כפתור אחד ברחוב דיזנגוף

עומר בן שמונה עשרה שנה, ואני עדיין זוכר את הקול של מכונת התפירה של סבתא רבקה, שהדהד בדירה שברחוב סמ"פ בבת ים כל ערב באוגוסט. אבל זו לא הסיפור שלה. זה הסיפור שלי — של הבן שלה, יואב, שישב מולה בכל אותם ערבים וחשב שהוא מבין הכל, ורק היום, בגיל חמישים ושתיים, מבין כמה טעה.

אני צריך לספר את זה כמו שזה היה, לא כמו שזה נראה מבחוץ.

אמא שלי, רבקה, עלתה מרומניה בשנת 1961 עם מזוודה אחת ומכונת "זינגר" ישנה שהייתה שייכת לאמא שלה. היא עבדה כמכונאית תפירה במפעל טקסטיל בחולון עד שהמפעל נסגר בתחילת שנות התשעים. אחרי זה היא תפרה בבית — לשכנים, לחנות בגדים קטנה ברחוב הים, ולנו. בעיקר לנו.

כל שנה, בסוף אוגוסט, היא הייתה סוגרת את הסלון והופכת אותו לבית מלאכה. בד היה מתפזר על כל המשטחים, סיכות היו נעוצות בכריות קטנות שהיא תפרה בעצמה, ואני — הילד — הייתי צריך לעמוד ולא לזוז בזמן שהיא מודדת אותי עם סרט מדידה צהוב שכבר דהה מרוב שימוש. היא הייתה קונה את הבדים בקיץ, כשהיו מוזלים בשוק הכרמל או בחנות הבד הישנה ברחוב אלנבי, ותופרת בגדים לכל אחד מאיתנו — לי ולאחותי הקטנה, מיכל.

אני זוכר שהתביישתי בזה.

בכיתה ח', ילדים אחרים הגיעו עם חולצות ממותגות מהקניון איילון, ואני הגעתי עם מכנסיים שאמא תפרה, מדויקים מדי, בלי שום תווית. פעם אחת, ילד בשם רועי צחק ואמר "מה זה, בגדי סבתא?" ואני חזרתי הביתה וזרקתי את זה לפינה, וכשאמא שאלה למה אני לא לובש את זה, אמרתי לה שזה לא נוח. זה שקר. הכל היה נוח. הבעיה הייתה בי.

מה שאני זוכר עכשיו, וששכחתי אז, זה שאמא לא הייתה תופרת רק כי היא אהבה לתפור. היא הייתה עושה את זה כי אבא עזב אותנו כשהייתי בן תשע, ומה שנשאר היה משכורת נקייה מהמפעל וקצבה קטנה, וזה לא הספיק לקנות בגדים חדשים לשני ילדים כל ספטמבר. היא לא סיפרה לי את זה. גיליתי את זה רק לפני שלוש שנים, כשמיכל מצאה פנקס חשבונות ישן בארון שלה אחרי שהיא עברה לדיור מוגן ברמת גן.

בפנקס הזה היו כתובים מחירים — כמה עלה מטר בד פשתן ברחוב אלנבי, כמה עלתה חוט וכפתורים, וליד זה, בעיפרון, המחיר שהיא הייתה משלמת בחנות אם הייתה קונה מוכן. ההפרש היה, בממוצע, כמאה שקלים לפריט. זה נשמע קטן היום. ב-1985 זה היה שכר של יומיים עבודה.

בקיץ ההוא שאני זוכר הכי טוב, כשהייתי בן ארבע עשרה, היא תפרה לי מכנסי ג'ינס מבד שקנתה בזול כי היה בו פגם קטן בקצה הגליל. היא חתכה את החלק הפגום, הסתירה את זה בתפר צד, והתוצאה נראתה בדיוק כמו מה שהיה בחלון הראווה של "אתא". היא עבדה על זה שלושה ערבים אחרי העבודה שלה בניקיון בתי מלון ברמת גן, שאותה עשתה כדי להשלים הכנסה אחרי סגירת המפעל. אני לבשתי את המכנסיים האלה, ואחרי שנתיים, כשכבר לא התאימו לי, מיכל לבשה אותם, כי אמא הרחיבה את המותניים בתפר נוסף.

אני לא אמרתי לה תודה. לא אז.

מה שקרה אחר כך — וזה החלק שאף אחד בדרך כלל לא מספר, כי הוא לא נעים — הוא שכשהתבגרתי, כעסתי עליה. לא בגלל התפירה. בגלל שהיא לא דיברה. היא לא סיפרה לי כמה קשה זה היה. היא לא ביקשה עזרה. היא פשוט תפרה, שתקה, ועבדה, ואני גדלתי וחשבתי שזה כי היא לא סומכת עלי מספיק כדי לספר לי דברים. עזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה לצבא, ואחר כך לאוניברסיטת תל אביב, ובמשך שנים כמעט לא התקשרתי. חשבתי שאני בורח מבית שהיה שקט מדי, מדוד מדי, מסודר מדי — כמו התפרים שלה, כל דבר במקום, בלי מילה מיותרת.

לפני חמש שנים אמא קיבלה אבחנה של פרקינסון. הידיים שלה, שתפרו במשך ארבעים שנה בלי לרעוד אף פעם, התחילו לרעוד. היא לא סיפרה לי. מיכל סיפרה לי, בטלפון, כשכבר היה ברור שהיא לא תוכל לגור לבד עוד הרבה זמן.

