השולחן שהוזמן לשניים עשר

קוראים לי נטע ואני עובדת במסעדה המשפחתית בקצה רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן כבר אחת עשרה שנה. אני עומדת בכניסה, מסדרת את שולחן מספר שבע, כאשר אני רואה אותה נכנסת מהגשם של נובמבר. היא לובשת חולצה ירוקה כהה ומחזיקה מטריה מתקפלת עם ידית עץ. יש לה עגילי זהב שאמא שלי הייתה קוראת "עגילי סבתא" — כאלה עם תליון קטן של אבן כחולה.

היא עוצרת ליד הדלפק, מנגבת את ידיה בממחטת נייר ומבקשת שולחן ארוך. לשנים עשר איש. ליום שבת בעוד ארבעה שבועות.

"זה יום ההולדת שלי," היא אומרת, "אני רוצה שיהיה אוכל טוב. דניס בגריל, אורז עם צנוברים, וסלט חצילים כמו שאמא שלי הייתה עושה."

אני רושמת הכול במחברת. היא מתקנת אותי על הלימון: "לא לימון פרסי, תכתבו רגיל." ואז היא שואלת אם ילדים קטנים מקבלים הנחה. אני עונה שכן, עד גיל עשר. היא אומרת שיש לה אחד עשר נכדים, אבל רק ארבעה מתחת לגיל עשר.

"השאר כבר בגילים שאני לא סופרת," היא מחייכת בלי להזיז את הפה.

אני לא יודעת למה, אבל אני זוכרת אותה. היא באה לפה לפני שנים עם בעלה, כשהוא עוד היה חי. הם ישבו תמיד ליד החלון והוא היה מזמין דג שלם ומבקש מהמלצר שיוציא את העצמות. אחרי שהוא נפטר, היא נעלמה. ראיתי אותה פעם אחת עוברת ברחוב עם שקיות מהסופר, אבל היא לא נכנסה.

עכשיו היא כאן, ומזמינה שולחן ליום הולדת.

במשך השבועות הבאים היא מתקשרת עוד פעמיים. פעם ראשונה כדי לשנות את סוג הקינוח — לא עוגת גבינה, אלא מלבי עם פיסטוקים, כי הנכדה הקטנה אלרגית לחלב. פעם שנייה כדי לוודא שהשולחן יהיה בדיוק מול המטבח, לא ליד השירותים. קולה בטלפון נשמע כמו של מורה לשעבר — חד, אבל לא כועס. היא מבקשת להוסיף כיסא תינוק.

ביום חמישי שלפני השבת היא מגיעה שוב. אני בדיוק סוגרת משמרת, השעה רבע לעשר בערב. היא נכנסת לבד, בלי מטריה למרות שהגשם מטפטף. החולצה הירוקה שלה מעט מקומטת בכתפיים. היא ניגשת לדלפק ומבקשת לדבר עם האחראית.

"את לא חייבת לבטל," אני אומרת לה. "תחליטי בשישי."

היא מניחה את האצבע על קצה הדלפק, מציירת עיגול קטן בפירור לחם שמישהו השאיר שם.

"כבר החלטתי," היא אומרת.

אני לוקחת את הרישום ומסמנת עליו X גדול. היא מודה לי וחוזרת לכיוון הדלת. אבל רגע לפני שהיא יוצאת, היא מסתובבת.

"יש לך שולחן לאחת?"

זה היה הרגע שבו התחלתי לשים לב. היא התיישבה ליד החלון, אותו שולחן שהיא ובעלה אהבו. הזמנתי לה דניס, אורז עם צנוברים ומלבי. והיא ביקשה כוס יין לבן, "אבל חצי כוס, לא יותר."

היא אכלה בלי למהר. חתכה את הדג בזהירות, כאילו מדובר בעבודה ידנית. בקבוקת שמן הזית נשארה לא מכוסה. היא לחשה "תודה" כשהורדתי לה את הצלחת הריקה.

בשעה תשע וחצי ניגש אליה טלפון. היא ענתה בלחישה, אבל אני שמעתי הכול כי עמדתי לידה עם קנקן מים.

"אני בתיאטרון," אמר מישהו מהצד השני, קול של בחורה צעירה. "זה נגמר עוד מעט."

"אמא, מזל טוב," אמרה הבחורה. "מה את רוצה ליום הולדת?"

שתיקה. האישה הורידה את המזלג. הבחורה הוסיפה, "אני אביא לך משהו בסוף השבוע, טוב?"

