החתול הזקן שלא זז מהדלת חמישה ימים, ומה שהיה מאחוריה

— תימי, בוא הביתה! — רחל אבידור הניחה את שקיות הקניות על הרצפה ליד הדלת וקפצה על עקביה כדי לבחון את החתול. — הבאתי לך כבד טרי, בוא.

החתול הכתום לא הזיז אפילו אוזן. הוא ישב דבוק לדלת הדירה ממול, החוטם שלו תקוע בסדק שבין הדלת למשקוף, והוא גירד בטפריו את הסף מדי כמה דקות, בעקשנות שקטה.

— שלושה ימים אתה כבר תקוע כאן, — היא העבירה יד על גבו. הפרווה שלו הייתה פרועה, כאילו ישב בחוץ כל הלילה. — אולי שלמה הלך לבת שלו. מה אתה שומר עליו?

תימי הניע את הזנב — אותו זנב שהתעוות לפני ארבע שנים, אחרי שבר שלא החלים ישר. רחל מצאה אותו גור קטן בדצמבר, בפח האשפה שברחוב ביל"ו ברמת גן. הוא שכב שם בלי כוח לברוח. רק הסתכל והשתיק. הווטרינר אמר אז: "הזנב יישאר עקום, אבל הוא יחיה". וכך היה.

— בסדר, עקשן, — היא נאנחה ופתחה את דלת הדירה שלה. — שב כאן. בערב תחזור בעצמך.

בערב הוא לא חזר. רחל יצאה לחדר המדרגות — תימי עדיין במקומו. רק שהפעם הוא לא גירד, הוא השתרע על הבטן, הרגליים פרושות, והאוזניים נטויות לעבר חריר המנעול.

— אולי אתה חולה? — היא נגעה באוזן שלו. חמימה, האף רטוב. החתול הרים את הראש, הביט בה ממושכות, חזר לתקוע את האף בסדק ונאנק במיאו עמום.

בבוקר היא התעוררה מיללה. לא מיאו — יללה, ממושכת, כמו של כלב. היא רצה החוצה בחלוק. תימי ישב באותה דלת ויילל, הראש מורם, הלסת נפתחת ונסגרת. בין יללה ליללה גירד בסף, בשיטתיות שהבהילה אותה.

— אלוהים, מה קרה? — רחל לחצה על הפעמון. שקט. שוב. שום דבר. דפקה בגב האגודל על הדלת.

— שלמה, אתה בבית?

החתול השתתק והביט בה ישר בפרצוף.

— אולי באמת נסע, — מלמלה. — תימי, בוא, תאכל משהו לפחות.

היא הרימה אותו בזרועות. הוא לא נאבק, אבל ברגע שהיא נכנסה לדירה שלה הוא ברח חזרה לחדר המדרגות. היא הסתכלה בעינית — הוא שוב ישב מול הדלת של השכן.

אז היא עלתה לדירה של אסתר בוכריס, שהייתה יודעת הכול על כל מי שגר בבניין.

— תיכנסי, רחל, — אסתר הזיזה את העיתון מהשולחן. — תה?

— לא צריך. יש לך מספר של הבת של שלמה? זאת שגרה בפתח תקווה?

— יש. מה קרה?

— לא יודעת. החתול שלי שלושה ימים יושב מול הדלת שלו, לא זז. ומייליל ככה… ממש מפחיד.

אסתר קימטה את המצח.

— מוזר. אני לא פגשתי את שלמה כבר חמישה ימים בערך. חשבתי שהוא נסע לדינה, אבל הוא תמיד מודיע, מבקש שאספתי לו את הדואר.

היא חייגה, הפעילה רמקול.

— הלו, דינה? זאת אסתר, השכנה של אבא שלך. תגידי, הוא אצלך?

— לא, למה?

— מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?

— לפני חמישה ימים בערך. אני מתקשרת ולא עונה. חשבתי שהטלפון שלו התרוקן או שהוא שכח להדליק. בשבת רציתי לבוא.

— דינה, בואי עכשיו. משהו לא בסדר.

— מה קרה?

— אני לא יודעת בדיוק. רק שהחתול של השכנה שלוש ימים מייליל מול הדלת שלו. בעלי חיים מרגישים דברים.

— אני יוצאת.

אסתר סגרה את הטלפון והביטה ברחל.

— בואי נרד, נקבל אותה.

דינה הגיעה אחרי חצי שעה. אישה בת כמעט ארבעים, בג'ינס ומעיל, חיוורת כסיד.