נסעתי לבת ים. מצאתי אותה יושבת ליד מכונת התפירה, מנסה להשחיל חוט למחט ולא מצליחה, כי האצבעות שלה לא ציית לה. היא לא בכתה. היא רק אמרה, "תשחיל לי את זה, יואב, בבקשה." ואני עשיתי את זה, ואז ראיתי מה היא תפרה — שמלת נכדה, למיה, הבת של מיכל, לקראת כיתה א'. אותו בד, אותה שיטה, אותה דייקנות, רק שהתפרים היו קצת פחות ישרים מכפי שהיו פעם.

שם, באותו רגע, כשהחוט עבר סוף סוף דרך הקוף של המחט, הבנתי משהו שלקח לי שלושים שנה להבין: היא לא תפרה כי היא אהבה תפירה. היא תפרה כי זו הייתה הדרך שלה לומר משהו שהיא לא ידעה איך לומר במילים.

מיכל ואני החלטנו יחד — לא לבד, יחד, וזה חשוב לציין — שאמא תעבור לדיור מוגן. לא כי רצינו להיפטר ממנה. כי הדירה ברחוב סמ"פ הייתה בקומה שלישית בלי מעלית, וכי היא הייתה נופלת פעמיים בחודש ולא מספרת לנו. מיכל מצאה מקום טוב ברמת גן, "בית הדר", שעולה שמונת אלפים ושש מאות שקלים בחודש. הפנסיה שלה מכסה חלק. ההפרש — שלושת אלפים ומאתיים שקלים בחודש — אני ומיכל מחלקים ביננו.

זה לא הסוף. הסוף קרה לפני חודשיים.

כשפינינו את הדירה ברחוב סמ"פ, מצאתי בארון, מתחת לערימת בדים ישנים שלא נגעו בהם שנים, קופסת נעליים. בתוכה היו כל התוויות שהיא הייתה גוזרת מהבגדים המוכנים בחנויות לפני שהיא תפרה תחליף — כאילו היא שמרה הוכחה שהילדים שלה יכלו ללבוש דברים "אמיתיים" מהחנות, גם אם בפועל הם לבשו את מה שהיא תפרה. ומתחת לתוויות, מעטפה עם שמי כתוב עליה בעברית, בכתב יד שלה.

בפנים היה כתוב, בקיצור, שהיא רוצה שאדע שהיא ידעה שהתביישתי. שהיא ראתה אותי זורק את המכנסיים לפינה ההיא בכיתה ח'. שהיא לא כעסה. שהיא המשיכה לתפור בשבילי בכל זאת, כי זה מה שהיא ידעה לתת, וזה מה שהיה לה לתת.

עמדתי בסלון הריק, בלי הרהיטים, רק אני והמעטפה, וקול שכנה שמישהי הפעילה טלוויזיה בדירה ממול — חדשות ערוץ 12, אני חושב, כי שמעתי את המנגינה של המבזק. חתול רחוב ישן, שגר בחצר הבניין הזה מאז שהייתי ילד, ישב על אדן החלון וניקה את עצמו כאילו כלום לא קרה.

בגלל המכתב הזה עשיתי משהו שאולי אמא לא הייתה מצפה ממני. פתחתי חשבון בנק חדש על שם הנכדה שלה, למיה, אצל בנק הפועלים, והפקדתי לתוכו שלושים אלף שקלים — כסף שקיבלתי ממכירת הדירה של סבא וסבתא מצד אבא, שהייתה רשומה על שמי מזה שנים בלי שנגעתי בה. קראתי לחשבון "קרן רבקה", על שם אמא. התנאי: הכסף ישוחרר רק כשלמיה תגיע לכיתה ח' — אותה כיתה שבה אני התביישתי — ורק אם היא תבחר ללמוד תפירה או עיצוב אופנה, ולו קורס אחד, כתנאי לקבל את הסכום. לא חובה להמשיך בזה. רק ללמוד, פעם אחת, מה שסבתא שלה ידעה.

חתמתי על הטופס בסניף הבנק ברחוב יהודה הלוי בבת ים, ומיכל חתמה כערבה. הפקידה, אישה בשם שרה, שאלה למה דווקא כיתה ח', ואני לא הסברתי. אמרתי רק שזה תנאי משפחתי.

חצי שנה אחרי זה, למיה, שהייתה אז בת שש, ישבה ליד אמא בבית הדר וניסתה, בפעם הראשונה, להשחיל חוט למחט ביד. אמא, שהידיים שלה כבר רעדו יותר מדי כדי לתפור בעצמה, הדריכה אותה במילים בלבד. אני צילמתי את זה בטלפון בלי שהן ידעו. בסרטון, למיה מצליחה בפעם השלישית, ואמא אומרת רק "יופי, ילדונת," ומחייכת חיוך שלא ראיתי אצלה שנים.

מה שגיליתי רק אחרי שאמא נפטרה, בחורף שעבר, זה שהמעטפה עם המכתב לא הייתה היחידה. מיכל מצאה עוד שתיים בקופסת הנעליים ההיא — אחת אליה, ואחת לאבא, זה שעזב אותנו ב-1983 ומעולם לא חזר. במכתב לאבא, שמעולם לא נשלח, אמא כתבה שהיא סלחה לו כבר ב-1990, אבל לא סיפרה לנו, כי חשבה שזה יגרום לנו לחשוב שהיה בסדר מה שהוא עשה. היא שמרה את הסליחה שלה בקופסת נעליים במשך שלושים וחמש שנה, בדיוק כמו שהיא שמרה את התוויות.