"לא צריך," אמרה האישה. "תכף מתחיל לך החלק השני."

הן ניתקו. האישה החזירה את הטלפון לתיק. היא לא ניגבה את העיניים, אבל היא הוציאה מהתיק את המשקפיים וניקתה אותן עם קצה המפה שלוש פעמים, אף על פי שלא הרכיבה אותן כל הערב.

אחר כך היא שאלה אותי איפה תחנת המוניות הקרובה. נתתי לה כיוונים. היא שילמה, הוסיפה שטר של עשרים שקל כתשר, ואמרה: "את לא צריכה להחזיר עודף."

כשהיא קמה, ראיתי שהיא מחזיקה בידה חבילת סוכריות מצופות — מהסוג שמחלקים לילדים בתור. היא הניחה אותה על השולחן, מתחת למפית, כאילו מישהו אחר ימצא אותה.

בדרך לדלת היא התעכבה ליד מעמד הקרטונים של הקינוחים. היא הוציאה מהתיק דף מקופל, הסתכלה בו והחזירה. אחר כך שמעתי אותה מבקשת מהנהג במונית שייקח אותה לתחנה המרכזית בתל אביב.

לא שאלתי שאלות. אבל כשיצאתי לעשן בחניון, ראיתי שהדף עדיין אצלה — הוא נשאר על השולחן. ניגשתי והרמתי אותו. זה היה אישור הזמנה: כרטיס אוטובוס בקו 909 תל אביב–חיפה, יציאה ביום ראשון בשבע בבוקר, עם הערה בכתב יד: "אם את לא באה, אני באה לקחת אותך."

מתחת, בעט כחול, היה כתוב: "הסבתא שלי אומרת שאסור לבכות על עוגה שלא נאפתה."

אני לא יודעת מי כתב את זה. אולי האחות שלה, אולי מישהי אחרת. אבל זה היה הדבר היחיד שעליו האישה הזאת הסתכלה לפני שעזבה.

כעבור חודש היא חזרה. הפעם לא לבד. היא ישבה עם אשה כבת גילה ועוד שתי נשים, וכולן צחקו כשהיא ביקשה להוסיף עוד כדור גלידה למלבי. היא נראתה אחרת — לא שמחה יותר, אלא פנויה. כאילו משהו בכתפיים שלה ירד למטה.

ניגשתי להגיש להן מים, ושמעתי אותה אומרת: "אני חוזרת בעוד חודש. אבל קודם אסע לים."

כשסיימה, היא שילמה במזומן. אמרה לי ששכרה דירת חדר ליד הנמל בחיפה תמורת ארבעת אלפים ושמונה מאות שקל לחודש. "זה כולל חשמל ומים," הוסיפה, "אבל אין מעלית."

כשיצאה, הגיע בחור צעיר. הוא לבש חולצת כדורגל של מכבי חיפה, נראה מבולבל. הוא שאל אם יש כאן אישה בשם עדנה. אמרתי שכן, אבל היא כבר הלכה.

"אני הבן שלה," הוא אמר. "דיברנו לפני שעה. היא ביקשה שאבוא לאסוף אותה."

הוא הסתכל סביב. "אבל איפה היא?"

"יצאה עם אחותה," אמרתי. "נראה לי שהן הלכו לתחנה."

הוא עמד שם עוד רגע, הוציא טלפון וחייג. שמעתי צליל חיוג ואז תא קולי. הוא מלמל משהו שלא הבנתי.

"אתה רוצה שאשאיר לה הודעה?" שאלתי.

הוא נדנד את הראש. "היא תכף תתקשר."

הוא יצא לרחוב ועמד מתחת לפנס, מביט בשני הכיוונים. הגשם התחיל שוב. הוא לא פתח מטריה.

אני חזרתי פנימה. על השולחן שהיא ישבה בו נשאר פתק קטן, מקופל. הרמתי אותו. בכתב יד צפוף היה כתוב: "שילמתי על הקינוח. אל תדאגו."

מתחת, שורה אחת: "ביום ההולדת הבא אביא רק את מי שבאמת רוצה לבוא."

אני תליתי את הפתק על לוח השעם ליד הקופה. אף אחד לא שאל עליו. אבל בכל יום שישי, כשהשף בודק את רשימת ההזמנות, הוא קורא את השורה הזאת ומחליף את המלבי הרגיל במלבי עם פיסטוקים. ללא תוספת תשלום.