפט, ואני מניח שלא תרצו." הדודה הסתכלה בעורך הדין שלה, עורך הדין הסתכל בניירת, ואמר שהוא "יחזור עם תשובה". התשובה לא הגיעה. הדודה לא חזרה.
בערב ההוא טל ישב בפרגולה עם גלית, הביצים הרכות שתרנגולות אמא עדיין הטילו מונחות על הצלחת שלו, ודניאל השקה את הערוגה האחרונה לפני החושך. "אימא הייתה אומרת: ככה זה, מי שמשקיע את הנשמה בחלקה שלו, לא יכולים לקחת ממנו את זה בניירת זרה," אמר טל, ונגע בכוס התה החמה.
הוא לא רדף אחרי הדודה, לא התקוטט, לא חגג. הוא פשוט המשיך לעשות את מה שהוא תמיד עשה — לשמן את ציר הדלת, להשקות את הערוגה, לשמור את תיק הניירת הירוק בארון במקום שגם דניאל יידע איפה למצוא אותו, ליום שהוא עצמו יצטרך להוכיח למישהו שהבית הזה הוא שלו.
