אני מקבל שדה מפורש: **”אחר לשון”** — כלומר הגרסה נמסרת מפי המשתתף השני בסכסוך, בגוף ראשון. אני אכתוב סיפור מלא בעברית ישראלית, במקום אחר, עם דמויות אחרות, שנמסר מנקודת המבט של האיש (המקבילה ל”טומס” במקור) — כפי שהוראת “אחר לשון” מחייבת. אני אשמור על עוצמת העימות ועל הסיום כפי שנדרש, אך אבנה מניע פנימי משלו, פרטים שרק הוא רואה, ומשמעות שונה לסיום.

הדירה של אמא שלה

קוראים לי ארז, אני בן שלושים ותשע, ובשנתיים האחרונות התגוררתי עם מיכל בדירה שלה בשכונת נווה שאנן בחיפה. אני אומר "שלה" כי זה מה שהיה כתוב בטאבו, וזה מה שהיא הקפידה להזכיר לי בכל פעם שהיה לנו ויכוח, אפילו על משהו קטן כמו מי שוכח לכבות את המזגן.

אני מנהל צוות תחזוקה בבית חולים, עובד במשמרות, ולפעמים חוזר הביתה בשתיים עשרה בלילה עם ריח של חומרי חיטוי שלא יורד מהידיים גם אחרי מקלחת. מיכל עובדת בבנק, שעות קבועות, שמונה עד ארבע. כשהכרנו, דרך אחותי שעובדת איתה באותו סניף, חשבתי שסוף סוף מצאתי מישהי שלא תדרוש ממני להוכיח כל דבר. הנישואים הקודמים שלי נגמרו כי לא הייתי אף פעם "מספיק" — לא מספיק נוכח, לא מספיק מרוויח, לא מספיק בטוח בעצמי. עם מיכל, בהתחלה, הרגשתי שאני יכול פשוט לנשום.

מה שאני יודע, ומה שאף אחד לא שאל אותי, זה שגדלתי בבית שבו אבא שלי איבד את העסק שלו — מוסך קטן בקריית אתא — כי אמא שלי, בלי לספר לו, לקחה הלוואה על שם שניהם והכסף נעלם. הוא גילה את זה כשהבנק כבר עיקל את הציוד. מאז ומעולם, כשמישהי קרובה אליי מתחילה לנהל כספים בשקט, בלי לשתף אותי, מהבטן עולה לי משהו שאני לא תמיד מצליח לשלוט בו. זה לא תירוץ. אני רק אומר שזה לא בא משום מקום.

בחודשים הראשונים הכל היה קל. הכנתי קפה בבוקר, הורדתי את הזבל, בשישי בצהריים הייתי מכין שקשוקה כי זה מה שאבא שלי היה מכין. אבל אז שמתי לב שמיכל מעבירה סכום קבוע כל חודש לחשבון נפרד שהיא לא מדברת עליו, ושהדירה רשומה רק על שמה למרות שאני משלם מחצית מהארנונה וועד הבית. שאלתי אותה פעם, בערב שקט, כמה בדיוק היא מרוויחה.

"למה זה מעניין אותך?" היא אמרה.

"כי אנחנו זוג," אמרתי. "לא אמורים להיות סודות."

היא הביטה בי בצורה שגרמה לי להרגיש כאילו אני חוקר משהו שאסור לי לגעת בו. שילמתי את חלקי בחשבונות, קניתי אוכל לשבוע שלם, ואמרתי שהיא יכולה לתרום כמה שנוח לה. היא הפסיקה לשאול, אבל אני לא הפסקתי להרגיש שיש שם משהו שמוסתר ממני, בדיוק כמו ההלוואה שאבא שלי גילה מאוחר מדי.

לא אהבתי כשהיא הייתה יוצאת אחרי העבודה עם החברה שלה עדי בלי לספר לי מראש. פעם לקחתי לה את הטלפון, סיפרתי שרציתי לבדוק את השעה, וזאת הייתה שקר קטן שאני מודה בו עכשיו. פעם שאלתי אותה למה היא שמה שפתון אם בעבודה היא בעיקר מול מסך מחשב. היא אמרה שאני מגזים. אולי הייתי. אבל התחושה שמשהו נבנה בלעדיי לא עזבה אותי אף פעם.