— איפה? — היא לא אפילו אמרה שלום.

עלו לקומה השלישית. תימי שכב מכורבל על הסף. כששמע צעדים הרים ראש ומיאו בעצב.

— אבא! — דינה דפקה בדלת. — אבא, תפתח!

שקט.

— צריך לשבור, — אמרה אסתר.

— אני מתקשרת למשטרה, — דינה כבר חייגה. — ולמד"א.

השוטרים הגיעו מהר. בחור צעיר עם תספורת קצרה פרץ את המנעול במברג גדול. הדלת נפתחה. ריח של אוויר סגור בקע מהדירה.

— תישארו כאן, — אמר השוטר ונכנס. אחרי דקה הוציא את הראש.

— צריך פינוי דחוף.

דינה זינקה לתוך הדירה. שלמה היה שרוע על הרצפה, בין הספה לשולחן הקטן. הפנים מעוותות, השפתיים כחולות, הנשימה בקושי נשמעת.

— אבא. — היא כרעה לצידו, הושיטה יד.

— אל תזיזו אותו, — עצר אותה השוטר. — הפרמדיקים כבר בדרך.

תימי החליק פנימה מהדלת הפתוחה, התקרב לשלמה, הריח את היד שלו. התיישב לצידו והשתתק — אחרי שלושה ימים של יללה בלתי פוסקת.

הצוות של מד"א הגיע אחרי שבע דקות. פרמדיקית בת כחמישים, פנים עייפות, בדקה דופק, הדליקה אור לעיניים.

— שבץ. ישן. שלושה ימים, אולי ארבעה. שהוא שרד זה כמעט נס.

— הוא… — דינה לא הצליחה לסיים.

— נעשה כל מה שאפשר. טוב שמצאתם אותו. עוד יומיים והיה נגמר.

פינו את שלמה. דינה נשארה לאסוף חפצים — תעודת זהות, מכונת גילוח, נעלי בית. הידיים רעדו לה כל כך שהיא הפילה את התעודה פעמיים לפני שהצליחה לדחוף אותה לתיק.

רחל התקרבה.

— הצוות שם מצוין בבילינסון. יוציאו אותו מזה.

— אם לא החתול שלך… — דינה לחצה חולצה אל החזה. — התקשרתי כל יום. לא ענה. חשבתי שהטלפון התרוקן. בשבת רציתי לבוא. היה כבר מאוחר מדי.

תימי ישב על הסף ומנקה את הפרווה. רחל הרימה אותו בזרועות.

— בוא הביתה, גיבור.

שלמה שרד. השבץ היה חמור, הצד השמאלי של הגוף לא תגוב, הדיבור היה מקוטע וקשה. אחרי חודשיים בבית חולים השחרר אותו. חודש נוסף — והוא כבר הלך בעצמו עד למטבח.

כשחזר לדירה שלו, הדבר הראשון שבקש מרחל היה להביא את תימי.

— רוצה… לראות… אותו, — אמר בקושי, גוררה הברה אחרי הברה.

היא הביאה את החתול למחרת. שלמה ישב בכורסה, שמיכה על הברכיים. ראה את החתול הכתום והפה שלו התעקם לצד אחד, ניסיון של חיוך שהגוף שלו עוד לא הצליח לבצע במלואו.

— בוא לכאן.

תימי קפץ, התקרב, הריח את היד ועלה על הברכיים. שלמה ליטף אותו ביד הבריאה.

— תודה, — אמר.

החתול גירגר והתכרבל שם לנוחיות.

מאז, תימי התחיל לבקר את שלמה כל כמה ימים. רחל לא התנגדה — ראתה שזה עוזר לו. שלמה דיבר עם החתול, והוא הקשיב, מכורבל על הברכיים.

בבניין, היחס לחתולי הרחוב השתנה. אסתר התחילה להזין את החתולה האפורה שישבה בקומת הקרקע, ואמרה:

— חשבתי קודם שבעלי חיים לא מבינים כלום. ומסתבר שהם מבינים אותנו יותר ממה שחשבתי.

רחל ליטפה את תימי, שגירגר לה על הברכיים, ונזכרה בדצמבר ההוא, לפני ארבע שנים. הלכה ברחוב ביל"ו וראתה גור כתום בפח האשפה. רצתה להמשיך בדרכה — קר, אין זמן, בשביל מה. אבל נעמדה.

טוב שנעמדה.