הכל התפוצץ אחרי חתונה של בן דוד שלי, במסעדה קטנה בעכו העתיקה, שם ישבנו שעתיים ליד שולחן ארוך והיא דיברה עם החבר של בן הדוד שלי — בחור שסיפר לה, כפי שהתברר אחר כך, על אמא חולה שלו שנמצאת בבית חולים רמב"ם. בדרך הביתה, ברכב, שאלתי אותה למה היא דיברה איתו כל כך הרבה זמן.

"אתה רציני עכשיו מקנא במישהו שאני אפילו לא זוכרת את שם המשפחה שלו?" היא אמרה, בטון שגרם לי להרגיש קטן.

"תפסיקי לשחק תמימה," אמרתי, "כי את יודעת בדיוק מה עשית."

זו הייתה השעה שבה הקול שלי, לראשונה, לא היה כעס אלא משהו קר יותר. בבית פשטתי את המעיל והלכתי למטבח, מקווה שכמה דקות לבד יעזרו לי להירגע. היא באה אחריי, טרקה את הדלת, ופתחה בסדרת האשמות מהערב שהלכו ונהיו יותר ויותר מוגזמות. אמרתי שנדבר מחר בראש צלול. אז תפסתי אותה ביד, חזק מדי, ומשכתי אותה אליי, ובתנועה הזאת היא נדחפה לארון והספל שעמד עליו נפל ונשבר בין רגלינו.

באותו רגע לא ראיתי מה עשיתי. ראיתי רק את אבא שלי, איך הוא עומד במוסך הריק, איך הידיים שלו רועדות מול המסמכים שהוא לא הבין. אמרתי לה, "עכשיו תביני איך צריך להתייחס לגבר שנותן לך לחיות איך שבא לך," ולא שמתי לב, ממש לא שמתי לב, שאני עומד במטבח שלה, מתחת לגג שלה, בין דברים שהיא קנתה בכסף שלה.

היא הביטה בי, אחר כך בפרוזדור הפתוח, שם על השידה היה מונח הטלפון שלה וצרור מפתחות קטן. לא ידעתי, באותו רגע, שמשהו בתוכה כבר נגמר סופית. גם לא ידעתי מה יקרה בבוקר.

היא לא צעקה בחזרה, וזה מה שהפחיד אותי הכי הרבה. היא רק שחררה את היד שלי מהיד שלי — משפט מוזר, אני יודע, אבל ככה זה קרה, בתנועה אחת שקטה שגרמה לי להרגיש שאני זה שנתפס — ואמרה, "לך תישן בסלון." לא צעקתי בחזרה. פשוט הלכתי.

בבוקר היא כבר לא הייתה שם. השארתי הודעה, שתיים, שלוש. היא ענתה רק אחרי הצהריים, שורה אחת: "אני אצל עדי. תבוא לקחת את החפצים שלך ביום שישי בעשר בבוקר, לא לפני."

ביום שישי הגעתי, וראיתי שהמנעול כבר לא אותו מנעול. עמדתי בפרוזדור המשותף, בין הדלת שלה לדלת השכן, עם תיק אחד בלבד, וחיכיתי. היא פתחה, לא הזמינה אותי פנימה, נתנה לי קופסה עם הבגדים שלי מקופלים, ומעטפה. בפנים היה מסמך: היא ביטלה את ייפוי הכוח שהיה לי על חשבון החיסכון המשותף לחופשות — חשבון שבו היו שנים עשר אלף שקל, שהיא הפקידה בו בעצמה, כל חודש, שמונה מאות שקל, במשך שנה. גם דף מהעורך דין שלה, שמאשר שהדירה, ותמיד הייתה, רשומה רק על שמה.

לא אמרה מילה נוספת. סגרה את הדלת, ומהצד השני שמעתי את המנעול נסגר בנקישה אחת, ברורה.

עברה כמעט שנה. פגשתי את אחותי בבית ההורים בקריית אתא, בערב פסח, והיא סיפרה לי, כאילו בדרך אגב, שמיכל עברה עם עדי לשכור דירה בקריית מוצקין, ושהחשבון שביטלה לי את הגישה אליו הוא זה שממנו היא שילמה את הפיקדון. גם אז הבנתי, לראשונה, שהיא לא סגרה אותו כדי להעניש אותי — היא פשוט חסכה אותו, כל הזמן, בלעדיי, לרגע שבו תצטרך לצאת.